פרל ס. באק: בתו של המיסיונר ששברה את השורות
על מצבתה בחוות גרין הילס (Green Hills Farm) לא מופיעה מילה באנגלית. חרוט עליה 賽珍珠 — סאי ג'נג'ו, השם בו השתמשה במדינה שבה בילתה כמעט ארבעים שנה ושעד מותה בשנת 1973 כבר הספיקה לגנותה רשמית כאימפריאליסטית תרבותית אמריקאית. גלות כפולה זו היא דמות חייה כולם: סופרת אמריקאית שחשבה בסינית, בתו של מיסיונר פרסביטריאני שערערה בפומבי על נחיצות המיסיונריות הזרה, וכלת פרס נובל שהממסד הספרותי שלה מעולם לא סלח לה באמת על כך שמכרה ספרים רבים כל כך.
גדלה בין שתי מדינות
פרל קומפורט סידנסטריקר (Pearl Comfort Sydenstricker) נולדה ב-26 ביוני 1892 בהילסבורו, וירג'יניה המערבית, לאבסלום סידנסטריקר וקרוליין מוד סטולטינג, מיסיונרים פרסביטריאנים ממוצא גרמני והולנדי. היא הייתה בת חמישה חודשים כשהמשפחה חזרה לסין. היא גדלה בג'נג'יאנג ואחר כך בנאנג'ינג, ובילתה את הקיצים בקיולינג שעל הר לו, שם — לפי עדותה שלה — החליטה להיות סופרת. הדו-לשוניות לא הייתה הישג שרכשה, אלא המים שבהם שחתה, והיא מסבירה את המרקם המיוחד של הפרוזה שלה, שנקראת כמו תרגום משפה שהקורא אינו יכול לראות.
היא נשלחה לארצות הברית לצורך לימודים אקדמיים וסיימה בהצטיינות (Phi Beta Kappa) את מכללת רנדולף-מייקון לנשים בשנת 1914. היא חזרה מיד לסין, וב-13 במאי 1917 נישאה לג'ון לוסינג באק (John Lossing Buck), כלכלן חקלאי. מ-1914 עד 1932 עבדה כמיסיונרית פרסביטריאנית ובמקביל לימדה ספרות אנגלית בכמה מוסדות סיניים. היא קיבלה תואר שני מאוניברסיטת קורנל באמצע שנות ה-20 — ב-1924 לפי רוב המקורות, וב-1926 לפי הביוגרפיה שלה בקרן נובל.
הקטסטרופה הפרטית
בתם של בני הזוג באק, קרול, שנולדה ב-1920, סבלה מפנילקטונוריה, מחלה שלא הייתה ניתנת לטיפול אז, וסבלה מלקות התפתחותית קשה. סיבוכים מהלידה חייבו כריתת רחם; לא היו להם עוד ילדים ביולוגיים. הם אימצו את ג'ניס ב-1925. אמה של באק נפטרה ממחלת מעיים טרופית (tropical sprue) ב-1921. לעובדות אלו יש השפעה ישירה וניתנת למעקב על יצירתה: הן דחפו אותה לכתוב כדי להשתכר, ועשורים לאחר מכן הולידו את הספר הילד שלא גדל (1950), ספר על בת בעלת מוגבלות שפורסם בתקופה שבה משפחות אמריקאיות קיבלו ייעוץ לאשפז ילדים כאלו ולא לדבר עליהם לעולם.
האדמה הטובה
הרומן הראשון שלה, רוח מזרחית, רוח מערבית, הופיע ב-1930. האדמה הטובה יצא לאור ב-1931 והפך לרומן האמריקאי הנמכר ביותר ב-1931 וב-1932. הוא זכה בפרס פוליצר לספרות ב-1932 ובמדליית ויליאם דין האוולס. הספר נשען על השנים שבילתה באזורים הכפריים של מחוז אנהוי בין 1917 ל-1920 ולאחר מכן בנאנג'ינג, ועשה משהו שאף ספר אמריקאי לא עשה קודם לכן: הוא הציג את האיכרים הסינים כסוכנים מוסריים מלאים בעלי חיים פנימיים, ולא כנוף או כאיום. היא הרחיבה את הסיפור לטרילוגיה על משפחת ואנג עם הספרים בנים (1932) ובית מפורד (1935).
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ב-1933 פרסמה את כל האנשים אחים, תרגומה לרומן הסיני הקלאסי מים שוליים (Shui Hu Chuan) — פעולה של העברה תרבותית משמעותית לא פחות מכל יצירה בדיונית שלה. לאחר מכן הגיעו שתי הביוגרפיות על הוריה, הגלות (על אמה) והמלאך הלוחם (על אביה), שתיהן ב-1936, שהן הדברים הקרירים וחסרי הרחמים ביותר שכתבה.
פרידה מהמיסיון
בשנת 1932 פרסם מגזין הרפרס (Harper's) את מאמרה "האם יש הצדקה למיסיונר הזר?". התשובה, מצד מיסיונרית מכהנת ובת לשני מיסיונרים, הייתה בעיקרה לא — לפחות לא עבור המנגנון המוסדי. השערורייה הייתה מיידית והיא התפטרה מהמועצה הפרסביטריאנית. זה קבע את הדפוס להמשך חייה הציבוריים: היא בחרה במאבק שעלה לה במחיר היקר ביותר מול הקהל שבנה אותה.
היא התגרשה מג'ון לוסינג באק ברינו ב-11 ביוני 1935 ונישאה למוציא לאור ריצ'רד ג'. וולש (Richard J. Walsh) באותו יום. הם התיישבו בחוות גרין הילס במחוז באקס שבפנסילבניה, ובסופו של דבר אימצו שמונה ילדים, בהם בנות ממוצא מעורב ב-1951 וב-1957.
סטוקהולם, 1938
היא הפכה לאישה האמריקאית הראשונה שזכתה בפרס נובל לספרות. האקדמיה השוודית ציינה לטובה את תיאוריה העשירים והאפיים באמת של חיי האיכרים בסין, וציינה כיצירות מופת לא את האדמה הטובה, אלא את שתי הביוגרפיות על הוריה. בהרצאת הנובל שלה דיברה על הרומן הסיני הקלאסי והעלתה טיעון המשמש גם כהגנה שלה: תפקיד הסופר, במסורת ההיא, לא היה ליצור אמנות אלא לדבר אל העם. רוב הבוז שספגה עבודתה מאוחר יותר מסתכם באי-הסכמה עם המשפט הזה.
בית קבלת הפנים
עד סוף שנות ה-40 גילתה באק שסוכנויות אימוץ אמריקאיות מסווגות ילדים אסיאתים וילדים ממוצא מעורב כ"בלתי ניתנים לאימוץ". בשנת 1949 הקימה את "בית קבלת הפנים" (The Welcome Home) — בית האומנה הקבוע הראשון בארצות הברית לילדים אמריקאים ממוצא אסיאתי מעורב — שהפך ל-Welcome House, סוכנות האימוץ הבינלאומית הראשונה בין גזעים. ב-1967 תרמה יותר משבעה מיליון דולר למטרה זו. קרן פרל ס. באק, ששמה שונה ל-Pearl S. Buck International ב-1999, פתחה מרכז הזדמנויות בדרום קוריאה ב-1964 ומאוחר יותר משרדים בתאילנד, בפיליפינים ובווייטנאם. במקביל לכך פעלה למען זכויות נשים, שוויון גזעי וזכויות בעלי מוגבלויות, והמשיכה לכתוב: ביתן נשים, האישה הקיסרית, הקנה החי, ומאמרים על כל נושא, מהפצצה האטומית ועד גזענות אמריקאית.
מדוע פרל נקראת גאונה
המילה יושבת עליה באופן מביך, וכדאי לומר מדוע. הכישרון של באק לא היה המצאה סגנונית או בניית מערכות אינטלקטואליות; המשפטים שלה פשוטים עד כדי שטוחות, בכוונה תחילה, על פי המודל של הרומן הסיני העממי שקראה מילדותה. מה שהיה לה היה דבר נדיר וקשה יותר להגדרה: היכולת לחיות בתוך תרבות מבפנים ולהציג אותה לחיצוניים מבלי לאקזט אותה (להפוך אותה לאקזוטית) או לשטח אותה, בתקופה שבה כמעט אף סופר מערבי לא הצליח לעשות את החלק הראשון, שלא לדבר על שניהם. הביטוי של האקדמיה השוודית — תיאורים אפיים באמת של חיי האיכרים — מצביע על ההישג. פיטר קון, הביוגרף המלומד שלה, ציין שהתרומה הספרותית שלה נשכחה ברובה או זכתה להתעלמות מכוונת, ויש הטוענים שזו תוצאה של כשל אומץ ביקורתי ולא פסק דין על הספרים עצמם.
טענת הנגד היא משמעותית ואין לעדן אותה. היא הייתה פורה מאוד וחלק גדול מהתוצרת דל; לפרוזה שלה אין את השאפתנות הצורנית של בני זמנה המודרניסטים, ופרס נובל ב-1938 היה שנוי במחלוקת בזמנו והוא לועג מאז כאחת הבחירות החלשות של האקדמיה. שיקול הדעת שלה מחוץ לספרות יכול היה להיות שגוי מאוד — היא ביקשה חנינה עבור אדולף אייכמן ב-1962, והיא הגנה על היועץ הפיננסי שלה תיאודור האריס למרות האשמות שניהל שלא כשורה את כספי הקרן. הסיכום הכן הוא שהיא הייתה גאונה של אהדה בין-תרבותית ואומץ מוסדי, לא של המשפט.
מורשת
היא נפטרה מסרטן ריאות ב-6 במרץ 1973 בדאנבי, ורמונט, ונקברה בחוות גרין הילס. שלוש צוואות סותרות עוררו מאבק משפטי של שש שנים שבו ניצחו בסופו של דבר שבעת ילדיה המאומצים. היא נכנסה להיכל התהילה הלאומי לנשים ב-1973 והופיעה על בול דואר אמריקאי ב1983. השפעתה העמוקה ביותר אינה בסילבוס הלימודים אלא בדעת הקהל האמריקאית: עבור דור של קוראים שמעולם לא פגשו אדם סיני, היא סיפקה את החומר האנושי לאהדה כלפי סין ולחרדה מפני התוקפנות היפנית — ובמחוז באקס, מערכת אימוץ שנאלצה לשנות את הגדרתה למי נחשב בר-אימוץ.