פאטסי קליין (Patsy Cline): הקול שהאריך ימים מעבר לשלושים שנה
קריירת ההקלטות המלאה של פאטסי קליין נמשכה כשש שנים, ונקטעה בהתרסקות מטוס ליד קמדן, טנסי, כשהייתה בת שלושים. בפרק זמן קצר זה היא הפכה, בשנת 1973, לאישה הראשונה אי פעם שנבחרה להיכל התהילה של מוזיקת הקאנטרי (Country Music Hall of Fame), ושיר שהקליטה כמעט כבדרך אגב הפך, לפי מדד אחד בתעשייה, לתקליט הג'וקבוקס המושמע ביותר בהיסטוריה האמריקאית. מעט קריירות כה קצרות הותירו צל כה ארוך.
ילדות של תשע-עשרה מעברים
היא נולדה בשם וירג'יניה פטרסון הנזלי (Virginia Patterson Hensley) ב-8 בספטמבר 1932, בווינצ'סטר, וירג'יניה, לסמואל לורנס הנזלי, נפח, ולהילדה וירג'יניה פטרסון הנזלי — נישואים שהתקיימו שישה ימים בלבד לפני לידתה. אביה, שלפי כמה דיווחים היה בעצמו זמר חובב מוכשר, היה גם, על פי ביוגרפים, מתעלל; המשפחה עברה דירה שוב ושוב ברחבי עמק שננדואה, לפי ספירה אחת עד תשע-עשרה פעמים, לפני שעזב אותן ב-1948. קליין עזבה את בית הספר בנערותה כדי לסייע בפרנסת הבית, ועבדה בסדרת עבודות רגילות ביום בעוד ששרה באופן מקצועי בסופי שבוע בתחנות רדיו מקומיות ובמועדוני ריקודים סביב ווינצ'סטר.
הופכת ל-"פאטסי"
בספטמבר 1952, מנהיג הלהקה ביל פיר (Bill Peer) שכר את הזמרת הצעירה והעניק לה את שם הבמה שדבק בה: פאטסי, גרסה של שמה האמצעי. היא בילתה את אמצע שנות ה-50 בבניית מוניטין אזורי באמצעות רדיו מקומי ולהקות חיות לפני שהפריצה הלאומית שלה הגיעה ב-1957, כאשר זכתה בתחרות הטלוויזיונית "כישרונות צעירים של ארתור גודפרי" (Arthur Godfrey's Talent Scouts) בשירת "Walkin' After Midnight". הביצוע שלח את התקליט לצמרת מצעדי הקאנטרי והפופ גם יחד — הדיווחים חלוקים מעט לגבי המיקום המדויק, עם נתונים הנעים בין המקום השני למקום השניים-עשר בצד של הפופ — אך התוצאה הייתה זהה בכל מקרה: זמרת אזורית עם ויברטו בוכים ייחודי בקולה הפכה לפתע לשם לאומי.
נישואים ומשפחה
חייה האישיים של קליין נעו במסלול מקביל ומסובך. היא נישאה לג'רלד קליין (Gerald Cline) ב-7 במרץ 1953, והתגרשה ממנו ב-28 במרץ 1957; ארבעה חודשים קודם לכן באותה שנה, ב-15 בספטמבר, היא נישאה לצ'ארלס אלן דיק (Charles Allen Dick), איתו הביאה לעולם שני ילדים. הנישואים התנהלו על רקע לוח הזמנים המתיש של סיבובי הופעות והקלטות שהגדיר את חייה המקצועיים לאורך כל התקופה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →צליל נאשוויל
שיאה המסחרי והאמנותי של קליין הגיע תחת המפיק אוון בראדלי (Owen Bradley), שעזר לעצב את מה שנודע כ-"צליל נאשוויל" (Nashville Sound) — עיבודים תזמורתיים עשירים בכלי מיתר שמשכו את מוזיקת הקאנטרי לעבר ערכי ההפקה של פופ המיינסטרים. קולה של קליין התאים לשינוי באופן שמעטות מעמיתותיה בתחום הקאנטרי התאימו: מבקרים וביוגרפים מתארים את הכלי שלה כמשלב "סגנון בוכים ייחודי" עם מה שהערכה אחת כינתה "חפות מטעויות קולית" מוחלטת, שליטה מדויקת מספיק כדי לשאת את העיבודים התזמורתיים החדשים מבלי לאבד את הגולמיות הרגשית שהפכה אותה לזמרת קאנטרי מלכתחילה. בינואר 1960 היא הצטרפה ל-"גרנד אול אופרי" (Grand Ole Opry) כחברת קאסט קבועה, והלהיטים שלה נערמו במהירות: "I Fall to Pieces" ב-1961, ואחריו באותה שנה יצירה של וילי נלסון (Willie Nelson), "Crazy", שהגיעה לצמרת מצעד הקאנטרי וטיפסה לטופ עשר של הפופ — ואשר עתיד היה להפוך, לפי חישובי התעשייה, לשיר המושמע ביותר אי פעם בג'וקבוקסים אמריקאיים.
הישרדות מתאונה כמעט קטלנית
ביוני 1961, קליין נפצעה באורח אנוש בתאונת דרכים חזיתית, תאונה חמורה מספיק כדי שלא יצפו ממנה להופיע שוב בקרוב. היא הוכיחה שהערכה זו שגויה בתוך חודשיים, וחזרה להקליט באוגוסט 1961 עם צלקות נראות לעין ועוצמה מחודשת שעמיתיה תיארו מאוחר יותר ככזו ששינתה את השקפתה על תמותתה ועל המוזיקה שלה. הקריירה שלה התרחבה עוד יותר בשנתיים האחרונות הללו לאולמות יוקרתיים כולל קרנגי הול (Carnegie Hall) והוליווד בול (Hollywood Bowl), ולהופעות בטלוויזיה הלאומית שמיקמו אותה היטב בין כוכבי ה-"קרוסאובר" הגדולים ביותר של מוזיקת הקאנטרי.
מוות ליד קמדן
ב-5 במרץ 1963, בדרכה חזרה לנאשוויל לאחר הופעה בקונצרט צדקה בקנזס סיטי, מיזורי, קליין נהרגה כאשר המטוס הקטן שהוביל אותה ואת כמה אמנים נוספים התרסק ליד קמדן, טנסי, בתנאי מזג אוויר גרועים. היא הייתה בת שלושים.
מדוע פאטסי מכונה גאונה
המוניטין של קליין נשען ישירות על מלאכת קול ופרשנות ולא על הלחנה — היא לא הייתה כותבת השירים של להיטיה המזוהים, ואף מקור כאן אינו מייחס לה חדשנות תיאורטית או מבנית באופן שבו המילה "גאון" משמשת לגבי מלחינים או סופרים. מה שהיה לה, ומה שמבקרים ומוזיקאים עמיתים מציינים בעקביות, היה כלי מדויק בצורה יוצאת דופן: קול המסוגל לאיכות הרגשית הגולמית וה-"בוכייה" שקהל הקאנטרי ציפה לה, בשילוב עם השליטה הטכנית הדרושה כדי לשאת את עיבודי "צליל נאשוויל" התזמורתיים של אוון בראדלי מבלי שאף אחת מהאיכויות תחליש את האחרת — איזון שזמרים רבים של התקופה, שנמשכו לעבר ליטוש הפופ, איבדו לכיוון זה או אחר. השילוב הזה הוא גאונות של מבצעת בפרשנות ובשליטה ולא גאונות של ממציא בצורה חדשה, קרוב יותר למה שמפריד בין נגן וירטואוז לבין מלחין. הסיבוך הכן הוא שהקטלוג שלה היה קומפקטי ומעוצב במידה רבה על ידי כותבי שירים חיצוניים ועל ידי בחירות ההפקה של בראדלי, מה שאומר שחלק גדול מהארכיטקטורה האמנותית סביב קולה לא היה שלה — הטיעון לגדולתה חי כמעט כולו בכלי עצמו ובאופן שבו השתמשה בו, לא בגוף של רעיונות יצירתיים מקוריים.
מורשת
בחירתה של קליין ב-1973 כאישה הראשונה אי פעם שהוכנסה להיכל התהילה של מוזיקת הקאנטרי קבעה מודל שזמרות קאנטרי ו-"קרוסאובר" אחרות הלכו בעקבותיו, והשפעתה הישירה ניכרת בזמרות מגוונות כמו לורטה לין (Loretta Lynn), לינדה רונסטאדט (Linda Ronstadt), ו-קיי. די. לאנג (k.d. lang), שכל אחת מהן ציינה את הניסוח והשליטה הקולית שלה כאבן בוחן. שישה עשורים לאחר מותה, "Crazy" נותר סטנדרט של ג'וקבוקס ורדיו, והקטלוג הקצר שלה ממשיך להיתפס, על ידי מעריצים והיסטוריונים של מוזיקת קאנטרי כאחד, כהצהרה אמנותית שלמה ולא כקריירה שנקטעה.