פארק צ'אן-ווק: יופי כרוך באכזריות
סטודנט לפילוסופיה בסיאול של שנות ה-80 התיישב לצפות בסרט "ורטיגו" (Vertigo) של אלפרד היצ'קוק ויצא משם עם חיים אחרים. הוא רצה להיות צייר. במקום זאת הוא הפך למבקר קולנוע, ולאחר מכן, לאט ובלי הבטחה גדולה, לבמאי ששני סרטיו הראשונים לא הגיעו לשום מקום. שני עשורים לאחר מכן הוא יזכה בפרס הגדול בפסטיבל קאן על סרט העוסק באדם שננעל בחדר במשך חמש-עשרה שנה מבלי לדעת מדוע, ויהפוך לאחד הבמאים המעוטרים ביותר שדרום קוריאה הפיקה.
בית אמנותי בסיאול
פארק נולד בשנת 1963 למשפחה בסיאול שלקחה את האמנות ברצינות. אביו היה פרופסור לאדריכלות ודיקן באוניברסיטה; אמו הייתה משוררת. השכלתו הקולנועית הייתה מקרית ורובה ככולה בלתי מובנת: הוא צפה בסרטים זרים ששודרו ברשת הכוחות האמריקאיים בקוריאה (American Forces Korea Network), לרוב ללא כתוביות, וכך למד לקרוא תמונות לפני שהצליח לעקוב אחר הדיאלוג. הוא נרשם למחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת סוגאנג (Sogang University) בסיאול והצטרף למועדוני הצילום והקולנוע שלה. חינוך קתולי הותיר בו משקעים שמעולם לא נשטפו מעבודתו, שחוזרת באובססיביות לאשמה, ענישה ומנגנוני החוב המוסרי.
שני כישלונות וגבול
סרט הביכורים שלו כבמאי, "הירח הוא... חלומו של השמש" (The Moon Is... the Sun's Dream), יצא בשנת 1992 ולא הותיר רושם. לאחר מכן הגיע "טריו" (Trio) ב-1997 לאותה דממה. על פי כל הערכה רגילה, הוא היה מבקר שניסה לביים פעמיים ונכשל.
ואז הגיע "ש.א.א. אזור ביטחוני משותף" (Joint Security Area) בשנת 2000, מותחן פוליטי שנבנה סביב תקרית קטלנית בין חיילים מצפון ומדרום קוריאה - תקרית שהסיבה האמיתית לה מתבררת כחברות סודית מעבר לקו. הסרט זכה לשבחים והפך לסרט בעל ההכנסות הגבוהות ביותר בתולדות דרום קוריאה עד לאותה נקודה. פארק היה בסוף שנות השלושים לחייו, ופתאום, הבמאי הכי מעניין לצפייה במדינה.
טרילוגיית הנקמה
מה שעשה עם האמינות הזו היה לסרב לחזור עליה. בין 2001 ל-2005 הוא יצר שלושה סרטים המקושרים לא על ידי דמויות אלא על ידי אובססיה: "סימפתיה למר נקמה" (Sympathy for Mr. Vengeance), "שבעה צעדים" (Oldboy) ו"גברת נקמה" (Lady Vengeance). הם עוקבים אחר מעגלי נקמה שמתחילים בחטיפה ורצח ומסתיימים במקומות רעים, והם ביססו את הסגנון שכולם מכנים כעת "פארק-י" – צילום מרהיב, עריכה מטרידה, תפניות עלילתיות מסחררות ועמדה מוסרית שמסרבת לשחרר את הנוקם.
"שבעה צעדים", שיצא בשנת 2003, היה הפיצוץ. הנחת היסוד שלו – אדם שנכלא במשך שנים ללא הסבר, משתחרר ויוצא לצוד את הסיבה לכך – זכתה בפרס הגדול בפסטיבל קאן, הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל, והפכה את פארק לשם מוכר בטריטוריות שמעולם לא צפו במכוון בסרט קוריאני. המוניטין הפולחני שלו רק גדל מאז.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →לאחר מכן הוא ביצע תפנית נוספת, לקומדיה הרומנטית "אני סייבורג, אבל זה בסדר" (I'm a Cyborg, But That's OK) ב-2005 ולסרט הערפדים "צמא" (Thirst) ב-2009, שבו כומר נגוע נאבק בו-זמנית באמונה ובתאוות דם.
המשרתת
בשנת 2016 עיבד פארק את רומן הפשע הוויקטוריאני של שרה ווטרס (Sarah Waters) "חיזור גורלי" (Fingersmith), כשהוא מעביר את מורכבות התככים שלו מאנגליה לתפאורה קוריאנית. "המשרתת" (The Handmaiden) היה אחד מעשרים ואחד סרטים שנבחרו לתחרות בפסטיבל קאן ה-69. באותו דצמבר העניקה לו איגוד מבקרי הקולנוע של לוס אנג'לס את פרס הסרט הזר הטוב ביותר ועיצוב ההפקה הטוב ביותר. בפברואר 2018 הוא זכה בפרס הבאפט"א (BAFTA) לסרט שאינו בשפה האנגלית, כשהוא גובר על מתחרים שכללו את "קודם הרגו את אבא שלי" (First They Killed My Father) של אנג'לינה ג'ולי.
מעקפים באנגלית וחזרה הביתה
פארק ערך את הופעת הבכורה האמריקאית שלו עם "סטוקר" (Stoker) ב-2013, וב-2018 ביים את העיבוד של ה-BBC לרומן של ג'ון לה-קארה (John le Carré) "המתופפת הקטנה" (The Little Drummer Girl), בכיכובה של פלורנס פיו (Florence Pugh). מאוחר יותר הוא לקח על עצמו את המיני-סדרה "הסימפתאי" (The Sympathizer). אך הסרט האחרון השלם ביותר שלו הגיע בשפתו שלו: "החלטה לעזוב" (Decision to Leave) בשנת 2022, עליו העניק לו פסטיבל קאן את פרס הבמאי הטוב ביותר. סרטו העלילתי השנים-עשר, "אין ברירה אחרת" (No Other Choice), סאטירה אנטי-קפיטליסטית המעובדת מרומן של דונלד אי. וסטלייק (Donald E. Westlake) ובכיכובו של לי ביונג-הון (Lee Byung-hun), הוקרן בבכורה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של ונציה.
איך הוא באמת עובד
המוניטין של פארק הוא של דליריום; השיטה שלו היא ההפך מכך. עבור שני סרטיו האחרונים הוא ערך בערך עשר קריאות שולחן לכל סצנה, כשהוא עובר על הכוונה שורה אחר שורה עם השחקנים שלו לפני שהמצלמה זזה. "אני לא נותן הוראות גדולות ומופשטות על הסט," הוא אמר. "אני מתמקד בפרטים קטנים וספציפיים." על הופעתו של לי ביונג-הון ב"אין ברירה אחרת", שקרובה לפארסה, הוא ציין בחיוב שהשחקן "מעולם לא חשב על זה כקומדיית סלפסטיק... הוא תמיד היה נאמן לרגשות של הדמות."
הוא עובד גם עם צוות חוזר – סונג קאנג-הו (Song Kang-ho), צ'וי מין-סיק (Choi Min-sik), שין הא-קיון (Shin Ha-kyun), קאנג היי-ג'ונג (Kang Hye-jung), יו ג'י-טאי (Yoo Ji-tae), פארק היי-איל (Park Hae-il), קים מין-הי (Kim Min-hee) – אנסמבל שמאפשר לו לנסות ליצור מחזה מבלי לאבד את קנה המידה הפסיכולוגי. שאיפתו המוצהרת היא צנועה לתיאור וכמעט בלתי אפשרית לביצוע: "זהו האתגר של הקולנוע – איך לתקשר חיים פנימיים מבלי להסביר אותם."
מדוע פארק מכונה גאון
הטענה על פארק היא טענה על מלאכת מחשבת, לא על אינטלקט, וכדאי לומר זאת בצורה ברורה. מה שיש לו הוא שליטה שלמה בצורה יוצאת דופן על האלמנטים שבמאי באמת שולט בהם – פריים, חיתוך, צבע, סאונד, משחק, ומעל הכל מבנה. הסרטים שלו בנויים כמו קופסאות פאזל שבהן העונג האסתטי וחשיפת העלילה נוחתים על אותו פריים. מעט מאוד במאים יכולים להחזיק תפנית, קומפוזיציה והיפוך רגשי באותה שנייה; פארק עושה זאת כדבר שבשגרה, וזו הסיבה שהחקים שלו משיגים באופן אמין את הדם ומחמיצים את היופי.
המילה נוטה להיצמד לעקביות שלו. ה"אייריש טיימס" (Irish Times) מתאר אותו כ"אחת הסתירות הגדולות של הקולנוע", כשהוא יוצר סרטים "רוויים באכזריות, ריקבון מוסרי ועבירות" תוך גישה אליהם ב"קפדנות פילוסופית ופדגוגית", ומציין שמעט במאים שמרו על איכות עקבית כזו לאורך סרטים כה מגוונים. פילוסופיה מסוגאנג, עשר קריאות שולחן, מצפון קתולי: הסנסציוניות היא פני השטח, ופני השטח מתוכננים.
לטיעון הנגדי הכנה יש שני חלקים. ראשית, הוא באופן מובהק במאי של עיבודים. "המשרתת" הוא שרה ווטרס, "המתופפת הקטנה" הוא לה-קארה, "אין ברירה אחרת" הוא וסטלייק. המקוריות טמונה בטרנספוזיציה ובביצוע ולא בהמצאה, וזהו סדר גודל אחר של הישג מאשר כתיבת הדבר מכלום. שנית, המתח שה"אייריש טיימס" מזהה פועל לשני הכיוונים: במאי שהופך אכזריות ליפה כל כך מזמין את הטענה שהיופי מחמיא לה, ושהרצינות המוסרית היא בחלקה רישיון למחזה. פארק הקדיש קריירה לסירוב ליישב את הוויכוח הזה, מה שעשוי להיות התשובה הכנה ביותר הזמינה.
מורשת
יותר משלושים שנה בתוך העבודה, פארק הוא הבמאי שהוכיח שקולנוע ז'אנר קוריאני יכול להיות מיוצא מבלי להתרכך, ושהפך את הנקמה – העלילה העתיקה ביותר שיש – להרגיש מטרידה מחדש. הסרטים שלו נלמדים בשל העריכה שלהם, זוכים לרסטרופקטיבות במוזיאונים, ומופקים מחדש בחו"ל עם תוצאות צפויות. התבנית נוסעת; היד שעושה זאת – לא.