פדמה לקשמי: תיאבון כטיעון
צלקת באורך שבעה אינץ' עוברת לאורך זרועה הימנית של פדמה לקשמי (Padma Lakshmi), שריד לתאונת דרכים במאליבו כשהייתה בת ארבע-עשרה, שריסקה את העצם במספר מקומות ושברה את מפרק הירך שלה. בתעשיית האופנה של תחילת שנות ה-90, זה היה אמור להיות פוסל. במקום זאת, זה היה חלק ממה שהוביל להעסקתה. "אני חושבת שהפגמים והצלקות שלך הם באמת מה שעושים אותך למי שאת", היא אמרה – משפט שנשמע כמו סיסמה, עד שעוקבים אחר הקריירה שהוא מתאר בפועל.
ממדרס לקליפורניה
פדמה פרוואטי לקשמי ויידינתאן (Padma Parvati Lakshmi Vaidynathan) נולדה במדרס, כיום צ'נאי, ב-1 בספטמבר 1970. נישואי הוריה הסתיימו כמעט מיד: הם נפרדו ב-1971 והתגרשו ב-1972. אמה, ויג'איה לקשמי (Vijaya Lakshmi), אחות שבילתה את הקריירה שלה באונקולוגיה, הביאה אותה לארצות הברית כשהייתה בת ארבע.
הילדות שבאה לאחר מכן לא הייתה יציבה ולא קלה. היא עברה התעללות מינית בגיל שבע ונשלחה חזרה להודו למשך כשמונה-עשר חודשים. היא גדלה בשכונת מהגרים בקליפורניה בקרב משפחות פיליפיניות, מקסיקניות וקוריאניות – חינוך מוקדם לעובדה שהאוכל של אמריקה הוא האוכל של אנשים אחרים, מה שהפך לתזה של עבודתה הטובה ביותר. היא מייחסת את העניין שלה בבישול לטיפוס "על מדפי המזווה כמו קוף".
שני אירועים רפואיים עיצבו את גיל ההתבגרות שלה. ימים לפני התאונה במאליבו היא אושפזה למשך שבועות עם תסמונת סטיבנס-ג'ונסון, הפרעת עור נדירה וחמורה. לאחר מכן הגיעו התאונה, הניתוח והצלקת. היא עזבה את בית הספר התיכון ויליאם וורקמן (William Workman High School) ב-1988 וקיבלה תואר באמנויות תיאטרון וספרות אמריקאית מאוניברסיטת קלארק (Clark University) במסצ'וסטס, וסיימה את לימודיה ב-1992.
הדוגמנית ההודית הראשונה בפריז
סוכן דוגמנות מצא אותה בגיל עשרים ואחת בזמן שלמדה במדריד. הסיכום שלה למה שבא לאחר מכן הוא חופשי ממבוכה, ועד כמה שהתיעוד מגיע, מדויק: "הייתי הדוגמנית ההודית הראשונה שהייתה לה קריירה בפריז, מילאנו וניו יורק". כדאי להרהר עד כמה הדלת הזו הייתה צרה בתחילת שנות ה-90, ועד כמה הצלקת הפרה לחלוטין את דרישות התקופה.
לאחר מכן הגיעה המשחק, בתפקידי משנה במגוון מוזר: גליטר (2001), פרק של מסע בין כוכבים: אנטרפרייז (2002), בום (2003), התבלין של החיים (2005), האתגר של שארפ ועשרת הדיברות (שניהם ב-2006). היא נישאה לסלמאן רושדי (Salman Rushdie) באפריל 2004; הגירושין הוגשו ביולי 2007. בתה נולדה בפברואר 2010.
כתיבה על אוכל
נקודת המפנה החשובה הייתה הכתיבה. היא פרסמה ספרי בישול – Easy Exotic, לאחר מכן Tangy, Tart, Hot & Sweet – ומאוחר יותר את The Encyclopedia of Spices & Herbs, ספר עיון ולא אוסף מתכונים של סלבריטאים, והכרך שדרש מומחיות באופן הברור ביותר. בשנת 2016 הגיע ספר הזיכרונות Love, Loss and What We Ate, שעסק בכנות בנישואיה לרושדי ובהיסטוריה שלה. היא גם כתבה ספר ילדים, Tomatoes for Neela, שהפך לרב-מכר של הניו יורק טיימס.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →טופ שף
היא הצטרפה לטופ שף (Top Chef) בעונה השנייה שלה ונשארה עד העונה העשרים, כשהיא מנחה ומפיקה בפועל תשע-עשרה עונות במשך החלק הגדול משני עשורים. היא רואה בבהירות מדוע זה עובד: "זה מאוד משכנע לראות מישהו שואף להיות הכי טוב במה שהוא עושה למחייתו". היא גם השתמשה בתפקיד, וציינה שלאורך זמן "רמת המתמודדים פשוט השתפרה" ושהליהוק הפך למגוון באופן משמעותי.
התפקיד זיכה אותה בחמש מועמדויות למנחה מצטיין, ובסך הכל, לאורך טופ שף והסדרות המאוחרות שלה, ארבע-עשרה מועמדויות לאמי. היא מעולם לא זכתה. פסק הדין שלה: "אני סוג של סוזן לוצ'י של הריאליטי".
הגוף והקרן
לקשמי סבלה מכאבי מחזור משתקים מגיל שלוש-עשרה ולא אובחנה עם אנדומטריוזיס עד גיל שלושים-ושש, בשנת 2006 – עשרים-ושלוש שנים של מחלה בת-טיפול שלא זכתה לשם. "אני לא יכולה לומר לך כמה עבודות נאלצתי לבטל כי הייתי מרותקת לחלוטין למיטה", אמרה. לאחר ניתוח אצל ד"ר תאמר סקין (Tamer Seckin), היא תיארה איך הרגישה ההחלמה: "ברגע שקיבלתי את הטיפול שהייתי זקוקה לו, אז התחלתי לטעום את החיים עבור אישה נורמלית שלא סובלת מכאב כרוני". ב-2024 היא כתבה שהיא כעת חשה לעיתים רחוקות את הכאב שהגיע מדי חודש מגיל שלוש-עשרה עד שלושים-ושש.
בשנת 2009 היא הייתה שותפה להקמת הקרן לאנדומטריוזיס של אמריקה (Endometriosis Foundation of America), שמממנת מחקר ודוחפת לאבחון מוקדם. זוהי ככל הנראה עבודתה המשמעותית ביותר, והיא החלה בשערורייה היומיומית של אישה שלא האמינו לה לגבי הכאב שלה במשך שני עשורים.
לטעום את האומה
לטעום את האומה (Taste the Nation), שיצרה עבור הולו (Hulu), היא התוכנית שתיזכר בזכותה. שש או שבע רשתות דחו את הרעיון תחילה. הנחת היסוד פשוטה להטעיה: לנסוע לקהילות אמריקאיות – פורטו ריקו, אפאלצ'יה, התפוצה האפגנית בוושינגטון, פיליפינים באזור המפרץ, ניגרים, קמבודים ואמריקאים ממוצא אוקראיני – ולתת לאנשים לתאר את ארצם שלהם דרך מה שהם מבשלים.
המשמעת מייחדת אותה. "אנחנו לא רק הולכים לקהילה, מבקרים אותם ואז אנחנו בחוץ ואז חוזרים על כך בעיר הבאה", אמרה, והמטרה העריכתית ברורה: "לתת את זה לאנשים כדי שיוכלו לדבר בשם עצמם". אוכל הוא נקודת הכניסה, לא הנושא; הפרקים בסופו של דבר עוסקים בחוקי הגירה, ירידה כלכלית ומי נחשב לאמריקאי. היא רואה בהגירה "חשובה באופן ייחודי למדינה הזו מכל המדינות בעולם". הסדרה זכתה בפרס בחירת המבקרים ובפרס קרן ג'יימס בירד (James Beard Foundation Award) בשנת 2022, והייתה מועמדת לאמי.
לצד זאת היא מכהנת כשגרירת אמנים של ה-ACLU למען זכויות מהגרים ונשים, מונתה לשגרירה של רצון טוב של תוכנית הפיתוח של האו"ם (United Nations Development Programme), קיבלה את מדליית הכבוד של אליס איילנד ב-2016, נכללה ברשימת ה-Time 100 ב-2023, והיא חוקרת אורחת ב-MIT.
מדוע פדמה נקראת גאונה
הטענה כאן אינה אינטלקטואלית, והניפוח שלה יהיה שירות דוב. לקשמי אינה שפית, לא הפיקה שום מחקר מקורי, ולא המציאה את פורמט הנסיעות והאוכל. היא מנחה, מפיקה וסופרת שהנכס המקצועי הראשון שלה היה הפנים שלה.
מה שיוצא דופן הוא השינוי, ושיקול הדעת העריכתי שמאחוריו. מעט מאוד אנשים שהקריירה שלהם מתחילה בדוגמנות מסיימים ביצירת סדרת דוקו שמשתמשת בפורמט פופולרי כדי לטעון טענה פוליטית שנויה במחלוקת. התובנה מתחת ללטעום את האומה היא אמיתית: טלוויזיית אוכל, הז'אנר המפרק נשק ביותר בשידור, יכולה לשאת טיעון על הגירה לצופים שהיו מסרבים לו בכל אריזה אחרת, והטיעון עובד בצורה הטובה ביותר כשהמנחה מפסיקה לדבר ונותנת לטבח לדבר. שש או שבע רשתות לא הצליחו לראות זאת. העברת התוכנית שלה לאנשים שבה היא משמעת שחומקת מרוב המנחים, וצורה של כתיבה.
טענת הנגד היא ש"גאונות" היא המשלב הלא נכון. הבמה שלה הגיעה מסלבריטאות קודם ותוכן אחר כך, בסדר הזה; סמכות הבישול שלה היא של חובבנית רצינית; ארבע-עשרה מועמדויות ללא זכייה מצביעות על תעשייה שמכבדת אותה מבלי לדרג אותה בצמרת. ועבודתה החשובה ביותר עשויה שלא להיות טלוויזיונית כלל. מה שיש לה באופן אמין הוא טווח, התמדה, ותחושה מדויקת בצורה יוצאת דופן למה שקהל יקבל – כישרון לתרגום ולא לגאונות, והתיעוד תומך בכך במלואו.
מורשת
ההישגים העמידים של לקשמי הם מוסדיים ולא זוהרים: קרן שדוחפת לקצר את העיכוב האבחוני למחלה שהרופאים שלה עצמה נזקקו לעשרים-ושלוש שנים כדי לתת לה שם, וגוף של טלוויזיה שהתעקש שהמטבח האמריקאי הוא מטבח של מהגרים ברגע שבו אמירת זאת הייתה שנויה במחלוקת. היא הפכה את להיות נצפית ללהיות מוקשבת, שזה טריק קשה יותר ממה שהוא נשמע.