אוסקר שלמר: הפיכת רקדנים לגיאומטריה
בשנת 1922, על במה בשטוטגרט, רקדנים הופיעו לא כגופים המבצעים תנועה, אלא כצורות אנושיות שעברו בנייה מכנית מחדש לכדי חרוטים, כדורים וספירלות — תלבושות נוקשות וארכיטקטוניות כל כך, עד שהמבצעים בתוכן הפכו, למעשה, לפיסול נע. אוסקר שלמר כינה זאת "הבלט הטריאדי" (Triadic Ballet), וזו נותרה היצירה היחידה שדרכה רוב האנשים מכירים אותו, יצירה שהקדימה את זמנה עד כדי כך שעדיין הועלתה מחדש בטלוויזיה כמעט חמישים שנה מאוחר יותר. הוא בנה קריירה כשהוא מתייחס לגוף האנושי כאל בעיית עיצוב שיש לפתור באותה הקפדנות כמו כיסא או בניין — אינסטינקט הבאוהאוס המובהק, המיושם על בשר ודם.
יתום בגיל שתים-עשרה
אוסקר שלמר נולד ב-4 בספטמבר 1888, בשוואביה שבגרמניה, הצעיר מבין שישה ילדים של קרל לאונרד שלמר ומינה נויהאוס. שני הוריו מתו בסביבות שנת 1900, כשהיה שלמר עוד ילד, מה שהותיר אותו ואת אחיו לדאוג לעצמם. הוא הוכשר תחילה ב-Kunstgewerbeschule, בית הספר לאמנויות יישומיות של שטוטגרט, ולאחר מכן זכה במלגה ב-1906 ל-Akademie der Bildenden Künste, האקדמיה הממלכתית לאמנויות יפות בשטוטגרט, שם למד אצל ציירי הנוף כריסטיאן לנדנברגר ופרידריך פון קלר. בין השנים 1905 ל-1909 הוא התמחה גם בעבודות שיבוץ ומרקטרי — הכשרה מעשית במלאכה בעבודה עם חומר וצורה שצפה מחדש, בשינוי צורה, בגישתו המאוחרת יותר לדמות האנושית כאובייקט בנוי.
שנות הבאוהאוס
ולטר גרופיוס הזמין את שלמר להצטרף לבאוהאוס, והוא הגיע ב-1920, בתחילה עבד בסדנת הפיסול של בית הספר לפני שגרופיוס הטיל עליו גם את האחריות על מחלקת ציורי הקיר. בשנת 1923 הוא השתלט על סדנת אמנות הבמה של בית הספר מידי לותר שרייר, הפך לאמן צורה (Master of Form) בסדנת התיאטרון ופיתח, לצד עבודת העיצוב שלו, את הקורס הרב-תחומי "Der Mensch" ("האדם"), שהתייחס לגוף עצמו כאל נושא לשיטה הניתוחית מוכוונת הצורה שהבאוהאוס יישם על אדריכלות ועיצוב תעשייתי. הוא נשאר בבית הספר לאורך שנות ה-20 לפני שהתפטר ב-1929, כשהוא נדחק החוצה בחלקו בשל האווירה הפוליטית המשתנה בבית הספר תחת המנהל החדש האנס מאייר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הבלט הטריאדי
שלמר הציג בבכורה את יצירתו הידועה ביותר, ה-Triadisches Ballett (הבלט הטריאדי), בשטוטגרט ב-1922, שנתיים לאחר הצטרפותו לבאוהאוס. היצירה, המבנית בשלוש מערכות המבוצעות על ידי שלושה רקדנים, כשכל מערכה קיבלה ערכת צבעים משלה — צהוב, ורוד ושחור — הלבישה את המבצעים בתלבושות גיאומטריות נוקשות שצמצמו את גוף האדם לחרוטים, דיסקים וספירלות אינטראקטיביים שנעו בתנועות כוריאוגרפיות מכניות ולא רגשיות במכוון. מוזיאון האמנות של סנט לואיס, שהציג רטרוספקטיבה של מאה שנה ליצירה ב-2019, תיאר אותה כחגיגה של "העידן התעשייתי המשגשג באמצעות שימוש בתלבושות גיאומטריות נוקשות וכוריאוגרפיה מכנית", וציין את אורך החיים יוצא הדופן שלה — הבלט הועלה מחדש לטלוויזיה עד שנת 1970, כמעט חצי מאה לאחר הופעת הבכורה שלו, ודירוג ביקורתי משנת 2013 הציב אותה בין יצירות אמנות המיצג המשמעותיות ביותר בהיסטוריה.
ציור הגוף האדריכלי
ציוריו של שלמר רדפו אחר אותו רעיון בשני ממדים: גופים שלא מוצגים כנושאים רגשיים ואקספרסיביים אלא כצורות אדריכליות, הבנויים מהמשחק הקצבי של עקומות קמורות, גומחות קעורות ומישורים שטוחים, כשדמויותיו מתרחקות בהתמדה מהכשרתו האימפרסיוניסטית המוקדמת לעבר גיאומטריה ממושמעת ומושפעת מהקוביזם. באופן מכריע, הוא עצר לפני הפשטה מוחלטת — דמויותיו נותרו קריאות פיזית כגוף אנושי גם כאשר הופשטו מרגש או הבעה אינדיבידואליים. עבודותיו המרכזיות מתקופה זו כוללות את Bauhaustreppe (מדרגות הבאוהאוס, 1932), הנמצא כיום במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק; Egocentric Space Lines (1924); Idealistic Encounter (1928), שנמכרה בסות'ביס ב-1998 עבור 1.487 מיליון דולר; ומחזור של תשעה ציורי קיר שהוזמנו עבור מוזיאון פולקוואנג באסן (1928–1930).
רדיפות והגירה פנימית
לאחר שעזב את הבאוהאוס, שלמר המשיך ללמד, תחילה ב-Staatliche Akademie für Kunst und Kunstgewerbe בברסלאו (1929–1932) ולאחר מכן ב-Vereinigte Staatsschulen für freie und angewandte Kunst בברלין, שממנו אילצה אותו הממשלה הנאצית להתפטר ב-1933. עבודתו נכללה בתערוכת האמנות המנוונת של המשטר ב-1937 במינכן, ושלמר בילה את העשור האחרון שלו במה שהיסטוריונים מתארים כ"הגירה פנימית" — תקופה של שתיקה אמנותית כפויה ועבודה ציבורית מינימלית. משנת 1939 ועד מותו עבד ב-Institut für Malstoffe (המכון לחומרי צבע) בוופרטל לצד עמיתיו האמנים וילי באומייסטר וגאורג מוכה, תפקיד במפעל ששימש כמקלט בטוח נדיר שאפשר לו להמשיך לצייר, בפרטיות ובצורה מצומצמת, ללא רדיפה ישירה. גוף עבודתו המשמעותי האחרון, ה-"Fensterbilder" (תמונות חלון) הקטנות והמיסטיות משנת 1942, נוצר בתנאים כבולים וערניים אלו.
מדוע אוסקר מכונה גאון
טענתו של שלמר למונח נשענת על מהלך מושגי ספציפי ולא על וירטואוזיות טכנית גולמית: הוא היה בין האמנים הראשונים שיישמו את פילוסופיית העיצוב הפונקציונליסטית ומוכוונת הצורה של הבאוהאוס על גוף האדם עצמו, כשהוא מתייחס למבנה הגוף של הרקדן כפי שאדריכל מתייחס למבנה של בניין — כגיאומטריה שיש לחשוב עליה ולא כרגש שיש לבטא. מדובר בסינתזה מקורית באמת של כוריאוגרפיה, עיצוב תלבושות, פיסול ותיאוריה אדריכלית, והשפעתה ניתנת למדידה בחיים שלאחר המוות יוצאי הדופן של "הבלט הטריאדי" לאורך כמעט מאה של העלאות מחדש והערכה מחדש ביקורתית. הטיעון הנגדי הוא ששלמר עבד בשיתוף פעולה בתוך מוסד — הבאוהאוס — שנבנה במפורש כדי לטשטש גבולות בין דיסציפלינות ויוצר אינדיבידואלי, כך שבידוד ה"גאונות" כהמצאה של מוח אחד פועל במידת מה נגד האתוס הקולקטיבי של בית הספר; גרופיוס, קנדינסקי, קל ואחרים רדפו אחר שאלות מקבילות על צורה וגוף באותו זמן. מה שלא נתון במחלוקת הוא המחיר של מקוריותו: המדינה הנאצית מיקדה את עבודתו כ"מנוונת", והספד של מקס ביל תיאר את העשור האחרון שלו כעובר תחת "מסך של שתיקה" — השתקה בוטה וכפויה של אמן עובד בשיא בשלותו המושגית, ולא דעיכה טבעית.
מורשת
שלמר מת מהתקף לב ב-13 באפריל 1943, בבית חולים בבאדן-באדן, בעודו עובד במכון הצבעים בוופרטל שסיפק לו מחסה. המוניטין שלו התאושש באיטיות בעשורים שלאחר המלחמה, וקיבל רטרוספקטיבה אמריקאית משמעותית ראשונה רק ב-1986, במוזיאון לאמנות של בולטימור. מכתביו ויומניו הרבים, שנשמרו משנת 1910 ועד מותו, הפכו מאז לתיעוד היסטורי מרכזי של חייו הפנימיים של הבאוהאוס וקריסתו תחת לחץ פוליטי. בשנת 2018, ביום השנה ה-130 להולדתו, ציינה גוגל את המאורע עם דודל הנצחה — סימן קטן אך משמעותי לכך שהרקדנים הגיאומטריים שבנה מאה שנה קודם לכן מעולם לא נעלמו לחלוטין מהזיכרון הציבורי.