אולקסנדר דובז'נקו: המשורר שסטאלין לא הצליח להשתיק
תשעה ימים. זה פרק הזמן שבו הותר לבתי הקולנוע הסובייטיים להקות את ארץ, הסרט משנת 1930 שסקר של מכון הסרטים הבריטי דירג לימים כסרט השני בגדולתו אי פעם, בטרם אסרו עליו הצנזורים בשל "תבוסתנות" ואהדה לקולאקים. אולקסנדר דובז'נקו (Oleksandr Dovzhenko) בילה את יתרת הקקריירה שלו בעשיית סרטים שהמדינה רצתה, תוך כדי הברחת הסרטים שאותם באמת רצה ליצור, ואיכשהו שרד הן את סאטלין והן יצר אמנות ששרדה את ברית המועצות של סטָלין.
ילדות כפרית שחרוצה באובדן
דובז'נקו נולד ב-10 בספטמבר 1894 בסוסניציה, בחבל צ'רניהיב שבמה שהיה אז האימפריה הרוסית וכיום אוקראינה, והיה הילד השביעי מתוך ארבעה עשר ילדים שנולדו לפאטרו סמיונוביץ' ואודארקה ירמולאייבנה דובז'נקו. תמותת הילדים במשפחה הייתה אכזרית: עד שהגיע בגיל אחד הוא ואחותו פולינה היו השניים היחידים מתוך הארבעה עשר שנותרו בחיים, והוא נעשה לילד הבורח הבכור ששרד. להוריו לא היה חינוך פורמלי, אך סבו דחף אותו ללמוד, ודובז'נקו הפך למורה בעצמו בגיל תשע-עשרה ועבד בז'יטומיר. מצב לב מנע ממנו שירות צבאי במלחמת העולם הראשונה.
מדיפלומט לצייר ולבמאי
בחרותו המוקדמת של דובז'נקו עברה בתוך המהומות המהפכניות של אוקראינה. הוא למד במכון המסחרי של קייב, השתתף בהפגנות אנטי-ממשלתיות ב-1918, ולאחר מרד האנטי-הטמאן נאום כנציג פועלים. הוא לימד היסטוריה וגאוגרפיה בבית ספר לקציני הצבא האדום בטרם נשלח לשליחויות דיפלומטיות בוורשה ובברלין בין השנים 1921 ל-1923. עם שובו לברית המועצות, עבד תקופה כקריקטוריסט וצייר בחארקוב בטרם הגיע לאודסה ב-1926 ועבר, כמעט במקרה, לקולנוע. סרטו הראשון, וואסיה הרפורמטור, יצא באותה שנה; שנתיים לאחר מכן, זבניגורה (1928) – פנורמה היסטורית רחבת ידיים הנעה משבטי הסקיתים ועד להווה הסובייטי – הכריז עליו כבמאי רציני, ולדברי ארכיון אוקראיני אחד, סימן "את תחילתה של הקנמטוגרפיה הלאומית האוקראינית".
טרילוגיית אוקראינה
זבניגורה היה הסרט הראשון במה שמכונה כיום טרילוגיית אוקראינה של דובז'נקו. ארסנל (1929) המחיז את מרד ארסנל בקייב במונחים אקספרסיוניסטיים ומהפכניים ובתחילה התקבל בקרירות מצד הרשויות באוקראינה – עד שסטָלין בעצמו צפה בו ואישר אותו, מה שהגן על דובז'נקו ברגע שבו הקריירה שלו יכלה להסתיים בקלות. ואז הגיע ארץ (1930), סרט על קולקטיביזציה חקלאית הספוג במה שסקירה ארכיונית אחת מכנה "פנתאיזם לירי והתרוממות רוח אוטופית", המשלב פיוט, מסורת, אוטופיה ושמרנות למשהו שעמד בפני סיווג אידאולוגי פשוט. צנזורים סובייטים שלפו אותו מהאולמות לאחר תשעה ימים בלבד, כשהם מתנגדים לעמימותו לגבי המחיר האנושי של הקולקטיביזציה. הוא האריך ימים מעבר להתנגדות: חבר שופטים בינלאומי ב-1958 דירג אותו בין שנים עשר הסרטים הגדולים בעולם, וב-2002 סקר הבמאים של מכון הסרטים הבריטי, שנערך באמצעות קארל רייס, מיקם אותו במקום השני ברשימת הסרטים הגדולים ביותר שנוצרו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →עבודה תחת מבטו של דיקטטור
הסרטים שבאו לאחר מכן מציגים במאי שלומד לשרוד במקום ליצור פשוט. איוואן (1932) הותקף על ידי מבקרים בשל "פאשיזם" ו"פנתאיזם" לכאורה. ארוגראד (1935), העוסק בעיר סובייטית חדשה המגנה על עצמה מפני מסתננים יפניים, הושלם רק לאחר שדובז'נקו פנה לסטָלין ישירות. שצ'ורס (1939), ביוגרפיה של מפקד פרטיזנים קומוניסטי אוקראיני, נעשה תחת לחץ פוליטי כבד אך זיכה את דובז'נקו בשכר של 100,000 רובל ובפרס סטָלין ב-1941. במכתב לסטָלין ב-26 בנובמבר 1936 שבו הגן על הטיפול שלו בפרויקט שצ'ורס, כתב דובז'נקו: "זוהי חיי, ואם אני עושה זאת לא נכון, הרי זה בשל מחסור בכיכשרון או בהתפתחות, לא בזדון" – שורה התופסת בדיוק את העמדה שהיה עליו לשמור עליה במשך שלושה עשורים, צנועה די כדי לשרוד, גאה די כדי להמשיך ליצור את הסרטים שרצה.
מלחמה, הלשנה ושנותיו המאוחרות
במהלך מלחמת העולם השנייה, אביו הקשיש של דובז'נקו נהרג תחת הכיבוש הגרמני, ודובז'נקו עצמו עבד ככתב מלחמה. התסריט שלו משנת 1943 אוקראינה בלהבות גונה בשל רגש לאומני אוקראיני לכאורה – פרק שניקิต חרושצ'וב כינה מאוחר יותר בזיכרונותיו "פרשה מביישת" שהונדסה על ידי המנהל הפוליטי של הצבא האדום. דובז'נקו פנה יותר ויותר לפרוזה בשנים אלו, והפיק רומנים, סיפורים קצרים ו"רומנים קולנועיים", כולל האוטוביוגרפיה הדסנה הקסומה. סרטו משנת 1948 מיצ'ורין זכה בפרס סטָלין שני ב-1949, אף על פי שלפי עדותו חלק גדול מהגרסה הסופית שלו הושלם בלעדיו, ועבר עריכה מחדש כדי לספק את הצנזורים הפוליטיים. הוא נישא ליוליה סולנצבה, שהפכה לבמאית בזכות עצמה והשלימה כמה מפרויקטים הבלתי גמורים שלו לאחר מותו.
מות מיידי ומורשת
דובז'נקו מת מהתקף לב ב-25 בנובמבר 1956 בדאצ'ה שלו בפיירדלקינו, ליד מוסקבה, בגיל שישים ושתיים, ונקבר בבית העלמין נובודוויצ'י. לאורך קריירת בימוי של כ שלושים שנה הוא ביים באופן אישי שבעה סרטים בלבד – תפוקה דלה באופן בולט לקולנוען בממדיו – אך השפעתו הגיעה ישירות אל הדור הבא של הקולנוע הסובייטי דרך תלמידים ושותפים כולל לריסה שפיטקו וסרגיי פרג'אנוב.
מדוע אולקסנדר מכונה גאון
דובז'נקו מקובץ, ללא ויכוח רב, לצד סרגיי אייזנשטיין, דז'יגה ורטוב ווסבולוד פודובקין כאחד ממייסדי קולנוע המונטאז' הסובייטי – תביעה אמיתית לגאונות אמנותית, שכן הוא פיתח דקדוק חזותי, שילב דימויים עממיים, מיתוס ופוליטיקה מהפכנית לסגנון לירי שאיש אחר לא פעל בו, בתנאים שהענישו על מקוריות. הטיעון הנגדי נגד הפרזה הוא ממשי באותה מידה: סרטיו המהוללים ביותר נעשו בשירות ישיר של, או במשא ומתן עם, מדינה אוטוריטרית, כמה מפרויקטים המאוחרים שלו עוצבו מחדש או הושלמו בחלקם על ידי אחרים תחת כפייה פוליטית, וארץ עצמו זוכה להערכה היום בעיקר בשל עמימות שרשויות סובייטיות קראו ככישלון אידאולוגי. הגאונות של דובז'נקו, אם המילה מתאימה, נגעה פחות לשבירת חוקים ויותר למציאת שירה בתוך צורה – קולנוע אגיטפופ מאושר מדינה – שנבנתה כדי למנוע בדיוק את זאת.
מורשת
שמו של דובז'נקו מעטר כיום את ארכיון הסרטים הגדול ביותר באוקראינה ואת אולפן הקולנוע הלאומי שלה, ובעוד רחובות הנושאים את שמו שנושלו שמם על רקע תהפוכות פוליטיות אחרונות, השפה החזותית שלו – היחס המיתי לאדמה, לעבודה ולזהות האוקראינית על המסך – נותרת נקודת ייחוס לאופן שבו קולנוע יכול לשאת את הדימוי העצמי של אומה אפילו כאשר המדינה המזמינה אותו רוצה משהו צר יותר.