אדן לכנר: האדריכל שהמציא סגנון לאומי
בשנת 1889 סייר אדריכל הונגרי בגיל העמידה בגלריות ההודיות של מוזיאון סאות' קנסינגטון בלונדון והחליט שמצא את אבות אבותיו. זו הייתה מסקנה מוזרה, שהתבססה על תיאוריה לאומנית לגבי מקורות המדיארים (Magyar) שמעטים היו מגינים עליה כיום. זו הייתה גם הפרשנות המוטעית הפורייה ביותר בתולדות האדריכלות של מרכז אירופה. בתוך שבע שנים בנה אדן לכנר (Ödön Lechner) בבודפשט מוזיאון שגגו מצופה קרמיקה ירוקה וזהובה ושצורתו אינה דומה לשום דבר באירופה, ופתאום הייתה להונגריה אדריכלות מודרנית משלה.
לבנים, ברלין והחניכות הארוכה
לכנר נולד בפשט בשנת 1845 למשפחה בורגנית שהייתה מושרשת בענפי הבנייה; אביו ניהל מפעל לבנים שייצר קרמיקה. ילד שגדל סביב כבשנים לומד מוקדם שצבע באדריכלות לא חייב להיות צבוע על – ניתן לצרוב אותו פנימה, והוא לא ידהה. העובדה האחת הזו מכתיבה את כל מה שעשה מאוחר יותר.
הוא למד אדריכלות בבודפשט ולאחר מכן בבאואקדמי (Bauakademie) בברלין, שם מוריו כללו את קרל בוטיכר (Karl Bötticher) וגוטפריד סמפר (Gottfried Semper) – שני התאורטיקנים האדריכליים המשפיעים ביותר של המאה ה-19 בגרמניה. מבוטיכר הוא אימץ עניין בחומרים מודרניים ובבנייה מבוססת מסגרות ברזל. לאחר מכן עבד בצרפת במשך שלוש שנים ונסע ללמוד באיטליה ובאנגליה, שם ספג ממקור ראשון את תנועת האמנויות והאומנויות (Arts and Crafts). במהלך שנות ה-70 של המאה ה-19 הוא בנה בסגנון ההיסטוריציסטי שבו כולם בנו. דבר לא ייחד אותו.
הבעיה ללא פתרון
אז הוא הציב לעצמו משימה בלתי אפשרית. הונגריה בסוף המאה ה-19 ביססה את עצמה תרבותית כנגד וינה ההבסבורגית ורצתה אדריכלות לאומית – אך כפי שלכנר הכיר בכך, לא הייתה מסורת אדריכלית הונגרית ילידית שניתן לפתח. לפולין הייתה גותיקת לבנים; לרוסיה היו כנסיותיה. המבנים המונומנטליים של הונגריה היו מיובאים. הניסוח שלו לבעיה היה אופייני וישיר: "עד כה לא הייתה שפת צורה הונגרית, אך תהיה כזו."
תשובתו הייתה להביט מזרחה. מתוך אמונה בתיאוריה לאומנית שמיקמה את השורשים התרבותיים של המדיארים בהודו ולא במערב אירופה, הוא חקר אמנות הודית ופרסית בלונדון ב-1889, כשהוא מטייל עם הקרמיקאי וילמוש ז'ולנאי (Vilmos Zsolnay). הוא לא חש אי-נוחות מהשאילה, ומיסגר אותה כחובה: האנגלים, ציין, "לא התביישו לחקור... מושבה", אז "האם לא הייתה זו... חובתנו כהונגרים לחקור את התרבות של עמנו שלנו?"
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ז'ולנאי, ובנייה בצבע צרוף
הקשר עם ז'ולנאי היה פריצת הדרך הטכנית. הקרמיקה האדריכלית מסוג פירוגרניט ומזוגגת של החברה אפשרה לכנר לצפות ולעטר מבנים בצבעים מבריקים ועמידים בפני מזג אוויר, ואפשרה לו לתרגם מוטיבים עממיים דמויי רקמה מהמסורות הדקורטיביות המדיאריות והטורקיות לחומר שיכול לשרוד חורף בבודפשט. זה היה, למעשה, עיטור תעשייתי: בר-ייצור המוני, משולב מבנית, ומקומי ללא ספק. שום דבר בו לא היה נוסטלגי. האריחים היו מוצר חדש של מפעל מודרני, שהונחו על גבי מסגרות ברזל.
המבנים
המוזיאון לאמנויות שימושיות, שנבנה בין 1891 ל-1896, הוא הטיעון שהוגש בלבנים ובזיגוג – ההצהרה המלאה הראשונה של הסצסיון ההונגרי (Szecesszió), האר-נובו המקומי, ולפי כמה דיווחים המוזיאון הראשון באירופה שעוצב ללא הסתמכות על סגנון היסטורי. יש בו אריחים מזוגגים בהירים, צורות מעוקלות ופרטים הודו-סרצניים, והוא נפתח אל תוך האופוריה הלאומית של חגיגות המילניום של הונגריה ב-1896, שהבטיחו לו קהל.
סביבו עומד גוף עבודות קטן ודחוס: בית העירייה בקצ'קמט (1893–95); המכון לגיאולוגיה (1896–99); ובנק החיסכון הדואר המלכותי, שנבנה בתפנית המאה עם שאנדור באומגרטן (Sándor Baumgarten), שצורותיו האקזוטיות וראשי הקרמיקה הצבעוניים שלו מעטרים את קו הגג. בשנת 1911 העניקה לו תערוכת האדריכלות הבינלאומית ברומא מדליית זהב.
הדלת נסגרת
הממסד לא הלך בעקבותיו. המעמד האדריכלי והפוליטי השמרני של הונגריה העדיף ניאו-בארוק, ובשנת 1902 דחה שר התרבות את הסגנון הסצסיוני על הסף כבלתי מתאים למבני ציבור. החלטה זו סיימה למעשה את הקריירה של לכנר בהזמנות מדינה בשיא כוחו. הוא חי עוד שתים-עשרה שנים, ומת ב-1914, כשהוא מבלה אותן ברובן ללא עבודה משמעותית.
הוא גם, באופן ראוי לציון, ויתר על עמדתו. בשלב מאוחר בחייו הודה כי הכניסה למוזיאון שלו נראתה לו "קצת יותר מדי 'הודית' לטעמי", והכיר בכך שהושפע יותר מדי מהאר-נובו. הדור הצעיר כבר המשיך הלאה: קארוי קוש (Károly Kós) ובני דורו יצאו לחפש מודרניזם הונגרי בבנייה כפרית ובכנסיות עץ בטרנסילבניה, ולא במזרח הדמיוני של לכנר.
מדוע אדן מכונה גאון
האיכות שעל הפרק היא סינתטית ולא אנליטית: הכישרון של לכנר היה בשילוב חומרים, מוטיבים ומערכות מבניות שלא היה להם קשר זה לזה, וגרימת התוצאה להיראות בלתי נמנעת. מסגרות ברזל, צלליות הודיות, דפוסי רקמה עממיים הונגריים וקרמיקה מזוגגת בייצור תעשייתי הם ארבעה דברים לא קשורים. הוא התיך אותם לשפה קוהרנטית ואז הפגין זאת במוזיאון, בבית עירייה, במכון מדעי ובבנק – ארבעה סוגי מבנים ללא שום דבר משותף. זוהי אינטליגנציה של מעצב הפועלת במלוא העוצמה, והיא קרובה יותר להמצאה מאשר לפרשנות. הכינוי הפופולרי "גאודי ההונגרי" רושם את אותה אינטואיציה: כאן היה אדריכל לאומי שפעל מחוץ לכל מוסכמה מטרופולינית ויצר משהו שאף אחד אחר לא יכול היה ליצור.
יש לומר את טיעוני הנגד בבירור. הנחת היסוד של לכנר – שההונגרים היו הודים מבחינה תרבותית – הייתה פסאודו-היסטוריה, ובסופו של דבר הוא הודה בכך בחצי פה בעצמו. המקוריות שלו הייתה בחלקה עניין של פשיטה על אוצרות קולוניאליים במוזיאון ויישום השלל בבודפשט, שזו פעולה יצירתית אמיתית אך לא אקדמית. ההישג המעשי שלו היה גם הוא קצר: המדינה ניתקה אותו ב-1902, חסידיו חיפשו במקומות אחרים תוך עשור, ומחוץ להונגריה שמו אינו אומר הרבה. פסק הדין הכנה הוא שזהו גאונות מסוג האומן-ממציא – אינטואיציה חומרית, תעוזה דקורטיבית ונכונות יוצאת דופן להיות מושא לצחוק – ולא של תיאורטיקן. הוא ענה על שאלה שלא ניתן לענות עליה באופן שגוי ויפהפה.
מורשת
בודפשט היא הטיעון. עיר שיכלה להיות חזרה פרובינציאלית על וינה נושאת במקום זאת שורת מבנים שגגותיהם נוצצים בכחול, ירוק וצהוב, ושאינם נראים כמו שום מקום אחר עלי אדמות. עבודתו הוצעה למעמד של אתר מורשת עולמית של אונסק"ו בשנת 2008. התיאוריה שיצרה אותם הוצאה בשקט לגמלאות; המבנים לא.