או. הנרי: סיום מפתיע שנולד בתא כלא
במשך שלושים שנה לפחות, משאירים מבקרים בקבר באשוויל, צפון קרוליינה, מטבעות בסך 1.87 דולר ליד המצבה – הסכום המדויק, עד לרמת הסנט, שפותח את הסיפור הקצר המפורסם ביותר שכתב מי שקבור שם. ויליאם סידני פורטר (William Sydney Porter) בילה שלוש שנים כאסיר פדרלי, כתב תחת שם עט כדי להסתיר עובדה זו מהקוראים, ובכל זאת הפך לאחד מסופרי הסיפורים הקצרים המתורגמים ביותר שצמחו באמריקה.
ילדות של ספרים, לא של לימודים
פורטר נולד בשם ויליאם סידני פורטר ב-11 בספטמבר 1862, בגרינסבורו, צפון קרוליינה, לרופא אלג'רנון סידני פורטר ולמרי ג'יין וירג'יניה סוויין פורטר, שנפטרה כשהיה בן שלוש. הוא גדל אצל סבתו ודודתו אוולינה, שבית הספר הפרטי הקטן שלה סיפק לו את השכלתו הפורמלית היחידה לאחר גיל חמש עשרה. פורטר קרא בהתלהבות – ספרות קלאסית וסיפורי הרפתקאות – וספג טווח רחב של ידע ללא הכשרה אקדמית. הוא הוסמך כרוקח בבית המרקחת של דודו בגרינסבורו בשנת 1881, תוך שהוא עוסק ברישום כתחביב.
טקסס: עובד חווה, משרטט, פקיד בנק
בעיות בריאות שלחו את פורטר לטקסס בשנת 1882, שם עבד כפועל חווה במחוז לה סאל – חוויה שהאגודה ההיסטורית של מדינת טקסס זוקפת לזכותו כמי שסיפקה לו את תרבות החוות ואת הניב שמילאו מאוחר יותר את סיפוריו – לפני שהשתקע באוסטין בשנת 1884. הוא שרטט מפות קרקעות עבור משרד הקרקעות הכללי של טקסס החל מ-1887 והפך לפקיד בנק ומנהל חשבונות בבנק הלאומי הראשון של אוסטין ב-1891. בשנת 1894 הוא ייסד שבועון הומוריסטי קצר ימים בשם The Rolling Stone, שנסגר בתוך שנה. הוא נשא את אתול אסטס בשנת 1887; בנם נפטר שעות לאחר לידתו ב-1888, ובתם, מרגרט, נולדה ב-1889. ביתם השכור במהלך שנים אלו באוסטין – בית צנוע בן ארבעה חדרים שנבנה בשנת 1886 ברחוב איסט פורת' 308, עם תקרות גבוהות, דלתות מגולפות ורצפות עץ אורן מבאסטרופ – שרד עד היום כמוזיאון.
בריחה, מעילה וכלא
בשנת 1895 האשים הבנק הלאומי הראשון את פורטר במעילה. במקום לעמוד למשפט, הוא נמלט להונדורס בשנת 1896, שם בילה שישה חודשים וכתב רומן, כרוב ומלכים (Cabbages and Kings), שמדינתו הבדיונית אנצ'וריה – שעוצבה על פי הונדורס, המקום בו הסתתר פורטר – מופיעה באחד מסיפוריו, "האדמירל", המתואר כ"רפובליקת בננות ימית קטנה". זהו השימוש המתועד הראשון בביטוי שיאריך ימים יותר כמעט מכל דבר אחר שכתב פורטר, ובסופו של דבר יתאר כל מדינה קטנה שהפוליטיקה שלה נכנעה לרצונם של אינטרסים מסחריים זרים, במקרה של פורטר – חברות הפירות האמריקאיות שהרחיבו אז את השפעתן במרכז אמריקה. כשנודע לו שאשתו גוססת משחפת, הוא חזר לאוסטין בפברואר 1897 והסגיר את עצמו. הוא הורשע בפברואר 1898 במעילה של 854.08 דולר, נדון לחמש שנות מאסר ונכנס לבית הכלא של אוהיו באותו מרץ, שם עבד בלילות כרוקח של הכלא. אתול נפטרה באותו יולי, לפני שגזר דינו החל בפועל.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →או. הנרי נולד
בזמן שכתב כדי לפרנס את בתו מתוך הכלא, פרסם פורטר לפחות תריסר סיפורים תחת שמות עט כדי להסתיר את מעמדו כאסיר, ואימץ את השם "או. הנרי" לראשונה בסיפור למגזין McClure's בדצמבר 1899. הוא הציע מספר הסברים לשם במהלך השנים, כולל הפשוט ביותר: "O היא האות הקלה ביותר לכתיבה, וכך זה". לאחר ששוחרר ביולי 1901 לאחר שלוש שנים בשל התנהגות טובה, הוא התאחד עם בתו, ועד 1902 השתקע בעיר ניו יורק.
שלוש מאות ושמונים ואחד סיפורים
ניו יורק הפכה את פורטר לפורה בצורה חסרת תקדים. הוא כתב 381 סיפורים קצרים במהלך שנותיו שם, כולל התחייבות שבועית קבועה למגזין New York World Sunday, תוך שהוא בונה גוף עבודות המבוסס על תושבי ניו יורק ממעמד הפועלים, תצפית נטורליסטית, שנינות, ומעל הכל, הסיום המפתיע שנושא כיום את שמו כמונח ספרותי. "מתנת המאגי", "הכופר של הצ'יף האדום", "השוטר וההמנון" ו"גאולה מושגת" נותרו הסיפורים הכי אנתולוגיים שלו; האוספים כרוב ומלכים (1904) וארבעת המיליונים (1906) ביססו אותו כהצלחה מסחרית וביקורתית.
דעיכה ומוות
פורטר נישא בשנית ב-1907, למכרה מימי ילדותו שרה לינדזי קולמן, שעזבה אותו כעבור שנתיים. השתייה שלו, שהייתה כבדה במשך שנים, האיצה את דעיכתו הפיזית, והוא נפטר ב-5 ביוני 1910, בגיל 47, משחמת הכבד שהסתבכה עם סוכרת והגדלת לב. הוא נקבר בבית הקברות ריברסייד באשוויל.
הבית ברחוב פורת'
הבית באוסטין שבו חיו פורטר, אתול ומרגרט בין השנים 1893 ל-1895 כמעט נעלם יחד עם שאר השכונה של מעמד הפועלים סביבו. בשנת 1930, פרופסור לאדריכלות מאוניברסיטת טקסס, סמואל אדוארד גדעון, החל לפעול למען שימורו; שנתיים לאחר מכן קנה מעריץ בשם הרמן בקר את המבנה ותרם אותו למועדון הרוטרי של אוסטין, והעיר קיבלה עליו בעלות רשמית בינואר 1934, תוך העברת הבית לכיכר בראש ליד שכונתו הישנה של פורטר. הוא נפתח לקהל כמוזיאון או. הנרי ב-2 ביוני 1934, ועדיין מחזיק פריטים משפחתיים מקוריים, כולל הפסנתר שעליו חיזרו פורטר ואתול וצעצועים השייכים לבתם. מאז 1972 מארח המוזיאון תחרות משחקי מילים שנתית, ה-O. Henry Pun-Off, מחווה שמנהלת מחלקת הפארקים של העיר לאותו אמצעי ספרותי שהפך את בעל השם למפורסם.
מדוע ויליאם נקרא גאון
הגאונות שיוחסה לאו. הנרי היא צרה וספציפית: שליטה כמעט מכנית במבנה נרטיבי, ובמיוחד בסיום המפתיע, שהופעלה בעקביות רבה לאורך 381 סיפורים עד ששמו הפך לקיצור דרך לאמצעי עצמו – "סיום בסגנון או. הנרי" הוא עדיין ביטוי נפוץ בקרב מורים לכתיבה מאה שנים מאוחר יותר. זוהי טענת מלאכה יותר מאשר טענה אינטלקטואלית; דבר ברשומות המקור לא מעיד על כך שפורטר החשיב את עצמו כתיאורטיקן ספרותי או כחדשן סגנוני כמו בני דורו כגון הנרי ג'יימס. המיומנות שלו הייתה דחיסה והיפוך: בניית הציפייה של הקורא ביעילות מספקת, בתוך כמה אלפי מילים, כך שהמשפט האחרון יוכל להפוך אותה מבלי להרגיש זול. טיעון הנגד הכן הוא שמבקרים אז ומאז האשימו את הנוסחה בכך שהפכה לצפויה לאורך כמות כזו של יצירה, ושהמוניטין של פורטר נשען על קומץ סיפורים המודפסים מחדש לעיתים קרובות ולא על כל ה-381; "אמן הסיפור הקצר המודרני" הוא האופן שבו מגדיר אותו המדריך של האגודה ההיסטורית של מדינת טקסס, אך גם מחווה זו היא מחמאה למלאכה, לא טענה לעומק אינטלקטואלי. גזר הדין בכלא באוהיו בלתי ניתן להפרדה מההישג: ללא האנונימיות הכפויה של שם עט שאומץ כדי להסתיר רישום פלילי, לא ברור אם אישיות האו. הנרי, או התפוקה דמוית המפעל שלה, היו קיימים בכלל.
מורשת
פרס או. הנרי, שנוסד על שמו, נותר אחד הפרסים השנתיים היוקרתיים ביותר בפרסום האמריקאי לסיפורת קצרה, המוענק בכל שנה מאז לסופרים הפועלים באותו פורמט שפורטר סייע להגדיר עבור קהל קוראים אמריקאי המוני. סיפוריו עובדו לסרטים, לטלוויזיה, ולפחות לאופרה אחת, וממשיכים להינתן כחומר לימוד בכיתות, פחות בשל משקל מלומד ויותר בשל ה"קליק" האמין והניתן להוראה של אותו היפוך סופי – ההפתעה שפורטר שכלל בעודו כותב, בעיקר, בשביל כסף, תחת שם שמעולם לא היה שלו – שם שאותו בית שכור צנוע שחלק פעם עם אתול ומרגרט מפרסם כעת למבקרים על שלט מוזיאון.