נינה סימון: הפסנתרנית הקלאסית שהפכה לנשק
בשנת 1964, שבועות ספורים לאחר רצח מדגר אוורס וארבע בנות בפיגוע בכנסיית הרחוב הששה-עשר, נינה סימון ישבה וכתבה את "מיסיסיפי אלוהים קללה" בפחות משעה — שיר מחאה בקצב שירי מחזמר, כה ישיר עד שהוא נפתח בשורה שהפכה לכותרתו. מאוחר יותר תיארה את מעשה כתיבה וביצוע של השיר כ"כמו יריית עשר כדורים חזרה אליהם." זה היה השיר הראשון בקריירה שלה שהיה פוליטי במפורש, ולטענתה עלה לה במחיר מסחרי: היא האמינה שתעשיית התקליטים החרימה אותה לאחר מכן. היא התאמנה למעלה מעשור כדי להיות פסנתרנית קונצרטית. במקום זאת, הפכה לאחת מקולות התנועה לזכויות האזרח הבלתי מתפשרים ביותר, ומעולם לא סלחה למדינה על כך שהכריחו אותה לבחור.
ארבע עשרה שנים של באך
נולדה בשם יוניס קתלין ויימון בטריון, צפון קרוליינה, בשנת 1933, היא השישית מבין שמונה ילדים של ספר וכומר מתודיסט. סימון החלה לנגן בפסנתר בילדותה וכבר בגיל שתים-עשרה נתנה רסיטל קלאסי רציני עד כדי כך שכאשר הוריה הועברו מהשורה הקדמית כדי לפנות מקום לצופים לבנים, סירבה הצעירה לנגן עד שהם ישובו למקומם — הצהרה מוקדמת ומרשיעה על התנאים שבהם היא תנגן. היא למדה ברצינות במשך ארבע עשרה שנים, ולפי גרסאות מסוימות, בממוצע שש שעות אימון ביום, והתעמקה בעיקר בקונטרפונט של באך ובווירטואוזיות הרומנטית של שופן, ליסט ורחמנינוב. היא בילתה קיץ בבית הספר ג'וליארד תחת קרל פרידברג בהכנה לאודישן במכון המוזיקה קרטיס בפילדלפיה — אחת משלושה שהתקבלו מתוך 72 מועמדים באותה שנה, ואף אחד מהם לא היא. סימון האמינה עד סוף חייה שהדחייה הייתה על רקע גזעי; צוות קרטיס הכחיש זאת. הפצע מעולם לא נסגר. יומיים לפני מותה בשנת 2003, העניק לה בית הספר תואר דוקטור לשם כבוד, מחווה שהיא לא זכתה להכיר במלואה.
נינה סימון הייתה כינוי בדוי
כדי לממן שיעורים פרטיים נוספים, לקחה סימון עבודה כזמרת ונגנית פסנתר בבר באטלנטיק סיטי, שם בעל המקום הבהיר שפסנתר לבדו אינו מספיק — הוא רצה זמרת. היא מעולם לא למדה קול באופן פורמלי. היא אימצה שם במה במיוחד כדי שאמה האדוקה לא תלמד שהיא מופיעה "במוזיקת השטן" בברים: "נינה", מכינוי ספרדי של בן זוגה, ו"סימון", שאול מהשחקנית הצרפתית סימון סיניורה. ההכשרה הקלאסית שקרטיס סירב לאשרר הפכה, במקום זאת, לבסיס של אמנות שונה לחלוטין: אוזן של פסנתרנית לקונטרפונט ולעומק הרמוני, שהופעלה מתחת לקול שמעולם לא הוכשר להסתיר את מגבלותיו, ונוגנה בסולמות שנבחרו כדי להעניק יתרון לטווס קונטרה-אלטו ולא כדי לספק מדריך קולי. מיילס דייוויס, קהל לא קל, שיבח את יכולתה הספציפית לבצע קונטרפונט אמיתי של שלושה קולות בתוך שיר פופולרי — ראיה לכך שמה שנשמע כסגנון אישי למאזינים קasual, היה למעשה טכניקה קומפוזיטורית אמיתית שנלקחה ישירות מהקונסרבטוריון שנשלל ממנה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הפנייה
הבכורה של סימון בשנת 1959, "ילדה קטנה כחולה", הניבה את הלהיט הראשון שלה בגרסה של "אני אוהבת אותך, פורגי" של גרשווין, שלמדה מהקלטה של בילי הולידיי — שיר שזכויותיו מכרה במפורשתתמורת שלושת אלף דולר, וויתרה על יותר ממיליון דולר בתמלוגים לאורך חייה, עסקה שהזכירה לאורך עשורים כהוכחה לבוז של תעשייה לאמנים שחורים. חברות עם ג'יימס בולדווין, לנגסטון יוז, ובמיוחד עם המחזאית לוריין הנסברי, שדיברה איתה בהרחבה על מרקס, לנין ומהפכה, חדדו מודעות פוליטית ש"מיסיסיפי אלוהים קללה" הפכה לפומבית. היא הופיעה בצעד מסלמה למונטגומרי, ובניגוד לדוקטרינה האלימות-חסרה של מרטין לותר קינג, ביטאה סימפתיה פתוחה ללאומנות שחורה והתנגדה חמושת — עמדות שהציבו אותה במתיחות עם הזרם המרכזי הזהיר יותר של התנועה, גם כשהמוזיקה שלה הפכה בלתי נפרדת מהפסקול שלה. היא שיתפה פעולה עם ולדון אירווין ב"להיות צעיר, מוכשר ושחור," השראתו מהמחזה הבלתי גמור של הנסברי, וכתבה את "ארבע נשים," שיר שנבנה סביב ארכיטיפים של אישה שחורה באמריקה, שהתייחס ישירות מספיק לגזענות ולסטריאוטיפ עד שגרם לתחנות רדיו מסוימות לאסור אותו.
גלות
האמינה, בצדק, שפעילותה הפוליטית הפכה אותה לבלתי רצויה בתעשיית המוזיקה האמריקאית, עזבה סימון את ארצות הברית בשנת 1970 לברבדוס, אז ליבריה, ואז עשור ארוך ולא יציב של נדידה ברחבי אירופה, אפריקה והקריביים לפני שהתיישבה ליד אקס-אן-פרובאנס, צרפת, בשנת 1993. שנותיה המאוחרות סומנו בפרקי אלימות הקשורים להפרעה דו-קוטבית שאובחנה בסוף שנות ה-80: היא ירתה באקדח על מנהל תקליטים שהאשימה בגניבת תמלוגים בשנת 1985, ובשנת 1995 ירתה בבנו של שכן ברובה אוויר לאחר שצחוקו הפריע לאימוני הפסנתר שלה, תקרית שחוותה כעלבון גזעני ושהובילה לעונש מושהה התלוי בהערכה פסיכיאטרית. חברים לפעמים הכניסו את התרופות המרשמות שלה למזון כשסירבה לקחתן מרצון. היא סבלה גם ממה שתיארה בריאיון ל-BBC בשנת 1999 כהתעללות פיזית ונפשית במהלך נישואיה לאנדי סטראוד, מנהלה, שאמרה שהתייחס אליה "כמו סוס עבודה." עד 1998 היא סירבה לחזור לארצות הברית כלל, ואמרה לקהל שאם הם רוצים לשמוע אותה, עליהם לבוא לצרפת.
למה נינה נקראת גאונה
הטענה לגאונות של סימון נשענת במיוחד על האיחוד שהיא אפשרה בין טכניקה קלאסית אמיתית — קונטרפונט, עומק הרמוני, שעות האימון הממושמעות של באך — לביטוי קולי גולמי ולא מאומן ואמונה פוליטית, שילוב שזמרים אחרים בני דורה לא יכלו לשחזר מכיוון שחסרו את הבסיס של פסנתר רמה קונסרבטוריון. שבחו הספציפי של מיילס דייוויס לכתיבה הקונטרפונטית שלה בתוך שירים פופולריים הוא הראיה הטכנית הברורה ביותר שהמבקרים לא הגיבו רק לכריזמה. מאיה אנג'לו צפתה בשנת 1970 ש"מעטים שפגשו את מוזיקתה או הביטו בנשמתה מגיבים במתינות" — עדות לאמנית שעוצמתה נתפסה כסימן למתנה יוצאת דופן. הסיבוך הכנה הוא שהפנייה המכוננת של סימון למוזיקת מחאה הייתה גם, לטענתה, סיפור של שאיפות מנוצלות: היא רצתה להיות פסנתרנית קונצרטית קלאסית, ולטענתה נשללה ממנה הדרך הזו בגלל גזענות, והזעם הפוליטי שהפך אותה לאמנית ייחודית גדל ישירות מתוך פצע שמעולם לא חדל לציין. האם הופך אותה לגאונית עוד יותר משנוצקה בהדרה, או פשוט מבהיר כמה איבדה מוזיקת הקלאסיקה האמריקאית בכך שנסגרה בפניה, הוא שאלה שכתביה השאירו לעתיד.
מורשת
סימון נכנסה להיכל התהילה של רוק אנד רול בשנת 2018, "מיסיסיפי אלוהים קללה" נכנסה לרשומות ההקלטות הלאומיות של הספרייה הקונגרס בשנת 2019 בזכות חשיבותה ההיסטורית והאסתטית, והקלטותיה, במיוחד "סינרמן" ו"מרגיש טוב", ממשיכות להסתובב בסרטים ובטלוויזיה עשרות שנים לאחר מותה בשנת 2003 — גוף עבודה שמעולם לא חדל להיות, באותה מידה, הישג טכני של מוזיקאית ותיעוד של מה שהיא האמינה שהמדינה חייבת לה ומעולם לא שילמה.