ניק קייב: המטיף ששמר על הספק שלו
שאל את ניק קייב (Nick Cave) מדוע הוא כותב והוא אינו פונה לאומנות או לקתרזיס. הוא אומר שזו ניסיון "להתקדם מעבר לעולם המוכר אל תוך העולם המסתורי והבלתי מוכר", תיאור שנשמע פחות כמו הגדרת תפקיד של כותב שירים ויותר כמו תיאור של תפילה. עבור אדם שבילה חמישה עשורים בהלחנת רצח, יגון ואיומים מהברית הישנה לתוך מוזיקה, זוהי ההתקרבות הקרובה ביותר להצהרת כוונות שהציע אי פעם.
משיעורי ציור למסיבת יום הולדת
ניקולס אדוארד קייב (Nicholas Edward Cave) נולד בווראקנאבאל, עיירה קטנה באזור הכפרי של ויקטוריה, אוסטרליה, ב-1957. הוא למד ציור במכון הטכנולוגי של קולפילד בטרם נטש זאת ב-1977 כדי לרדוף אחרי מוזיקה תחת זאת, החלפה של תחום אחד באחר שהתבררה כבעלת חשיבות: החוש ויזואלי של קייב – חד, תנ"כי, תיאטרלי – מעולם לא עזב את כתיבת השירים שלו גם לאחר שהמברשות עזבו. להקתו הרצינית הראשונה, ה"בירת'דיי פארטי" (Birthday Party), צמחה מתוך אותה החלטה ובילתה חמש שנים קורוזיביות, מ-1977 עד 1982, בבניית מוניטין של הופעות חיות מעמתות תחילה במלבורן, אחר כך בלונדון, ואחר כך בברלין, כשהיא מבססת את קייב כסולן שהתייחס לבמה כפי שמטיף רחוב מתייחס לפינה.
ייסוד הבאד סידס
כאשר ה"בירת'דיי פארטי" התפרקה, ייסד קייב את להקת "ניק קייב אנד דה באד סידס" (Nick Cave and the Bad Seeds) ב-1983 ומאז הוא עומד בראשה, כשהוא בונה דיסקוגרפיה בת שמונה-עשרה אלבומים הנעים מסיפורי הרצח הגותיים של Murder Ballads (1996) – אשר חיברו את קול הבריטון שלו עם זמרים אורחים הכוללים את קיילי מינוג ו-PJ הארווי – ועד ל-Ghosteen (2019) השקט ורווי היגון. בין שני הקצוות הללו שוכנים ארבעה עשורים של ז'אנרים מתחלפים: פוסט-פאנק ההופך לרוק גותי, רוק גותי המתרכך לרוק אלטרנטיבי ולהלחנה ניסיונית, שכולם מוחזקים יחד על ידי קולו של קייב והאובססיות החוזרות שלו סביב מוות, דת, אהבה ואלימות.
אוצר מילים הבנוי על התנ"ך
מבקרים מתארים בעקביות את המוזיקה של קייב כשאובה מהבלוז של הדלתא, משירי ספיריצ'ואלס אמריקאיים ומדימויים מהברית הישנה – נוקמים, זועמים, אפוקליפטיים – בטרם מילות השירים שלו עברו בהדרגה לעבר נושאים מהברית החדשה של חסד ורחמים ככל שהתבגר. זהו מסלול חריג עבור מוזיקאי רוק לשמור עליו בפומבי לאורך קריירה שלמה, הקרוב יותר לקשת של משבר אמונה פרטי של תאולוג מאשר להתפתחות המותג של אמן פופ, והוא מעניק לקטלוג שלו עבירות שלוקה בחסר תגית ז'אנרית כמו "רוק גותי".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →גרינדרמן והחזרה לרעש
בשنة 2006, חסר מנוחה בתוך הכיוון התזמורתי ההולך וגובר של הבאד סידס, ייסד קייב את "גרינדרמן" (Grinderman), פרויקט צד של רוק מוסכים מחוספס יותר שפעל עד 2010 ואפשר לו לחזור לרגיסטר גולמי ואגרסיבי יותר בטרם קיפל את האנרגיה שלו חזרה אל הלהקה הראשית. הסטייה הזו הייתה אופיינית: קייב לע نادراً ما נתן לרגיסטר אחד להתאבן לנוסחה, ונע בין עדינות ולאיום לאורך אלבומים באופן שבו ה"בירת'דיי פארטי" נעה פעם ביניהם בתוך שיר בודד.
הסופר ותסריטאי
שאיפותיו של קייב מעולם לא הוגבלו למיקרופון. הוא פרסם את הרומן And the Ass Saw the Angel ב-1989, חלום בהקיץ גותי של הדרום האמריקאי, והמשיך אותו שני עשורים לאחר מכן עם The Death of Bunny Munro (2009). הוא פנה גם לכתיבת תסריטים, והיה שותף לכתיבת The Proposition (2005) ו-Lawless (2012), וכן להלחנת מוזיקה לסרטים עם שותפו הוותיק וורן אליס (Warren Ellis) – עדות לשיטת עבודה הבנויה פחות סביב כלי נגינה יחיד ויותר סביב הנרטיב עצמו, המסופר דרך איזה מדיום שנקרה בדרכו.
כתיבה כצורת חקירה
בסדרת המכתבים הציבורית ארוכת השנים שלו, "הרד האנד פיילס" (The Red Hand Files), קייב היה ישיר באופן יוצא דופן לגבי מה שתיבת כתיבת השירים נועדה לעשות באמת. הוא מתאר את רצונו לשבת ב"מצב של חקירה, נייטרליות ואי-ודאות, מעבר לדוגמה וביטחון עצום", ודוחה כל אידאולוגיה – דתית, א테יסטית, פוליטית או אחרת – הטוענת שהיא כבר מחזיקה באמת, כשהוא מבקר ודאות כזו על "חוסר הענווה" שבה. הוא מכנה את שיריו דתיים במהותם מעיקרם, המסומנים ב"מצב של כיסוף אחר כלשהי קירוב לאלוהות", תוך שהוא מודה שהוא עשוי פשוט "לדבר אל עצמו". זהו דיווח כנה באופן חריג של תהליך יצירתי הבנוי לא על תשובות אלא על תחזוקה מכוונות של ספק.
מדוע ניק מכונה גאון
הטענה לקרוא לקייב גאון נשענת על מיומנות ספציפית ובת-הדגמה: יכולת לקיים מיתולוגיה עקבית ומתפתחת – תנ"כית, אלימה, עדינה – לאורך חמישה עשורים ומדיומים מרובים מבלי שהחומר יתקלקל לכדי פארודיה עצמית, ולהמשיך למצוא רגיסטרים רגשיים חדשים ליגון ולאמונה הרבה אחרי שרוב קריירות הרוק התאבנו לכדי מופעי נוסטלגיה. הוא ניסח את שיטתו שלו בדיוק יוצא דופן, ותיאר את כתיבת השירים שלו כפרקטיקה מכוונת של מגורים באי-ודאות במקום פתרונה, דבר הקרוב יותר למשמעת של תאולוג או משג מאשר לשגרת מוזיקאי פופ. טענת הנגד ההגונה חשובה גם היא: המוניטין של קייב נשען בכובד ראש על פרסונה ואווירה – בריטון ייחודי, סט עקבי של דימויים, אווירת אבדון מתוחזקת היنق – וספקנים עשויים לקроא לכך בצדק אומנות ו branding אמן ולא מקוריות אינטלקטואלית, שכן ההשפעות הבסיסיות (בלוז, ספיריצ'ואלס, ספרות גותית) מושאלות ולא מומצאות. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא המשמעת: מעטים כותבי השירים שהמשיכו לעבוד על וריד חומרים יחיד כל כך הרבה זמן, כל כך בפומבי וכל כך טוב.
מורשת
הכבוד שקיבל קייב – הכללה בהיכל התהילה של ARIA ב-2007, מינוי לקצין במסדר אוסטרליה ב-2017 – מסמנים הכרה מוסדית שהגיעה רק לאחר עשורים שבהם היה ידוע יותר בעימותים מאשר בשבחים. "הרד האנד פיילס", הנקראים כיום על ידי מאות אלפי זרים שכותבים אליו על יגון וספק ומקבלים בחזרה תשובות מתחשבות ולא שומרות, הפכו אותו למשהו שהרוק מייצר לע نادراً: מוזיקאי שהציבור מתייחס אליו פחות כמו לסלבריטאי ויותר כיועץ, כזה שבילה קריירה בהפיכת אי-הודאות של עצמו לנחמה של אנשים אחרים. מועמדויות רבות לגראמי ו-ARIA ליוו את הקטלוג שלו, אך המדד המובהק יותר של מעמדו הוא פשוט מגוון השותפים שעדיין נמשכים אליו בשלהי שנות השישים לחייו – מקיילי מינוג ועד וורן אליס ועד דור חדש של קוראים שמצאו אותו דרך יגון ולא דרך תקליטיו.