ניקולאי השני מרוסיה: ודאותו הקטלנית של האוטוקרט האחרון
בערב ה-22 בינואר 1905, לאחר שחייליו ירו לעבר תהלוכת פועלים שלווה שנשאה איקונינים ודיוקנאות שלו לעבר ארמון החורף, פתח צאר כל הרוסיות את יומנו. "יום קשה!" כתב. "החיילים נאלצו לירות במקומות שונים בעיר, היו הרוגים ופצועים רבים. אלוהים, כמה כואב ורע!" מוכה הלם באמת, פסיבי לחלוטין – כאילו הדבר קרה לו עצמו. שתים-עשרה שנים לאחר מכן, השושלת נעלמה.
נשמה של משורר
ניקולאי אלכסנדרוביץ' (Nicholas Alexandrovich) נולד ב-18 במאי 1868 בארמון אלכסנדר שבצארסקויה סלו, בנם הבכור של אלכסנדר השלישי לעתיד ומריה פיודורובנה, הנסיכה דגמאר מדנמרק לשעבר. הוא חונך בסגנון אנגלי ספרטני מכוון ועל ידי מורים פרטיים, והפך לדובר שוטף של אנגלית, צרפתית וגרמנית; מורו האהוב היה האנגלי צ'ארלס הית'. סבו אלכסנדר השני נרצח במרץ 1881, מה שהפך אותו ליורש העצר בגיל שלוש-עשרה.
אביו אז גרם לו את הנזק שממנו לא התאושש מעולם: הוא סירב להכשיר אותו לתפקידו. אלכסנדר השלישי אמר לשר האוצר שלו סרגיי ויטה כי "ניקי הוא ילד טוב, אבל יש לו נשמה של משורר... אלוהים יעזור לו!" ניקולאי היה, לפי הערכה מקובלת, בלתי מוכן לדרישות של שלטון באימפריה עצומה. בשנת 1893 הוא ביקר בבית הנבחרים הבריטי וצפה במונרכיה חוקתית בפעולה. הוא לא הפיק מכך שום לקח.
ארון מתים, כתר וחודינקה
אלכסנדר השלישי מת ב-1 בנובמבר 1894, בגיל ארבעים ותשע, וניקולאי הוכתר לצאר באותו ערב. פחות מחודש לאחר הלוויה הוא נשא לאישה את הנסיכה אליקס מהסה-דרמשטאדט, שהתקבלה לנצרות האורתודוקסית כאלכסנדרה פיודורובנה. דעת הקהל בחצר רשמה את הסימן: "היא באה אלינו מאחורי ארון המתים."
הוא הוכתר ב-26 במאי 1896 בקתדרלת אוספנסקי בקרמלין. ארבעה ימים לאחר מכן, בפסטיבל בשדה חודינקה שבו חולקו מזון ומזכרות, שמועה כי האספקה עומדת להיגמר עוררה מהומה: כ-1,389 בני אדם נרמסו למוות, וכ-1,300 נפצעו. באותו ערב, לאחר שנאמר לו על ידי דודיו כי היעדרות תעליב את צרפת, נכח ניקולאי בנשף השגריר הצרפתי. רוסיה פירשה זאת כאדישות, ומעולם לא שכחה.
האוטוקרט שלא הסכים להתכופף
ניקולאי האמין שסמכותו מגיעה ישירות מאלוהים ושהוא אינו חייב דין וחשבון לאיש. כאשר צירי הזמסטבו עתרו לרפורמה חוקתית, הוא רמס את הרעיון בפומבי: הוא ישמור על "עקרון האוטוקרטיה המוחלטת, בנחישות ובעוצמה כפי שעשה אבי המנוח". הוא חשד גם בשרים שלו, מחשש שאנשים מוכשרים יותר יפגעו בסמכויותיו – חוסר ביטחון שניתק אותו מהמומחיות לה נזקק.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →השילוב הזה התפוצץ במזרח הרחוק. בתמיכה בזיכיונות העץ במנצ'וריה של קבוצת בזובראזוב, ניקולאי ביטל את היכולת היפנית על בסיס גזעי בגלוי וציפה למלחמה קצרה ופטריוטית. יפן תקפה את פורט ארתור בפברואר 1904. הצי הפסיפי נלכד; הצי הבלטי, שנשלח תשעה חודשים מסביב לעולם, הושמד בצושימה במאי 1905. הוא סירב לנהל משא ומתן עד שצושימה לא הותירה דבר להתמקח עליו, ואז שלח את ויטה לפורטסמות' עם איסור לוותר על שטחים. ויטה התעלם ממנו, ויתר על דרום סחלין והשיג חוזה.
1905: דם וחוקה על נייר
תבוסה בחוץ הציתה מהפכה בבית. יום ראשון העקוב מדם – צעדתו של הכומר גאורגי גפון ב-9/22 בינואר 1905 – הותיר רשמית 92 הרוגים ומאות פצועים, כאשר המספרים האמיתיים כנראה גבוהים יותר. גפון, במחבוא, גינה אותו כ"לשעבר צאר וכעת רוצח נשמות של האימפריה הרוסית... אתה התליין."
כשהמשטר על סף קריסה, חתם ניקולאי על מניפסט אוקטובר, שהבטיח חירויות אזרח ודומה (פרלמנט) נבחרת בעלת כוח חקיקה. חוקת 1906 הותירה אותו "האוטוקרט העליון", חופשי לפזר את הפרלמנט כרצונו – וכך עשה. הדומה הראשונה, שרוב חבריה מהמפלגה הקדטית דרשו זכות בחירה אוניברסלית ורפורמה בקרקעות, שרדה בקושי חודשיים; השנייה פוזרה ב-1907, ולאחריה שינה ראש הממשלה פיוטר סטוליפין את חוק הבחירות כדי לייצר דומה שלישית צייתנית. ניקולאי העניק פרלמנט ומיד החל להוכיח שאין לו שום חשיבות.
תעשייה ללא פוליטיקה
האירוניה האכזרית ביותר של תקופת שלטונו היא שרוסיה, מבחינה כלכלית, נסקה. הצמיחה עמדה על ממוצע של מעל תשעה אחוזים בשנה בין 1880 ל-1910. אורך מסילות הברזל עלה מ-50,000 קילומטרים ב-1900 ל-75,000 עד 1914; תפוקת הפחם עלתה משישה מיליון טונות ב-1890 ל-36 מיליון; באקו הפכה את רוסיה ליצרנית הנפט השנייה בגודלה בעולם; התפוקה התעשייתית דורגה במקום הרביעי בעולם, לפני צרפת ואוסטרו-הונגריה. אך היסודות היו רקובים – הלוואות צרפתיות, טכנולוגיה מיובאת, שירות חוב שעלה על עודף הסחר – ומבחינה פוליטית גרוע מכך: חברה תעשייתית מודרנית שנשלטה על ידי אדם שחשב שהמאה השבע-עשרה כבר הכריעה את השאלה.
הילד, המיסטיקן והמלחמה
אלכסיי, שנולד באוגוסט 1904 לאחר ארבע בנות, סבל מהמופיליה B, מחלה שעברה בתורשה דרך אלכסנדרה מהמלכה ויקטוריה, ושהייתה חשוכת מרפא ובדרך כלל קטלנית. הסוד נשמר, ואל התפרץ נכנס גריגורי רספוטין. כאשר אלכסיי כמעט דימם למוות ב-1912 והכמרים נתנו לו את הסקרמנטים האחרונים, המסר של רספוטין – "אלוהים ראה את דמעותיך... הקטן לא ימות" – לווה בעצירת הדימום. היסטוריונים מציעים השערות על היפנוזה, או התערבות בתרופת האספירין שניתנה אז לכאב ושלא נודעה כנוגדת קרישה עד שנות ה-1950. אלכסנדרה הגיעה למסקנה שהוא קדוש, ובכך הרעילה את מעמד הכתר בעיני האצולה, הצבא והכנסייה.
מלחמת העולם הראשונה שמה לזה קץ. בדצמבר 1916 רעם המונרכיסט ולדימיר פורישקביץ' בדומה נגד "הכוחות האפלים" בחצר: "מהפכה מאיימת, ואיכר עלום שם לא ימשול עוד ברוסיה!" שנשלח על ידי המשפחה להתחנן לרפורמות, הדוכס הגדול פאול אלכסנדרוביץ' ספג נזיפה על כך שביקש מאחיינו להפר את שבועת ההכתרה שלו. במרץ 1917 שביתות, תורי לחם ומרד חיל המצב של פטרוגרד אילצו את הוויתור על הכס, מה שסיים 304 שנות שלטון רומנוב. כפי שמציין דייוויד מון מאוניברסיטת יורק, אלו שהדיחו אותו האמינו שזה ישיב את הסדר ויציל את מאמץ המלחמה, ו"התבדו קשות". ב-17 ביולי 1918 ניקולאי, אלכסנדרה, חמשת ילדיהם וארבעה ממשרתיהם נורו בבית איפאטייב שביקטרינבורג.
מדוע ניקולאי מכונה גאון
הוא לא היה כזה, והעמדת פנים אחרת מהווה עלבון לתיעוד ההיסטורי. פסק הדין המוסכם הוא בוטה: שליט בעל כוונות טובות אך גרוע, בעל יכולת ממוצעת ואופי הססני, ללא החריצות או האומץ שתאוריית המלוכה שלו דרשה. הביוגרף שלו ציין "סובלנות אם לא העדפה לשרלטנים והרפתקנים", מה שהוביל ל"התנהגות מהססת והחלטות לא עקביות."
הטענה האמיתית היחידה לשימוש במילה הוא ועידת השלום בהאג בשנת 1899, שאותה קידם כדי להגביל חימוש ולבנות מנגנון ליישוב סכסוכים ללא מלחמה – רעיון שהקדים את זמנו בעשורים, ושזיכה אותו ואת המשפטן פרידריך מרטנס (Friedrich Martens) במועמדות לפרס נובל לשלום בשנת 1901. אפילו כאן, הקריאה הישרה פועלת נגדו: ההיסטוריון דן ל. מוריל (Dan L. Morrill) מתעד שרוב החוקרים שופטים את ההזמנה כ"הרתה בפחד, הובאה לעולם במרמה ועטופה באידיאלים הומניטריים". רוסיה לא יכלה להרשות לעצמה מרוץ חימוש, ולכן הציעה לעצור אחד.
מה שהיה לו לא היה אינטלקט אלא שכנוע: אמונה שלא הושפעה מתבוסה, טבח או תחינות משפחתו, שסמכותו מגיעה מאלוהים ושלא ניתן לחלוק אותה. זהו סוג של כוח, והוא היה הכלי להרס שלו. הוא היה מוכן גם להשתמש באנטישמיות ככלי, כאשר שר הפנים שלו מימן את העיתונות בקישינב שהזינה את הפוגרום. קראו לו דמות טראגית, אב מסור, אדם שחוסר כישוריו לא התאים לירושה שלו. אל תקראו לו גאון.
מורשת
הוא הותיר אימפריה שעברה תיעוש ללא מודרניזציה, וחלל ריק שלנין מילא. שרידיו נקברו מחדש ב-1998, ובשנת 2000 הכנסייה האורתודוקסית הרוסית קנוניזה אותו, את אלכסנדרה ואת ילדיהם כנושאי תשוקה – קדושה בשל אופן מותם, לא בשל שלטונו. היסטוריונים עדיין מתווכחים אם המהפכה נבעה מהמלחמה או מעשורים של סירוב אוטוקרטי לרפורמות. ניקולאי הוא הסיבה לכך שהתשובה השנייה נותרה רלוונטית.