נגיב מחפוז (Naguib Mahfouz): הסמטאות של קהיר, שהפכו לנצחיות
סכין פגעה בצווארו מחוץ לדלת ביתו בשנת 1994, ועדיין הוא המשיך לכתוב, כשהוא מכתיב מספר משפטים ביום מכיוון שהנזק העצבי לא אפשר לו עוד להחזיק עט. נגיב מחפוז הוא המצרי היחיד והסופר היחיד הכותב בערבית שזכה אי פעם בפרס נובל לספרות, והוא השתכר אותו על ידי הפיכת סמטה צפופה אחת בקהיר העתיקה למראה של כל העולם המודרני.
חייו הכפולים של עובד מדינה
מחפוז נולד ב-11 בדצמבר 1911 בקהיר העתיקה, הצעיר מבין שבעה ילדים במשפחה מוסלמית דתית ממעמד הביניים הנמוך; אביו היה פקיד ממשלתי ואמו בתו של שייח' מאל-אזהר, ועם אחים מבוגרים בהרבה הוא גדל למעשה כבן יחיד, כשהוא משוטט ברובע אל-גמאלייה (Gamaliya) שיספק את התפאורה לסיפוריו ב-70 השנים הבאות. הוא נרשם לאוניברסיטה המצרית, כיום אוניברסיטת קהיר, בשנת 1930 וסיים תואר בפילוסופיה בשנת 1934, תוך שהוא מבלה שנה נוספת בתואר שני לפני שזנח אותו כדי לכתוב במשרה מלאה. הוא מעולם לא חי מעטו בלבד. במשך כמעט ארבעה עשורים הוא החזיק בקריירה מקבילה בשירות המדינה המצרי - פקיד באוניברסיטה שלו, מזכיר במשרד ההקדשים הדתיים, פקיד בלשכה הממשלתית לצנזורה על סרטים, יועץ לקרן התמיכה בקולנוע, ולבסוף יועץ תרבות במשרד התרבות - ופרש רק בראשית שנות ה-70. הוא כתב לפני העבודה, בשעות ארוחת הצהריים, ועל ספינת הנהר בה התגורר לראשונה על הנילוס באג'וזה (Agouza). התוצאה, לאורך כ-70 שנה, הייתה שלושים וחמישה רומנים, למעלה משלוש מאות סיפורים קצרים, כעשרים ושישה תסריטים, שבעה מחזות ומאות טורים בעיתונים, תפוקה שהופקה על ידי אדם שהגיש גם ניירת ממשלתית בכל בוקר של יום חול.
מאלגוריה פרעונית לטרילוגיית קהיר
הרומנים המוקדמים של מחפוז, שנכתבו בשלהי שנות ה-30 ותחילת שנות ה-40 - לעג הגורלות (1939), ראדופיס (Rhadopis, 1943), מאבק תבאי (1944) - היו סיפורת היסטורית המתרחשת במצרים העתיקה, חלק מתוכנית נטושה להפוך את כל ההיסטוריה הפרעונית לסיפורת כפרשנות על הכיבוש הבריטי. הוא פנה לריאליזם עם חאן אל-חלילי ו-קהיר החדשה (1945) ולאחר מכן סמטת המדק (Midaq Alley, 1947), דיוקנאות ממוקדים של עניי קהיר העובדים שביססו את השטח בו יעבוד למשך שארית חייו: רחוב או רובע יחיד, מאוכלס בצפיפות, המייצג את הלחצים של אומה הנגררת למודרניות. שיטה זו הגיעה לביטויה המלא ביותר ב-טרילוגיית קהיר - בית ביין אל-קסריין (Palace Walk), קצר אל-שווק (Palace of Desire), ו-אל-סוכריה (Sugar Street), שכולם הושלמו עד 1952 אך פורסמו בין 1956 ל-1957 - סאגה משפחתית בת אלף מאה עמודים העוקבת אחר שלושה דורות של משפחה קהירית ממלחמת העולם הראשונה ועד 1944. הטרילוגיה הפכה אותו לסופר המהולל ביותר בעולם הערבי ועדיין נחשבת ליצירה שזכתה להערכה הרבה ביותר על כך שהעניקה לערבית את הרומן הריאליסטי המודרני כצורה מושגת במלואה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אלגוריה, צנזורה והספר שנאסר למשך חצי מאה
לאחר מהפכת 1952, מחפוז הפסיק לפרסם סיפורת במשך מספר שנים, וכשחזר הוא עשה זאת עם סגנון קשה ואלגורי יותר. בני רובענו (Children of Gebelawi, 1959), שפורסם בהמשכים ב-אל-אהראם, גולל מחדש את סיפורי אדם, משה, ישו ומוחמד כתושבי סמטה אחת בקהיר הנשלטת על ידי פטריארך רחוק; היצירה נקראה ככפירה על ידי אנשי הדת של אל-אזהר, נאסרה ברחבי העולם הערבי מחוץ ללבנון ולא פורסמה כספר במצרים עצמה עד 2006, השנה בה מת מחפוז. הגנב והכלבים (1961) פנה לנקמתו של אסיר משוחרר מרקסיסט, סמטת המדק (נכתב על ללכת לאיבוד בנילוס - Adrift on the Nile, 1966) הציגה סאטירה על דעיכת האליטות של עידן נאצר בחדות כזו שאנואר סאדאת אסר אותה מאוחר יותר לחלוטין, ו-מיראמר (1967) סיפר את אותו סיפור ארבע פעמים מארבע נקודות מבט פוליטיות בלתי תואמות. רומנים מאוחרים יותר - לילות אלף לילה (1979), מסע אבן פטומה (1983), אחנתון, שוכן האמת (1985) - המשיכו לחזור לאלגוריה ולמרחק היסטורי כדרכים לכתיבה על הווה מסוכן מכדי שניתן יהיה לנקוב בשמו ישירות.
סאדאת, צנזורה ופרס נובל
תמיכתו הציבורית של מחפוז בהסכמי השלום של אנואר סאדאת משנת 1978 בקמפ דייוויד עם ישראל הפכה אותו, לזמן מה, לאחד הסופרים המושמצים ביותר בעולם הערבי; ספריו נאסרו במדינה אחר מדינה במחאה, חרם שהוסר רק לאחר שהאקדמיה השוודית כינתה אותו חתן פרס נובל לספרות לשנת 1988 "אשר באמצעות יצירות עשירות בניואנסים - לעיתים ריאליסטיות בבהירות, לעיתים דו-משמעיות ומעוררות מחשבה - יצר אמנות נרטיבית ערבית החלה על כל האנושות". הוא היה בן שבעים ושישה, חלוש מכדי לנסוע לשטוקהולם לפי דבריו, ואמר שהפרס העניק לו, "בפעם הראשונה בחיי, את התחושה שהספרות שלי יכולה להיות מוערכת ברמה בינלאומית". הוא נותר הסופר הערבי היחיד שזכה בפרס לספרות.
ההתקפה ב-1994
פרס נובל הפך את מחפוז למטרה כמו גם לחתן פרס. ב-14 באוקטובר 1994, קיצוני איסלאמי דקר את הסופר בן השמונים ושתיים בצווארו מחוץ לביתו בקהיר, כגמול ישיר, כך אמרו התובעים, על בני רובענו - ספר שתוקפו לא קרא אך נאמר לו שהוא כפירה. מחפוז שרד, אך הפצע קרע עצבים בזרועו הימנית, מה שהגביל לצמיתות את יכולתו להחזיק עט; לשארית חייו הוא יכול היה לכתוב רק במפגשים יומיים קצרים, כשהוא מכתיב כשידו נחלשה, והוא חי לאחר מכן תחת הגנת שומרי ראש מתמדת. שניים מהגברים שהורשעו בתקיפה הוצאו להורג. בשנה שלאחר מכן, כאשר הפתווה של האייתוללה חומייני נגד סלמאן רושדי על פסוקי השטן הייתה בשיא מסוכנותה, מחפוז כבר רשם את עצמו כמי שמגן על זכותו של רושדי לפרסם - תוך שהוא גם מכנה את הרומן מעליב לאיסלאם - והצטרף לשמונים אינטלקטואלים אחרים בהצהרה ששום כפירה אינה פוגעת באיסלאם יותר מאשר קריאה לרצוח סופר. הוא תיאר את חומייני במונחים בוטים, כטרוריסט.
מדוע נגיב מכונה גאון
הציטוט של האקדמיה השוודית עצמה הוא העדות החזקה ביותר למילה: היא זקפה לזכותו של מחפוז את עיצוב האמנות הנרטיבית הערבית המודרנית באופן כמעט בלעדי, תוך העברת הצורה ממוסכמות אירופיות מיובאות למשהו מקומי לרחובותיה ולקצבי הדיבור של קהיר, ועשתה זאת לאורך סגנונות - אלגוריה פרעונית, ריאליזם דחוס, אלגוריה של זרם תודעה, פרגמנטציה רב-נקודתית - במשך שבעה עשורים מבלי לאבד את החוט של חיים רגילים תחת לחץ פוליטי. מבקרים השוו את התיאור שלו של קהיר ללונדון של דיקנס מאותה סיבה: המרקם החברתי של עיר שלמה מוחזק בגוף אחד מתמשך של ספרות. הטיעון נגד הגזמה הוא שמחפוז היה, לפי דבריו ודברי כולם, בעל מלאכה סבלני ולא עילוי - עובד מדינה שכתב בשעות גנובות, תיקן רבות, ובנה את המוניטין שלו לאורך עשורים של תפוקה יציבה וממושמעת ולא במהלך מבריק אחד. גאונותו, אם המילה מתאימה, הייתה קרובה יותר למה שהמבקרים כינו אותה: לא הבזק של גאונות אלא פעולה מבנית מתמשכת של המצאה ספרותית - בנייה, סמטה אחר סמטה, ספרות לאומית שלא הייתה קיימת קודם לכן בצורה זו, ועשיית זאת תחת ממשלות שאסרו את ספריו לפחות שלוש פעמים נפרדות, ובסופו של דבר, ניסו להרוג אותו על כך.
מורשת
מחפוז מת ב-30 באוגוסט 2006, בגיל תשעים וארבע, בעקבות סיבוכים מנפילה. הוא הותיר אחריו גוף עבודה שעדיין נחשב לאדריכלות המייסדת של הרומן הערבי המודרני, מחציתו עובד לסרט - כולל, ברמה בינלאומית, עיבוד מקסיקני משנת 1995 ל-סמטת המדק שהפך את סלמה הייק לכוכבת - ומוזיאון שנפתח בשכונת אל-גמאלייה הישנה שלו ב-2019 המאכלס את כובעו, שולחן הכתיבה שלו ומדליית נובל שלו. כל סופר ערבי מרכזי הפועל כיום כותב בנוף שהוא מיפה לראשונה.