מורגן פרימן: הסמכות שבחרו האמריקאים
הוא היה בן חמישים כשפרץ לתודעה, והתפקיד שעשה זאת היה סרסור רחוב אלים. לפני הסרט חכם ברחוב (Street Smart) ב-1987, היו לו דרגות של טכנאי מכ
גרינווד, והמלגה שדחה
מורגן פורטרפילד פרימן הבן (Morgan Porterfield Freeman Jr.) נולד ב-1 ביוני 1937 בממפיס, טנסי, למאמי עדנה ריוור, מורה, ולמורגן פורטרפילד פרימן האב, ספר שמת משחמת הכבד בשנת 1961. הוא נשלח בילדותו לסבתו מצד אביו בצ'רלסטון, מיסיסיפי, וגדל בין גרינווד, גארי שבאינדיאנה, ושיקגו. הוא הופיע לראשונה על הבמה במחזה בית-ספרי בגיל תשע וזכה בתחרות דרמה כלל-מדינתית בגיל שתים-עשרה.
הוא סיים את לימודיו בתיכון ברוד סטריט בגרינווד ב-1955 ודחה מלגת דרמה חלקית מאוניברסיטת ג'קסון סטייט. במקום זאת, התגייס לחיל האוויר, שירת עד 1959 כטכנאי מכ"ם עקיבה אוטומטי והגיע לדרגת חייל מחלקה ראשונה. רק לאחר מכן עבר ללוס אנג'לס, ללימודים בפסדינה פלייהאוס ובשיעורי אמנויות הבמה בסיטי קולג' של לוס אנג'לס.
מכ"ם, ריקוד, ו-"החברה החשמלית"
הופעת הבכורה שלו מחוץ לברודוויי התקיימה ב-1967; בשנה שלאחר מכן הופיע בהפקה האפרו-אמריקאית של הלו, דולי! (Hello, Dolly!) לצד פרל ביילי וקאב קאלוויי. לאחר מכן הגיעה החברה החשמלית (The Electric Company), סדרת הילדים של PBS שבה השתתף מ-1971 עד 1975. היא כיסתה את הוצאותיו והפכה את פניו למוכרים ברמה הלאומית, והמפיקה ג'ואן גאנז קוני אישרה מאוחר יותר שהוא "תיעב" אותה.
שנות התיאטרון
התיאטרון הוא המקום בו הפך באמת לשחקן. הוא זכה בפרס דרמה דסק ובפרס קלרנס דרוונט ב-1978 על תפקידו כאלכוהוליסט במחזה הג'נטלמנים האדירים (The Mighty Gents), ואף היה מועמד לפרס טוני על תפקיד זה. הוא זכה בשלושה פרסי אובי – עבור תפקיד הראשי ב-קוריולנוס (Coriolanus) ב-1979, עבור אמא קוראז' וילדיה (Mother Courage and Her Children) ב-1980, ועבור הוק קולבורן ב-הנהגת של מיס דייזי (Driving Miss Daisy), תפקיד שגילם על הבמה מ-1987 לפני שהעביר אותו למסך. הוא גם גילם את פטרוצ'יו ב-אילוף הסוררת (The Taming of the Shrew) בדלקורט ב-1990.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →חכם ברחוב, וההגעה המאוחרת
הסרט חכם ברחוב מ-1987 הציב אותו בניגוד לכל מה שעשה עד אז, כנוכל אלים; רוג'ר איברט שיבח אותו והאקדמיה העניקה לו מועמדות. פרימן ציין זאת כפריצתו הגדולה. אז הגיעה שנת 1989 בבת אחת: גלורי (Glory), להישען עליי (Lean on Me), ג'וני הינדסום (Johnny Handsome), ו-הנהגת של מיס דייזי, שהכניס 145 מיליון דולר וזיכה אותו בפרס גלובוס הזהב ובמועמדות שנייה לאוסקר.
הוא ביים סרט עלילתי ב-1993 — בופא! (Bopha!), על שוטר שחור תחת משטר האפרטהייד — והמבקר האל הינסון כתב כי "פרימן פורש את הדינמיקה בין אב לבן במיומנות רבה ובמעט מאוד רעש". הוא הקים את חברת "רבליישנס אנטרטיינמנט" (Revelations Entertainment) עם לורי מקריירי ב-1997.
הקול
הכלי הזה נבנה, לא עבר בירושה. פרימן פיתח אותו בשיעורי דיבור בקולג' לאחר שהגיע למסקנה שרוב האנשים מדברים מהר מדי וגבוה מדי; הוא הוריד בכוונה אוקטבה ואימץ הגייה מדויקת. פרנק דרבונט ליהק אותו לתפקיד רד ב-חומות של תקווה (The Shawshank Redemption) ב-1994 במיוחד בשל אותו קול, למרות שהדמות בספרו של סטיבן קינג הייתה אירי לבן — והסרט הפך לעבודת הקריינות הראשונה שלו, מה שפתח בפניו קריירה שנייה. מאז הוא קריין בסרטים ובסדרות כגון מלחמת האזרחים (The Civil War), הדרך הארוכה הביתה (The Long Way Home), משפחת הקיסרים (March of the Penguins), מלחמת העולמות (War of the Worlds) של שפילברג, דרכו של תולעת (Through the Wormhole), סיפורו של אלוהים (The Story of God), ו-חיים על הכוכב שלנו (Life on Our Planet).
חומות של תקווה, איסטווד והאוסקר
הסרט שבעה חטאים (Seven) מ-1995 הפגיש אותו עם בראד פיט בתפקיד בלש. קלינט איסטווד השתמש בו שוב ושוב — נד לוגן ב-בלתי נסלח (Unforgiven) ב-1992, ואחר כך ב-מיליון דולר בייבי (Million Dollar Baby) ב-2004, שהעניק לו סוף סוף את פרס האוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר וזכה לשבחים מצד איברט על קריינות שהייתה "שטוחה ועובדתית". איסטווד ביים אותו שוב כמנדלה ב-אינוויקטוס (Invictus) ב-2009, פרויקט שפרימן רדף אחריו בעצמו על ידי רכישת הזכויות לספרו של ג'ון קרלין; זה הביא לו מועמדות חמישית לאוסקר. כריסטופר נולאן נתן לו את תפקיד לוציוס פוקס בשלושת סרטי האביר האפל (Dark Knight).
מדוע מורגן נחשב לגאון
הניסוח הכנה הוא שמדובר במיומנות, לא באינטלקט, ופרימן כנראה יאמר זאת בעצמו ראשון. שני דברים מבחינים אותו מבחינה טכנית. הראשון הוא הקול, והעובדה החשובה לגביו היא שהוא הנדס אותו במכוון בכיתה ולא נולד איתו — אדם צעיר שניתח מדוע הדיבור של אחרים נכשל ואז בנה מחדש את שלו. השני הוא משמעת שהוא מצהיר עליה בבירור: "הסכנה הגדולה במשחק היא לחכות לתור שלך לדבר. זה מה שאני אף פעם לא עושה. אני תמיד מקשיב, לא משנה כמה פעמים אנחנו חוזרים על זה". זהו כל העניין בשיטה שלו, וזו הסיבה שהוא יכול לגלם דמות סטטית מבלי להיראות ריק מתוכן. הוא למד זאת במודע, תוך שהוא נותן קרדיט לאנתוני הופקינס ב-שארית היום (The Remains of the Day): "שלווה. זה הכל וזה הדבר הכי קשה... שהשלווה הזו הופכת לקרינה. אמרתי להופקינס שההופעה הזו הייתה אחד השיעורים הגדולים עבורי כשחקן".
מקרה הנגד הוא הפילמוגרפיה עצמה. פרימן עובד ללא הרף, וחלק גדול ממנה אינו בולט. לוכד החלומות (Dreamcatcher) יושב על 28 אחוז, הקסם של בל אייל (The Magic of Belle Isle) על 29. פיטר בראדשו ציין בסרקזם על חג האהבה (Feast of Love) שזה היה "נהדר לראות את פרימן בתפקיד מאתגר". מגזין ה-A.V. קלאב (The A.V. Club), בסקירה על המטרה: לונדון (London Has Fallen), ציין כי "אפשרי לכתוב זבל גם בקולו המהדהד של פרימן". הוא לוהק לתפקידי חוכמה, ובחלקו הוא בחר בכך — על בן-חור (Ben-Hur) אמר, "אני אוהב לגלם כוח. זה משהו שקשור לאגו האישי שלי". כישרון כל כך אמין שהוא יכול לשאת חומר חלש הוא גם כישרון שמפסיק לדרוש חומר טוב.
חוות הדבורים
בשנת 2018 פרסמה CNN עדויות של שמונה נשים שטענו להטרדה או התנהגות בלתי הולמת; פרימן התנצל בפני "כל מי שהרגישה שלא בנוח או שלא זכתה לכבוד", אחת מהמאשימות הכחישה בפומבי את התיאור של CNN, וגילדת שחקני המסך (Screen Actors Guild) בחרה שלא לפעול. הוא קיבל רישיון טיס בגיל שישים וחמש, הפך 124 דונם מאדמתו במיסיסיפי למקלט לדבורים בשנת 2014, ובעלים של מועדון בלוז בקלרקסדייל. הוא מחזיק בפרס מרכז קנדי, פרס מפעל חיים של ה-AFI, פרס ססיל ב. דה-מיל, פרס מפעל חיים של ה-SAG ופרס "חופש העיר לונדון". על פרישה אמר: "התיאבון עדיין שם. אני אודה שהוא דעך מעט. אבל לא מספיק כדי לעשות הבדל רציני".