מוחמד ח'אתמי: הנשיא שלא יכול היה לנווט את הספינה
מוחמד ח'אתמי (Mohammad Khatami) ניצח בבחירות לנשיאות איראן ב-1997 עם כ-70 אחוזים מהקולות, הישג חסר תקדים בפוליטיקה של הרפובליקה האסלאמית, על בסיס הבטחה לפתוח את איראן לעולם ולרכך את האחיזה הדתית בבית. הוא בילה שמונה שנים בגלוי, ובסופו של דבר בהודאה דרך דברי תומכיו, כי נבחר לעמוד בראש מדינה שהבעלות האמיתית עליה הייתה שייכת למישהו אחר לחלוטין.
בנו של איש דת שלמד פילוסופיה
ח'אתמי נולד בשנת 1943 בארדכאן (Ardakan), שבמחוז יזד (Yazd) באיראן, בנו של האייתוללה רוחאללה ח'אתמי. הוא החל ללמוד בבית הספר לתאולוגיה בקום בשנת 1961, השלים תואר ראשון בפילוסופיה מאוניברסיטת איספהאן ותואר שני באוניברסיטת טהראן בשנת 1970, ובהמשך המשיך ללימודי פילוסופיה מתקדמים בסמינר בקום – מסלול חינוכי ששילב הכשרה דתית עם בסיס פילוסופי אקדמי רשמי, דבר שהיה יוצא דופן בקרב ההנהגה הפוליטית של איראן. כסטודנט, הוא השתתף בארגון פעילות נגד השאה דרך התאחדות הסטודנטים המוסלמים באוניברסיטת איספהאן, ועבד לצד דמויות כמו אחמד חומייני (Ahmad Khomeini). לאחר המהפכה של 1979 הוא עמד בראש המרכז האסלאמי בהמבורג שבגרמניה, לפני שחזר לייצג את ארדכאן ומייבוד (Meibod) בפרלמנט האיראני ב-1980.
שר תרבות בזמן מלחמה
ח'אתמי כיהן כשר התרבות וההכוונה האסלאמית של איראן במהלך מלחמת איראן-עיראק, תחילה תחת ראש הממשלה מיר-חוסיין מוסאווי (Mirhossein Mousavi) החל מ-1982, ומאוחר יותר תחת הנשיא אכבר האשמי רפסנג'אני (Akbar Hashemi Rafsanjani) בין השנים 1989 ל-1992, תקופה שכללה אותו גם בעבודה תעמולתית בזמן מלחמה. הוא התפטר לבסוף מהתפקיד על רקע חיכוכים עם פלגים שמרניים בנוגע למדיניות תרבותית, ועבר לתפקיד בעל פרופיל נמוך יותר כראש הספרייה הלאומית של איראן לפני עלייתו הבלתי צפויה לנשיאות.
ניצחון סוחף שאף אחד לא חזה
ניצחונו של ח'אתמי בבחירות במאי 1997, עם תמיכה של כ-70 אחוזים, נשען במידה רבה על צעירים איראנים, נשים והאוכלוסייה העירונית המשכילה, שראו במועמדותו הזדמנות אמיתית לליברליזציה של החברה האיראנית ולפתיחת המדינה מחדש ברמה הבינלאומית. הוא נבחר מחדש בשנת 2001 ברוב גדול עוד יותר, כ-78 אחוזים – מנדט לרפורמה שמעט מאוד פוליטיקאים איראנים, לפניו או אחריו, הצליחו להשיג בקלפי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →דיאלוג בין תרבויות
התרומה האינטלקטואלית המכוננת של נשיאות ח'אתמי הייתה המושג שלו ל"דיאלוג בין תרבויות" (Dialogue Among Civilizations), שהוצע כתגובה ישירה לתזה של סמואל הנטינגטון (Samuel Huntington) על "התנגשות הציביליזציות"; ח'אתמי טען כי תרבויות מסוגלות ללמוד זו מזו במקום להיות כלואות בסכסוך בלתי נמנע. הרעיון זכה לתהודה בינלאומית מספקת עד שהעצרת הכללית של האומות המאוחדות הכריזה על שנת 2001 כשנה הרשמית לדיאלוג בין תרבויות, מקרה נדיר שבו מסגרת פילוסופית אישית של נשיא איראני עיצבה שפה דיפלומטית גלובלית.
גבולות הסמכות
נשיאותו של ח'אתמי תוארה בצדק כנשיאות של מנכ"ל הפועל תחת יושב ראש מועצת מנהלים: המנהיג העליון עלי ח'אמנאי (Ali Khamenei) שמר על שליטה בצבא, במערכת המשפט ובמשמרות המהפכה של איראן, מה שהותיר את ח'אתמי מסוגל להתאים מדיניות תרבותית וחברתית אך חסר סמכות מבנית להפנות מחדש את כלי הכוח העיקריים של המדינה האיראנית. הגבלה זו הפכה לנראית לעין בבירור בפתיחה הדיפלומטית של ח'אתמי כלפי ארצות הברית. בראיון ל-CNN בשנת 1998 הוא דיבר בכבוד על "העם האמריקני הגדול" והציע חילופי תרבות ואקדמיה, מה שעורר תגובה חמה מצד ממשל קלינטון, כולל חילופי סטודנטים ומשלחות היאבקות וקשרים דיפלומטיים שקטים. אך כאשר ארצות הברית לחצה על דרישת דין וחשבון בנוגע לפיגוע במגדלי ח'ובאר (Khobar Towers) בשנת 1996, שבו נהרגו תשעה עשר אנשי צבא אמריקנים ושמודיעין ארה"ב קישר למשמרות המהפכה של איראן, לח'אתמי לא הייתה סמכות לספק זאת – משמרות המהפכה היו כפופים לח'אמנאי, לא אליו. מזכירת המדינה מדליין אולברייט (Madeleine Albright) הכירה חלקית בתפקיד ההיסטורי של אמריקה באיראן במרץ 2000, מה שהקל על חלק מהסנקציות, אך במקביל מתחה ביקורת על המדיניות האיראנית באופן ששימש את השמרנים לדחייה מוחלטת של הפיוס. ממשלת ח'אתמי גם ניהלה משא ומתן על השעיה זמנית של העשרת אורניום עם פיקוח בינלאומי בשנת 2003, אחד ההישגים הדיפלומטיים המוחשיים הבודדים של התקופה, ובנוסף שיקמה את היחסים עם ערב הסעודית וחידשה את הקשרים הדיפלומטיים עם בריטניה במהלך כהונתו.
11 בספטמבר וציר הרשע
ח'אתמי גינה את פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 מיד וסייע בשקט לשיתוף פעולה מודיעיני איראני עם ארצות הברית בנוגע לאפגניסטן, ובכך פתח לזמן קצר ערוץ אמיתי של שיתוף פעולה בין שתי ממשלות ללא יחסים רשמיים. פתיחה זו קרסה בינואר 2002, כאשר הנשיא ג'ורג' ווקר בוש (George W. Bush) נקב בשמה של איראן לצד עיראק וצפון קוריאה בנאום "ציר הרשע" שלו – רגע שהרס את הרפורמיסטים האיראנים שקיוו בזהירות להמשך התקרבות, ונתן לממסד השמרני של איראן הוכחה, לפי דבריהם, שהפנייה האמריקנית מעולם לא הייתה כנה מלכתחילה.
מדוע מוחמד נקרא גאון
כל תביעה אינטלקטואלית שיש לח'אתמי למונח גאונות נשענת על כישור אמיתי ויוצא דופן בקרב ראשי מדינות: הכשרה פילוסופית רשמית המשולבת בדוקטרינה דיפלומטית ממשית, הדיאלוג בין תרבויות, שהייתה קוהרנטית מספיק כדי שהאומות המאוחדות יקדישו לה שנה בינלאומית שלמה. זוהי עבודה מושגית אמיתית, לא רק סיסמה, והיא שיקפה את הרקע המלומד של ח'אתמי עצמו ולא המצאה של כותב נאומים. אך טיעון הנגד הכנה הוא מבני ולא אינטלקטואלי: מעריציו של ח'אתמי עצמם מתארים את נשיאותו באמצעות המטאפורה של אדם שמנווט מטרקלין הנוסעים בזמן שמישהו אחר שולט בגשר הפיקוד, והיוזמות הדיפלומטיות המזוהות עמו כלפי ארצות הברית נכשלו שוב ושוב לא בגלל שהרעיונות שלו היו פגומים, אלא בגלל שהחוקה של איראן מעולם לא העניקה לנשיאות את הסמכות לממש אותם. נשיא-פילוסוף שהצליח לנסח מסגרת משכנעת לפיוס עולמי אך לא יכול היה לכפות על שירותי הביטחון שלו לשתף עמו פעולה, הוא דוגמה לגאונות אינטלקטואלית הפועלת בתוך – ובסופו של דבר מוגבלת על ידי – מערכת שנבנתה במפורש כדי למנוע מאינטליגנציה כזו להיות מכרעת.
מורשת
ח'אתמי עזב את תפקידו בשנת 2005 לאחר שעיצב מחדש את אוצר המילים התרבותי והדיפלומטי של איראן יותר מאשר את מבנה הכוח הבסיסי שלה, נשיא רפורמיסט שהמנדטים הסוחפים שלו והפילוסופיה הדיפלומטית המקורית שלו לא יכלו לשרוד את אותו מנגנון דתי וביטחוני שאפשר לו להיבחר מלכתחילה.