מירקו "קרו קופ" פיליפוביץ' (Mirko "Cro Cop" Filipović): הבעיטה השמאלית שסיימה קריירות
לוחמים שהתמודדו מול מירקו פיליפוביץ' למדו לפחד מאיבר אחד בלבד: רגלו השמאלית, שנזרקה כבעיטה סיבובית בגובה הראש במהירות ובתזמון כזה שגם יריבים שראו אותה מגיעה לא הצליחו לחמוק ממנה. "רגל ימין לבית חולים, רגל שמאל לבית קברות," כך אמרו עליו, ובמשך רוב העשור זו לא הייתה הגזמה — אלא דו"ח תצפית.
מווינקובצי ליחידה ללוחמה בטרור
פיליפוביץ' נולד ב-10 בספטמבר 1974 בווינקובצי (Vinkovci), במה שהייתה אז יוגוסלביה וכיום היא קרואטיה. הוא הגיע לאמנויות לחימה בגיל מאוחר יחסית, לאחר שנים שעסק באתלטיקה קלה, ולפי הדיווחים בהשראת הצפייה בסרט "ספורט הדמים" (Bloodsport). לפני שהיה לוחם מקצועני, הוא בילה שש שנים כחבר ביחידה ללוחמה בטרור של לוצ'קו (Lučko), יחידת עילית של המשטרה המיוחדת הקרואטית — המקור לכינוי "קרו קופ" (שוטר קרואטי) שליווה אותו לאורך שאר הקריירה שלו והפך למפורסם יותר משמו המקורי ברוב עולם הלחימה.
קיקבוקסר בראש ובראשונה
פיליפוביץ' בנה את יכולות העמידה שלו ב-K-1, ארגון הקיקבוקסינג המוביל של סוף שנות ה-90 ושנות ה-2000, כשהוא צובר מאזן קריירה בקיקבוקסינג של 26 ניצחונות מול 8 הפסדים. הוא הגיע לגמר הגראנד פרי העולמי של K-1 בשנים 1999 ו-2000 מבלי לנצח בו, ואז זכה לבסוף בתואר ה-K-1 World Grand Prix FINAL בזאגרב בשנת 2013, יותר מעשור לאחר הופעותיו הראשונות ברמה זו — הישג נדיר של סיום קריירה בולט בענף שבו לוחמי עמידה מגיעים בדרך כלל לשיאם בגיל צעיר.
שנות ה-PRIDE
התקופה המזוהה ביותר עם פיליפוביץ' הגיעה בארגון ה-PRIDE Fighting Championships היפני, שם רקע הקיקבוקסינג שלו הפך אותו לאחד מלוחמי העמידה המפחידים ביותר ב-MMA לפני שלוחמי המשקל הכבד המיומנים בקרקע התאימו את עצמם להגנה מפני בעיטות גבוהות. הוא ניצח בטורניר ה-PRIDE Open-Weight Grand Prix ב-2006, שנחשב באופן נרחב לשיא הקריירה שלו באמנויות לחימה משולבות, תוך שהוא מביס שורה של יריבים מרשימים לאורך תקופתו ב-PRIDE: אגדת ה-MMA היפנית קאזושי סקורובה (Kazushi Sakuraba), זוכי מדליית הזהב האולימפית הידהיקו יושידה (Hidehiko Yoshida) וסאטושי אישי (Satoshi Ishii), וונדרליי סילבה (Wanderlei Silva), ושלושה אלפי משקל כבד לשעבר של ה-UFC — קווין רנדלמן (Kevin Randleman), מארק קולמן (Mark Coleman) וג'וש בארנט (Josh Barnett), האחרון מביניהם שלוש פעמים. קרב התואר שלו באוגוסט 2005 מול פיודור ימליאננקו (Fedor Emelianenko) על אליפות המשקל הכבד של PRIDE הוגדר כמתמודד על "קרב העשור" על ידי המגזין ספורטס אילוסטרייטד (Sports Illustrated), ונותר אחד מקרבות המשקל הכבד המנותחים ביותר בהיסטוריה של הענף, למרות שפיליפוביץ' הפסיד בו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שלוש תקופות ב-UFC וריצה מאוחרת לתואר
פיליפוביץ' נלחם ב-UFC בשלוש תקופות נפרדות כאשר הארגון קלט כישרונות לאחר קריסת PRIDE בסוף שנות ה-2000, מבלי לזכות בחגורת ה-UFC אך נותר שם מסוכן בכל כרטיס קרבות במשקל כבד גם בשנות הארבעים לחייו. הוא האריך את הקריירה שלו יותר מרוב לוחמי העמידה, כשניצח בטורניר ה-RIZIN Openweight Grand Prix ב-2016 ביפן בגיל 41 — ניצחון בטורניר שהפתיע ענף שהניח כי ימיו הטובים מאחוריו מזמן. הקרב המקצועני האחרון שלו התקיים בארגון בלאטור (Bellator) במרץ 2019, שלאחריו פרש בעקבות שבץ מוחי. מאזן אמנויות הלחימה המשולבות הכולל שלו הסתיים ב-38 ניצחונות, 11 הפסדים ו-2 תוצאות תיקו, כאשר 28 מהניצחונות הושגו בנוקאאוט או הכנעה.
פרלמנט ופוליטיקה
בין קרבות, פיליפוביץ' כיהן כחבר נבחר בפרלמנט הקרואטי בין השנים 2003 ל-2008, כשהוא מתמודד כמועמד עצמאי — קריירה שנייה יוצאת דופן לספורטאי לחימה פעיל, כזו ששיקפה את הפרופיל הציבורי הנרחב שהלחימה העניקה לו במולדתו. מאוחר יותר הוא חזר לעבודה הקשורה לשירותי הביטחון של קרואטיה, כשהוא מאמן את אותם סוגי יחידות משטרה מיוחדות שבהן שירת בעצמו.
מדוע מירקו מכונה גאון
המונח "גאון" המיוחס לפיליפוביץ' הוא טענה הנוגעת לאינטליגנציה פיזית ממוקדת מאוד: היכולת לקרוא את עמידת היריב ואת חלוקת המשקל שלו בזמן אמת ולנצל פתח של חצי שנייה עם בעיטה שנזרקה מרגל שרוב הלוחמים מעולם לא ראו מגיעה. מה שהפך את הבעיטה השמאלית שלו ליעילה כל כך לא היה רק כוח אלא הסוואה — הוא יכול היה לזרוק אותה מכל עמידה, אחרי ג'אב, אחרי הטעיה, מבלי להסגיר את ההבדל, מה שמהווה סוג של תחכום טכני שאנליסטים של לחימה כתבו עליו בהרחבה כשהסבירו מדוע כל כך הרבה לוחמי קרקע ומתאגרפים עילית נתפסו על ידה. זו מלאכת מחשבת ששויפה במשך עשורים של חזרתיות, לא אינטלקט מופשט, וכדאי לדייק בהבחנה הזו: איש אינו מייחס לפיליפוביץ' חדשנות אסטרטגית באופן שבו מייחסים למאמן או למקדם קרבות, ושום מקור בתיעוד שלו לא מציג אותו כדמות אינטלקטואלית. הטענה לקרוא לו גאון נשענת כולה על ביצוע — מיומנות פיזית המבוצעת ברמה שמעט לוחמי עמידה בהיסטוריה של ה-MMA השתוו אליה, וזו הסיבה שאנליסטים עדיין מדרגים אותו בין לוחמי העמידה המסוכנים ביותר בכל עידן, לצד בני דורו במשקל כבד כמו פיודור ימליאננקו ואנטוניו רודריגו נוגיירה (Antônio Rodrigo Nogueira).
הטיעון הנגדי ההוגן הוא שהקריירה שלו מכילה גם דעיכה ארוכה ומתועדת היטב: לאחר שארגון PRIDE קרס, עוצמת הנוקאאוט שלו ושיעור ההצלחה בקרבות על תואר מול מיטב לוחמי המשקל הכבד של ה-UFC ירדו משמעותית, ושנים של הפסדים ליריבים פחות מעוטרים מסבכים כל טענה לשליטה ללא עוררין.
מורשת
הבעיטה השמאלית של פיליפוביץ' נותרה נקודת התייחסות בהדרכת לחימה יותר משני עשורים לאחר שיאו, והריצה שלו בטורניר הגראנד פרי של PRIDE בשנת 2006 עדיין מצוטטת כאחת מההופעות הגדולות ביותר בטורניר יחיד בהיסטוריה של ה-MMA במשקל כבד. בין היחידה ללוחמה בטרור, מושב הפרלמנט ומאזן הקרבות, מעט ספורטאי לחימה הציגו רזומה מוזר או ייחודי יותר משלו.