מירה פורלן: הכוכבת שארצה הוקיעה
בשנת 1991 פרסם עיתונאי מזאגרב כתבה על השחקנית המוערכת ביותר בקרואטיה תחת הכותרת "חייה הקשים של אישה קלה". העבירות שיוחסו לה, כפי שהוגדרו בכתבה ובקמפיין שבא בעקבותיה: היא סירבה לפרוש מהפקה תיאטרלית בבלגרד, והייתה נשואה לסרבי. בתוך חודשים איבדה מירה פורלן (Mira Furlan) את עבודתה בתיאטרון הלאומי הקרואטי, איבדה את דירת משפחתה וקיבלה איומים על חייה. בנובמבר היא ובעלה עזבו לניו יורק. שלושים שנה לאחר מכן, ביום שבו הלכה לעולמה, פרסם אותו תיאטרון התנצלות.
בית אינטלקטואלי בזאגרב
היא נולדה ב-7 בספטמבר 1955 בזאגרב, אז בירת הרפובליקה הסוציאליסטית של קרואטיה בתוך יוגוסלביה, למשפחה רבת פרופסורים. אמה, ברנקה וייל (Branka Weil), הייתה ממוצא יהודי-סרבי; אביה, איוואן פורלן (Ivan Furlan), ממוצא סלובני-קרואטי. זה היה בדיוק סוג השושלת המעורבת והקוסמופוליטית היוגוסלבית שהפכה לנטל ברגע שהמדינה החלה למיין אנשים לפי מוצא אתני. כנערה היא הייתה מאוהבת ברוק אנד רול אמריקאי.
היא השלימה תואר ראשון באמנויות הבמה באקדמיה לאמנויות הדרמה בזאגרב, תוך שהיא מוסיפה לשליטתה אנגלית, גרמנית וצרפתית – השקעה יוצאת דופן עבור שחקנית שהקריירה המקומית שלה כבר הייתה מובטחת, השקעה שלימים תציל אותה.
השחקנית המובילה של יוגוסלביה
לאורך שנות ה-70 וה-80 עבדה פורלן ללא הרף: בתיאטרון הלאומי הקרואטי בזאגרב, בסדרות טלוויזיה כולל ולו מיסטו (Velo Misto) וסמוגוביצי (Smogovci), ובסדרת סרטים שהפכו אותה לכוכבת אמיתית בכל שש הרפובליקות. היא זכתה בפרסי "ארנה הזהב" בפסטיבל הסרטים של פולה בשנים 1982 ו-1986. השיא היה בסרטו של אמיר קוסטוריצה (Emir Kusturica) כשאבא היה בעבודה (1985), שזכה בפרס דקל הזהב בקאן והיה מועמד לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר; היא גם הופיעה בהיפה והחיה (1986), בלועי החיים ושלושה בשביל האושר.
היא לא הייתה רק שחקנית. היא שרה עם להקת "לה סינמה" (Le Cinema) והשתתפה כזמרת באלבום משנת 1983 של להקת הרוק הסלובנית "בולדוז'ר" (Buldožer). היא הייתה דמות בולטת בתנועה הפמיניסטית של הגל השני ביוגוסלביה בשנות ה-80, והיא השמיעה את קולה בציבור – אישה בתרבות סלבריטאים סוציאליסטית שלא הסתפקה רק בתפקידיה. עמיתה רדה שרבג'יה (Rade Šerbedžija) תיאר אותה בפשטות כ"שמאלנית וסוציאליסטית".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →1991
כאשר החלה מלחמת העצמאות של קרואטיה, הביוגרפיה הזו הפכה לכתב אישום. פורלן סירבה לפרוש מהפקה בבלגרד; התיאטרון הלאומי הקרואטי פיטר אותה. הכתבה של העיתונאי רנה בקלוביץ' (Rene Bakalović) הציתה קמפיין הכפשה שנשא ניחוח אנטישמי והפך את נישואיה לבמאי גוראן גאיץ' (Goran Gajić), ממוצא סרבי, להוכחה לבגידה. הדירה אבדה. האיומים הגיעו. כמעט איש במקצוע שלה לא הגן עליה. כשנשאלה מאוחר יותר מי אכזב אותה, אמרה שהרשימה "תהיה ארוכה מדי. מעט מאוד אנשים עמדו לצידי", וציינה את השחקנית מילנה דראביץ' (Milena Dravić) כאחת הבודדות שלא נטשו אותה. בנובמבר 1991 טסו היא וגאיץ' לניו יורק.
הופכת לדלן
היא הצטרפה ל"אקטורס סטודיו" (Actors Studio) ב-1992. שנה לאחר מכן לוהקה לתפקיד דלן (Delenn), השגרירה המינבארית, בסדרה בבילון 5 (Babylon 5) של ג'יי מייקל סטרזינסקי (J. Michael Straczynski), והיא גילמה את התפקיד לאורך כל חמש העונות מ-1993 עד 1998 – אחת השחקניות הבודדות בסדרה שהופיעו מהפרק הראשון ועד האחרון. דלן הייתה תפקיד תובעני באופן יוצא דופן: דמות שעוברת טרנספורמציה פיזית באמצע הסדרה, משוחקת תחת איפור כבד, ונדרשת לשאת את המשקל הרוחני והפוליטי של הסדרה בשפה שנייה, בז'אנר שבו הכתיבה לעיתים רחוקות מתגמלת עידון. פורלן העניקה לה שקט וכובד ראש, והיא הפכה למרכז הרגשי של סדרה שהתבססה על רעיונות.
מ-2004 עד 2010 היא הייתה דניאל רוסו (Danielle Rousseau) בסדרה אבודים (Lost) של רשת ABC, המדענית הצרפתייה שנתקעה על האי שש עשרה שנים לפני ההתרסקות – תפקיד חוזר שריחף בין איום לצער, ושוב, נבנה כמעט כולו על קול ואיפוק. היא הופיעה בתפקיד אורח בNCIS ב-2009. היא המשיכה לשיר: אלבום סולו, שירים מסרטים שמעולם לא הופקו (1998), ו-מנסה לשכוח (Trying to Forget) עם להקת "דה בי פייב" (The Be Five) באותה שנה.
החזרה שלא התממשה במלואה
בשנת 2002, לאחר אחת-עשרה שנות היעדרות, חזרה לקרואטיה כדי לשחק בהפקה של רדה שרבג'יה למחזה מדיאה של אוריפידס, והתקבלה בתשואות – אם כי עמיתיה ציינו שהיא מעולם לא באמת חזרה. היא המשיכה לכתוב, בקרואטית ובאנגלית: טורים ל-פרל טריבון (Feral Tribune), שכונסו בשנת 2010 תחת השם Totalna rasprodaja; מחזה בשם עד שהמוות יפריד בינינו, המתרחש בזאגרב של שנות ה-70; ואוטוביוגרפיה שנכתבה באנגלית, תאהבו אותי יותר מכל דבר בעולם: סיפורים על שייכות, המקפלת את הגלות שלה לתוך סיפור רחב יותר של מדינה המפרקת את עצמה. היא זכתה בפרס חבר השופטים של פסטיבל הסרטים הבלקני לשחקנית הטובה ביותר על תפקידה בסרט הנטושים (2010).
מדוע מירה מכונה גאונה
הכישרון שלה היה אומנות (Craft), ויש לתאר אותו כאומנות ולא להציגו כאינטלקט. פורלן יכלה להחזיק קהל עם כמעט כלום – פנים משותקות על ידי לטקס, שפה שאינה שפת אימה, דיאלוג שלעיתים קרובות שימש להסברת עלילה – והיא עשתה זאת באמצעות שליטה מדויקת בקול, בקצב ובשקט. סטרזינסקי, שכתב את רוב בבילון 5 בעצמו והיו לו חמש שנים לגבש דעה, כינה אותה "שחקנית מוכשרת בצורה מדהימה". ההישג הטכני בדמותה של דלן הוא ספציפי: היא הייתה צריכה לגרום לדמות שמשנה את מינה מילולית להישאר אדם אחד מזוהה, והיא הייתה צריכה לעשות זאת באנגלית, לאחר שלמדה את השפה בכיתה בזאגרב ולא בבית. אותה מיומנות נראית ברוסו, תפקיד המורכב מפרנויה ומאובדן אימהי קבור, המוגש במבטא צרפתי עבור רשת אמריקאית.
ישנה גם איכות נדירה יותר, קשה יותר להגדרה, ששייכת לחייה ולא לטכניקה שלה: סירוב עקשן לקבל את המיון האתני שבלע את מדינתה. החזקת חוזה בבלגרד ב-1991 לא הייתה מהלך קרייריסטי; זה עלה לה בכל מה שבנתה ואילץ אותה להתחיל מחדש בגיל שלושים ושש בתעשייה זרה ובשפה זרה. זוהי בהירות מוסרית תחת לחץ מקסימלי, שאינה זהה לגאונות אך היא נדירה הרבה יותר.
טיעון הנגד הוא ישר ופשוט. אף מבקר בעל שם לא כינה אותה גאונה, והתהילה הבינלאומית שלה נשענת על שני תפקידי טלוויזיה ז'אנריים ולא על העבודה – אצל קוסטוריצה, על במת זאגרב – שהייתה הטובה ביותר שלה. החלק המהותי בקריירה שלה נעשה במדינה שכבר לא קיימת, בסרטים שרוב מעריציה דוברי האנגלית מעולם לא ראו. היא הייתה שחקנית מעולה עם חיים בעלי עקרונות יוצאי דופן, והטיעון בעד גדולתה נשען על שני חלקי המשפט הזה.
מורשת
היא הלכה לעולמה בביתה בלוס אנג'לס ב-20 בינואר 2021, בגיל שישים וחמש, מסיבוכים של קדחת הנילוס המערבי. הותירה אחריה את גאיץ' ובנם מרקו לאב (Marko Lav), שנולד ב-1998. מותה הצית גל של חשבון נפש ציבורי ברחבי יוגוסלביה לשעבר. התיאטרון הלאומי הקרואטי, שהצהרתו הראשונה התעלמה ממה שעשה לה, התנצל; מנהל הדרמה איביצה בוליאן (Ivica Buljan) אמר בפומבי: "אני מרגיש בושה בשל האירועים שאילצו את מירה פורלן לעזוב". השבועון גלובוס (Globus) התנצל על פרסום הכתבות שהזינו את הקמפיין. זה הגיע באיחור של שלושים שנה, והיא מעולם לא ראתה זאת – אך ההתנצלות היא כעת חלק מהתיעוד ההיסטורי, וזה יותר ממה שרוב הגולים זוכים לו.