מייק מוליין: האסטרונאוט שסירב לשייף את הקצוות
ב-30 באוגוסט 1984 מעבורת החלל דיסקברי עזבה את כן השיגור בפעם הראשונה, ואחד ממומחי המשימה שנקשרו אליה היה קצין חיל האוויר שטס ביותר ממאה משימות סיור מעל וייטנאם במושב האחורי של RF-4C. מייק מוליין טס שלוש פעמים בסך הכל, רשם 356 שעות במסלול, ואז עשה את הדבר שכמעט אף אסטרונאוט לא עושה. הוא כתב ספר זיכרונות שתיאר את חיל האסטרונאוטים כפי שהיה באמת – הפחד, הקרייריזם, תרבות חדר ההלבשה, החברים שמתו – ונתן לביקורות ליפול היכן שנחתו.
אלבקרקי וווסט פוינט
ריצ'רד מייקל מוליין נולד ב-10 בספטמבר 1945 בויצ'יטה פולס, טקסס, אך הוא מחשיב את אלבקרקי כביתו; הוא סיים את לימודיו בתיכון סנט פיוס X שם ב-1963. אביו היה מהנדס טיסה בחיל האוויר, וזה המקום שבו החלה ההתלהבות. ב-1967 הוא קיבל תואר ראשון במדעים בהנדסה צבאית מווסט פוינט, וב-1975 תואר שני בהנדסה אווירונאוטית ממכון הטכנולוגיה של חיל האוויר.
המושב האחורי
הקריירה של מוליין בחיל האוויר הייתה של קצין מערכות נשק – האיש בתא הטייס האחורי, המפעיל את החיישנים והניווט, לא מטיס את המטוס. בין ינואר לנובמבר 1969 הוא טס במשימות קרב בסיור RF-4C פנטום מבסיס חיל האוויר טאן סון נוט בווייטנאם; מקורות מעמידים את הסך הכל על 134 או 150. לאחר מכן הגיע סיור של ארבע שנים באנגליה, קורס מהנדסי ניסויי טיסה של USAF בבסיס חיל האוויר אדוארדס ב-1976, ועבודה כמפעיל מערכות נשק בניסויי טיסה בבסיס חיל האוויר אגלין בפלורידה.
רקע זה היה חשוב מאוד למה שבא לאחר מכן. הראייה של מוליין פסלה משבצת של טייס, ולרוב ההיסטוריה של טיסות החלל האמריקאיות זה היה מסיים את הסיפור. המעבורת שינתה את הכללים.
מחזור 1978
נאס"א בחרה במוליין בינואר 1978 והוא הוסמך כאסטרונאוט באוגוסט 1979. מחזור 1978 – המחזור הראשון שגויס במיוחד עבור מעבורת החלל – היה הקבוצה ששברה את המונופול של טייסי הקרב. הוא הביא מדענים ומהנדסים כמומחי משימה, והוא הביא את הנשים האמריקאיות הראשונות ואת האסטרונאוטים האפרו-אמריקאים והאסיאתיים-אמריקאים הראשונים. מוליין היה אחד המהנדסים: לא מטיס את הכלי, אלא מפעיל את המטענים שהיו הסיבה ליציאה.
הוא טס שלוש פעמים, כולן משמעותיות:
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →STS-41-D, 30 באוגוסט עד 5 בספטמבר 1984 – טיסת הבכורה של דיסקברי, תשעים ושישה הקפות, פריסת לוויינים וביצוע ניסויים. טיסה ראשונה של מעבורת חדשה נושאת סיכון שאף כמות של ניסויי קרקע לא מסירה.
STS-27, 2 עד 6 בדצמבר 1988 – אטלנטיס, נושאת מטענים מסווגים של משרד ההגנה. זו הייתה רק הטיסה השנייה לאחר אסון הצ'לנג'ר, ברגע שבו הישרדותה של כל התוכנית הייתה מוטלת בספק.
STS-36, 28 בפברואר עד 4 במרץ 1990 – אטלנטיס שוב, עם מטען DoD מסווג.
הוא פרש מנאס"א ומחיל האוויר ב-1 ביולי 1990.
רכיבה על טילים
הספר הופיע ב-2006 תחת הכותרת Riding Rockets: The Outrageous Tales of a Space Shuttle Astronaut, וזו הסיבה שמוליין ידוע מעבר לרשימה. הוא מכסה את שנותיו בנאס"א מ-1978 עד 1990, כולל חברותו עם ג'ודי רזניק, שמתה על סיפון הצ'לנג'ר. Kirkus Reviews תיאר אותו כסיפורו המבולגן והמלהיב של אסטרונאוט אחד ללא קצוות משויפים – סיכום מדויק של ספר שנותן מבט ביקורתי על התרבות של נאס"א וחיל האסטרונאוטים ולא על הגרסה המוסדית.
הכנות פועלת גם נגדו. Publishers Weekly ציין שמוליין מחזיק באסטרונאוטיות בבוז מיוחד, והביקורת היא חלק מהתיעוד. ספר הזיכרונות הוא מסמך של עמדות של תקופה כמו גם כתב אישום נגדן.
מאז פרישתו עבד כדובר על טיסות חלל ותרבות בטיחות. מוזיאון ההיסטוריה של החלל של ניו מקסיקו מתעד שהוא ריגש עשרות אלפי מבוגרים וחצי מיליון ילדים, והכניס אותו להיכל התהילה הבינלאומי של החלל ב-1993.
מדוע מייק מכונה גאון
טענה זו נשענת על אומנות ועצבים, לא על אינטלקט, ויש לומר זאת בבירור. מוליין אינו מדען שעיצב מחדש תחום; הוא לא עשה שום תגלית ולא ניסח שום תיאוריה. מה שהיה לו היה כשירות ספציפית ותובענית: היכולת להפעיל מערכות נשק ומטען מורכבות, בזמן אמת, בתנאים שמענישים טעות במוות. במושב האחורי של RF-4C מעל וייטנאם זה אמר להפעיל חיישני סיור בזמן שמישהו אחר הטיס ומישהו אחר ירה. בתא המטען של מעבורת זה אמר לבצע רצפי פריסה ללא אפשרות לניסיון שני. שתי העבודות דורשות שילוב נדיר של שליטה טכנית, משמעת פרוצדורלית ושלווה פיזית – היכולת להמשיך לחשוב בבהירות בזמן שהגוף אומר לך להפסיק.
יש טענה שנייה, נפרדת, והיא החזקה יותר: הכנות של ספר הזיכרונות. אסטרונאוטים פועלים תחת לחץ עצום להיות שגרירים, וכמעט כולם מצייתים. מוליין שבר את המוסכמה הזו במכוון, ותיאר את הפחד, הפוליטיקה הפנימית והכשלים המוסדיים שהרגו את עמיתיו. זו הייתה בחירה מוסרית עם עלות מקצועית, והיא הפיקה תיעוד היסטורי שימושי יותר מכל חשבון מורשה.
מקרה הנגד פשוט. בחירה לחיל האסטרונאוטים היא מסנן תחרותי, לא הוכחה לאינטלקט יוצא דופן; מאות אנשים עברו אותו. הטיסות של מוליין היו מוצלחות אך לא ייחודיות. והכנות של ספר הזיכרונות כוללת עמדות כלפי עמיתותיו הנשים שמבקרים מצאו כמעוררות התנגדות, מה שמסבך כל תיאור שלו כדובר אמת. בעל יכולת גבוהה, ישר בצורה יוצאת דופן, לא גאון במובן הרגיל של המילה – והוא כנראה היה אומר זאת בעצמו.
מורשת
מוליין שייך לקוהורטה שהפכה את טיסות החלל ממגרש ניסויים לטייסי ניסוי לעבודה תפעולית שבוצעה על ידי מהנדסים, והקריירה שלו עוקבת בדיוק אחר המעבר הזה: אדם שעיניו פסלו אותו מתא הטייס, שטס למסלול שלוש פעמים בכל זאת. תרומתו המתמשכת יותר עשויה להיות תיעודית. Riding Rockets הוא אחד החשבונות הפנימיים הבודדים של תוכנית המעבורות שנכתבו ללא פיקוח מוסדי, והנכונות שלו לתעד כיצד תרבות בטיחות באמת מתפוררת – ולא כיצד הודעות העיתונות אמרו שהיא עובדת – היא הסיבה שמהנדסים ואנשי בטיחות עדיין מבקשים ממנו לדבר.