מיהאי פולאק: האיש שהעניק לפשט את עמודיה
ב-15 במרץ 1848, התקהל המון על גרם מדרגות אבן גיר מתחת לפורטיקו קורינתי בפשט, והקשיב לשנדור פטפי (Sándor Petőfi) מקריא את שנים-עשר הסעיפים ואת ה-Nemzeti dal (שיר לאומי). הבניין מאחוריהם טרם הושלם. האדריכל שלו, שהיה אז בן שבעים וארבע, הקדיש לו עשור ויחיה עוד תשע שנים מבלי לדעת לעולם שגרם המדרגות שלו הפך לפיסת הבנייה בעלת המטען הפוליטי הרב ביותר בהונגריה. מיהאי פולאק תכנן מוזיאון. ההיסטוריה הפכה אותו לבמה.
ילד וינאי במקצוע הבנייה
הוא נולד בשם מיכאל פולאק (Michael Pollack) בווינה ב-30 באוגוסט 1773, למשפחת בנאים – מה שבמאה ה-18 פירושו היה שתקופת ההתמחות החלה בערך עם סיום הילדות. הוא הוכשר באדריכלות בווינה, בירת האימפריה, בתקופה שבה אדמות ההבסבורגים ספגו את התחייה הקלאסית ששטפה אז את אירופה. אך המהלך המכריע היה דרומה. בשנת 1793 נסע לאיטליה, שם אחיו למחצה לאופולד פולאק (Leopold Pollack) כבר התבסס כאדריכל, ועבד על בניית קתדרלת מילאנו. הוא נשאר שם לאורך שנת 1794, כשהוא לומד תחת לאופולד.
לשנות מילאנו יש חשיבות גדולה מכפי שמרמז משכן הקצר. פולאק הגיע לאיטליה כבן של בונה עם הכשרה וינאית, ועזב עם משהו שקרוב יותר לאוצר מילים: קשר ישיר לבנייה מונומנטלית, לטיפול האיטלקי בסגנונות קלאסיים, ולאדריכל פעיל שהיה במקרה בן משפחה. כמעט כל מה שבנה לאחר מכן היה משא ומתן בין מה שווינה לימדה אותו לבין מה שאיטליה הראתה לו.
פשט, 1798
בשנת 1798 עבר לפשט. הבחירה נראית מובנת מאליה במבט לאחור, אך היא הייתה רחוקה מכך באותה עת. פשט עדיין לא הייתה בודפשט – איחוד בודה, אובודה ופשט היה רחוק שבעה עשורים – והיא הייתה עיר נהר פרובינציאלית בעלת שאיפות צנועות ולא עיר בירה. היא הייתה גם, באופן מכריע, עיר שעמדה להתרחב במהירות רבה ושלא היה בה כמעט שום ממסד אדריכלי שיעמוד בדרכו של עולה חדש.
ההזמנה המשמעותית הראשונה שלו נמשכה מ-1799 עד 1808: הכנסייה הלותרנית במה שהוא כיום כיכר דאק פרנץ (Deák Ferenc tér). כמעט עשור עבור כנסייה אחת, והעבודה משתרעת בדיוק על השנים שבהן סגנונו השתנה. המקורות מתארים את סגנונו כמתקדם מהבארוק לעבר הנאו-קלאסיציזם, והתקדמות זו אינה הערת שוליים – היא הסיפור של אדם שהגיע עם אינסטינקט בארוקי מאוחר בירושה, והחליף אותו בשיטתיות בשפה המאופקת של עמודים, גמלונים ומשטחי קיר רציפים שיגדירו את העיר.
ועדת הייפוי
המפנה התרחש ב-1808, כאשר פולאק לקח תפקיד מוביל בוועדת הייפוי של פשט. זהו החלק בקריירה שלו שהכי קל להתעלם ממנו והכי קשה להפריז בחשיבותו. הוא כבר לא רק תכנן מבנים; הוא שרטט תוכניות לשיקומה של העיר עצמה, וקידם את הקמת ה-Városliget, הפארק העירוני. אדריכל היושב בגוף המחליט היכן יעברו רחובות ומה מותר לבנות עליהם, פועל בקנה מידה שונה מזה שממתין ללקוחות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מעמדה זו הוא עיצב בערך שני עשורים של בנייה פרטית ומוסדית. בין 1810 ל-1830 הגיעו ארמון אלמאשי (Almássy), ארמון פסטטיץ' (Festetics), בית הורבאט (Horváth) ובית שטפנברגר (Staffenberger) – האחרון שבהם שרד בחיים משתנים כתיאטרון R.S.9. בשנת 1826 החל בתכנון היכל הקונצרטים המקורי ויגאדו (Vigadó), שהושלם ב-1832 ונהרס ב-1848, אותה שנה שבה מדרגות המוזיאון שלו נכנסו למיתולוגיה הלאומית. זוהי סימטריה מרה: השנה שהפכה את אחד ממבניו לאלמותי מחקה אחר.
ארמונות ואקדמיות
ההזמנות הפכו למפוארות יותר. מ-1819 עד 1827 בנה את ארמון אלצ'וט (Alcsút) באלצ'וטדוּבוז (Alcsútdoboz) כמעונו של הארכידוכס יוזף, הפלטין ההבסבורגי של הונגריה – סוג הפטרון שמאשר שאדריכל עבר ממעמד של מתכנן מקומי לדמות ממוסדת. בין 1831 ל-1836 בנה את אקדמיית לודוביקה (Ludovica) בפשט, האקדמיה הצבאית של הונגריה, הזמנה שהייתה הצהרה לאומית לא פחות מאשר אדריכלית.
בשלב זה פולאק לא רק עבד בפשט. הוא, למעשה, סיפק לעיר את פניה המוסדיים: כנסייה, פארק, ארמון, אקדמיה, היכל קונצרטים וסדרה של בתי מגורים אריסטוקרטיים, כולם בשפה קלאסית קוהרנטית.
המוזיאון הלאומי
המוזיאון הלאומי של הונגריה, שנבנה בין 1837 ל-1846–47, הוא יצירת המופת המוכרת שלו. המוסד קדם לבניין – הוא מתחקה אחר מקורותיו ל-1802, כאשר הרוזן פרנץ סצ'ני (Ferenc Széchényi) ייסד את הספרייה הלאומית על שם סצ'ני – ומשימתו של פולאק הייתה להעניק גוף פיזי לרעיון לאומי שכבר היה קיים.
מה שיצר היה נאו-קלאסיציזם של פשטות מכוונת, כמעט חמורה: פורטיקו עמודים גדול מורם על מדרגות, כאשר המבנה כולו נקרא כמקדש לזיכרון הלאומי. הוא לא עיטר אותו לבדו. פסלי הפורטיקו בוצעו על ידי רפאל מונטי (Raffael Monti) ממילאנו, כולל דמות אלגורית של הונגריה; פיסול החזית מציג את הפרובינקיה הרומית העתיקה פאנוניה (Pannonia) כאישה, לצד סמלים של מדע ואמנות, היסטוריה ותהילה. מאוחר יותר, משנת 1875, ציירו קארוי לוץ (Károly Lotz) ומור תאן (Mór Than) את גרם המדרגות ואת התקרות. פולאק בנה את המסגרת; מאה של אמנות הונגרית מילאה אותה.
מדוע מיהאי מכונה גאון
התשובה הכנה היא שהמקורות הזמינים אינם מתעדים מבקרים המשתמשים במילה זו, וזה יהיה עוול עבורו להמציא אחת. מה שהם כן תומכים בו הוא טענה מעניינת וספציפית יותר: הכישרון של פולאק היה סינתטי ואורבני ולא המצאתי.
הוא לא יצר את הנאו-קלאסיציזם – הוא ייבא אותו. הפורטיקו הקורינתי של המוזיאון הלאומי אינו מכיל שום רעיון צורני שרומא, פריז, ברלין או וינה לא עבדו עליו כבר. מה שהיה לפולאק זו היכולת הנדירה להחזיק עיר שלמה בראשו בבת אחת. מועדת הייפוי הוא תכנן במקביל רחובות, דגל בהקמת פארק ציבורי, ותכנן את המבנים שיעמדו על החלקות שנוצרו – והוא שמר על התפקיד הכפול הזה במשך עשורים, כך שהמוזיאון, האקדמיה, הכנסייה והארמונות נקראים כמשפט אדריכלי אחד ולא כסדרה של הזמנות לא קשורות. קוהרנטיות בקנה מידה עירוני, שנשמרה לאורך ארבעים שנה, היא הישג קוגניטיבי אמיתי, וזה אינו אותו דבר כמו מקוריות.
טיעון הנגד אמיתי. הסגנון שלו היה שאול. האיפוק שלו יכול להתפרש כקונבנציונליות. הבניין המפורסם ביותר שלו חייב חלק נכבד מתהילתו לשיר שהוקרא על מדרגותיו ולא למשהו שהוא שרטט. וחלק גדול מתפוקתו – הויגאדו בצורה הבולטת ביותר – פשוט אינו קיים עוד, מה שהופך את המקרה המלא בעדו לבלתי ניתן לשחזור. כנה אותו מארגן מעולה של שפה שאולה, ואמרת משהו אמיתי. כנה אותו מקורי, והראיות נחלשות.
לאחר מכן
הוא מת בפשט ב-3 בינואר 1855, בגיל שמונים ואחת, לאחר ששרד את המהפכה שהנציחה את מדרגותיו והרסה את היכל הקונצרטים שלו. כיכר מיהאי פולאק (Pollack Mihály tér) ברובע השמיני נושאת את שמו. האנדרטה הגדולה יותר היא זו שמבקרים עוברים דרכה מבלי לשים לב: האופי הקלאסי של מרכז בודפשט, שאותו הוא עזר לבסס יותר מכל דמות אחרת, ועדיין מעצב את האופן שבו העיר מבינה את עצמה.