מיכאיל קוגלניצ'אנו: האיש שכתב את רומניה אל הקיום
בשנת 1843 עמד מרצה בן עשרים וחמש באקדמיה מיכאילאנה (Academia Mihăileană) ביאשי (Iași) כדי לשאת הרצאת פתיחה על ההיסטוריה הלאומית, ואמר משהו שלא היה לו כל משמעות משפטית: "אני רואה כמולדתי כל מקום עלי אדמות שבו מדברים רומנית". רומניה לא הייתה קיימת. היו שתי נסיכויות תחת חסות עות'מאנית ובפיקוח רוסי. השלטונות השעו את הרצאותיו בשנה שלאחר מכן. בתוך עשרים שנה הוא הפך לראש הממשלה של המדינה שמשפט זה דמיין, כשהוא מבטל את הצמיתות.
יאשי, לוניוויל, ברלין
קוגלניצ'אנו נולד ביאשי ב-6 בספטמבר 1817 למשפחת בויארים מולדובנית; אביו היה הוורניק איליה קוגלניצ'אנו, ואמו קטינקה סטבילה הגיעה ממשפחה בסרבית ממוצא גנואזי. הוא למד במנזר טריי יראר (Trei Ierarhi) תחת גרמן וידה, מורה שהתחנך בבית הספר הטרנסילבני, וסיים את לימודיו בפנימיית קואנין (Cuénim) במירוסלבה (Miroslava), שם יצר שתי ידידויות שקבעו את ההיסטוריה הרומנית: המשורר ואסילה אלכסנדרי (Vasile Alecsandri) ואלכסנדרו יואן קוזה (Alexandru Ioan Cuza).
הנסיך סטורדזה שלח אותו לחו"ל — ללוניוויל שבצרפת, ולאחר מכן לאוניברסיטת ברלין בין 1835 ל-1837. שם הוא פגש את לאופולד פון ראנקה, אלכסנדר פון הומבולדט ופרידריך קרל פון סאביני, וחזר הביתה עם משהו שלא היה לאיש במולדובה: שיטת עבודה לכתיבת היסטוריה מתוך מסמכים. הוא היה בן תשע-עשרה כשפרסם את Histoire de la Valachie, de la Moldavie et des Valaques transdanubiens (היסטוריה של ולאכיה, מולדובה והוואלאכים שמעבר לדנובה) ב-1837, הניסיון הראשון להיסטוריה סינתטית של הרומנים, לצד מחקר מוקדם על הרומאים.
ייצור תרבות לאומית
מה שבא לאחר מכן היה פעולה של בנייה תרבותית מכוונת שבוצעה במידה רבה על ידי אדם אחד עם מכונת דפוס. הוא ייסד את Alăuta Românească (הנבל הרומני) ב-1838; Dacia Literară (דאקיה הספרותית) ב-1840, יחד עם אלכסנדרי, יון גיקה (Ion Ghica) ופטרה באלש (Petre Balș); Arhiva Românească (הארכיון הרומני) באותה שנה; ו-Foaie Științifică și Literară (גיליון מדעי וספרותי) ב-1843. התוכנית הייתה מפורשת: להפסיק לתרגם ספרות מערבית ולהתחיל לייצר ספרות רומנית, תוך הסתמכות על לאומיות רומנטית וחומר מקומי. בין 1845 ל-1852 הוא אסף מהדורה בת שלושה כרכים של כרוניקות מולדובניות עתיקות — הבסיס התיעודי להיסטוריוגרפיה הרומנית המודרנית. במאי 1840 הוא לקח על עצמו את תפקיד מנהל שותף של התיאטרון הלאומי ביאשי. בשנות העשרים לחייו הוא היה בו-זמנית ההיסטוריון, המוציא לאור, העורך והאמרגן המוביל של המדינה.
1848 והתוכנית
הוא לא נכח בעצומה שהובילה למהפכה המולדובנית במרץ 1848, אך הנסיך סטורדזה הורה על מעצרו בכל זאת, בזיהויו הנכון כמוח שמאחוריה. הוא נמלט לבוקובינה והפך לאידיאולוג הראשי של הוועד המהפכני הגולה. באוגוסט 1848 הוא כתב את Dorințele partidei naționale din Moldova (משאלות המפלגה הלאומית במולדובה) — תוכנית חוקתית בעשרה חלקים ו-120 סעיפים: אוטונומיה, חירויות אזרחיות, הפרדת רשויות, ביטול פריבילגיות, סיום העבודות הכפויות (corvée), ואיחוד עם ולאכיה, שאותה כינה "אבן הראשה שבלעדיה המבנה הלאומי יקרוס". כמעט כל סעיף הפך לחוק בתוך עשרים שנה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הרפורמטור בשלטון
הוא ניסח, יחד עם פטרה מברוגני (Petre Mavrogheni), את החקיקה מה-22 בדצמבר 1855 לביטול העבדות של הרומא בידיים פרטיות, ובכך השלים את מה שסטורדזה החל עבור הרומא בבעלות המדינה בינואר 1844. בדיוואן (מועצה) האד-הוק הוא העביר את ביטול תוארי הבויארים וזכויות היתר ב-29 באוקטובר 1857 ברוב של 73 קולות מול ארבעה, יחד עם גיוס חובה אוניברסלי וסיום הפטור ממס מבוסס דרגות. הוא קידם את קוזה לכס המלוכה המולדובני ב-1859, השיג איחוד דה-פקטו עם ולאכיה, וניהל את העיתון האיחודאי Steaua Dunării (כוכב הדנובה).
כראש ממשלה מ-11 באוקטובר 1863 ועד 26 בינואר 1865 הוא עשה בחמישה-עשר חודשים יותר ממה שרוב הממשלות מצליחות לעשות בדור. באוקטובר 1863 עבר חוק חילון אדמות המנזרים ברוב של 97 קולות מול שלושה, מה שהעביר לידי המדינה כשליש מאדמותיה החקלאיות של מולדובה וכרבע מאלו של ולאכיה, עם פיצוי של 150 מיליון פיאסטרים שהוצע לכנסייה היוונית. לאחר ההפיכה של קוזה ב-14 במאי 1864 הגיעה הרפורמה האגררית וביטול העבודות הכפויות, שהקצו לאיכרים בין כשלושה לשבעה וחצי הקטארים בהתאם למספר השוורים שהיו ברשותם, לתשלום על פני ארבע-עשרה שנים. הוא ייסד את אוניברסיטת בוקרשט, הנהיג תעודות זהות וחיל משטרה לאומי, והכניס את הקוד הנפוליאוני ואת החינוך הציבורי. קוזה פיטר אותו בתחילת 1865.
עצמאות
הוא הצטרף למחלקה ההיסטורית של האקדמיה הרומנית ב-1868, כיהן כשר הפנים תחת דימיטריה גיקה (Dimitrie Ghica), ועזר להקים את המפלגה הליברלית הלאומית ב-24 במאי 1875. כשר חוץ בממשלתו של ברטיאנו (Brătianu) מאפריל 1877 הוא הוביל את כניסת רומניה למלחמה העות'מאנית-רוסית, במשא ומתן אישי עם הדיפלומט הרוסי נלידוב ושכנע את קרול הראשון לקבל את הברית למרות התנגדויות מועצת הכתר. ב-9 במאי 1877, בנאום בפרלמנט, הוא דחה את הסוזרניות העות'מאנית והכריז על רומניה כעצמאית.
קונגרס ברלין לימד אותו את המגבלות של הדבר שבנה. הוא וברטיאנו מחו על דרישת רוסיה להחליף את דרום בסרביה בצפון דוברוג'ה; שישים אלף חיילים רומנים גויסו; המעצמות הגדולות פסקו לטובת רוסיה בכל זאת. הוא הציל את אי הנחשים, וחשב באופן פרטי שצפון דוברוג'ה היא "רכישה נהדרת" — לאחר שהבטיח לפרלמנט באפריל 1877 שבסרביה אינה עומדת בפני איום. כשר הפנים ב-1879–80 הוא ארגן את המנהל של דוברוג'ה ולחץ ליישוב רומנים אתניים שם. הוא הפך לשליח הראשון של רומניה לפריז ב-1880 ומונה לקצין בכיר בלגיון הכבוד.
מדוע מיכאיל נחשב לגאון
האיכות היא דמיון סינתטי — היכולת לראות אומה בשלמותה לפני שהיא קיימת, ולאחר מכן לבנות כל שכבה שהיא דורשת. רוב הלאומנים של המאה ה-19 התמחו בתחום אחד: היסטוריון, או עורך, או מחוקק. קוגלניצ'אנו היה כולם ברצף וברמה הגבוהה ביותר האפשרית. הוא כתב את ההיסטוריה הסינתטית הראשונה וערך את הכרוניקות שהפכו היסטוריה נוספת לאפשרית; ייסד את כתבי העת שיצרו קהל קוראים; ניסח ב-1848 את התוכנית החוקתית שיישם כראש ממשלה ב-1863; לאחר מכן, כשר חוץ, הכריז על עצמאות המדינה שאת תרבותה, חוקי הקרקעות שלה והאוניברסיטה שלה הוא כבר סיפק. אנציקלופדיה בריטניקה מכנה אותו גם מדינאי וגם רפורמטור וזוקפת לזכותו את ייסוד ההיסטוריוגרפיה הרומנית המודרנית — שתי קריירות שכל אחת מהן הייתה עומדת בפני עצמה. ההכשרה בברלין היא המפתח: השיטה התיעודית של ראנקה בידיו של אדם שהתכוון להשתמש בה פוליטית.
טיעוני הנגד הם אמיתיים. הרפורמה האגררית של 1864 התבררה כבלתי אפקטיבית ברובה בתוך עשורים, בשל גידול אוכלוסין, חלוקת חלקות וחובות איכרים — הוא שחרר את האיכרים והותיר אותם עניים. עמדותיו הציבוריות והפרטיות בנוגע לבסרביה לא תאמו, והוא הקדים את התאריך של תביעות רומניות על דוברוג'ה לסביבות 1400 כדי לעזור למכור סיפוח שהתנגד לו. עד 1883 הוא התווכח נגד זכות בחירה אוניברסלית בטענה של שבריריות לאומית. הוא היה יוזם ולא הוגה שיטתי: אף יצירה שלו אינה נקראת כיום בשל טיעוניה, אלא רק בשל מה שהיא התחילה.
מורשת
קוגלניצ'אנו מת ב-1 ביולי 1891, לאחר שהיה נשיא האקדמיה הרומנית שעזר לעצב. המדינה שהוא תיאר ב-1843 כקיימת בכל מקום שבו דוברה רומנית לקחה מאז את שמו עבור עיירה, שדה תעופה ומוזיאון הנצחה ביאשי. הוא המקרה הנדיר של היסטוריון שכתב את עברה של אומתו ולאחר מכן חוקק את עתידה — וחי מספיק זמן כדי לראות את המשפט שגרם לו להיות מושתק הופך לתיאור הרשמי של המדינה.