מיכאל באלאק: האיש שכמעט הגיע לפסגה
בתוך מספר שבועות בשנת 2002, מיכאל באלאק (Michael Ballack) הפסיד בשלושה משחקי גמר שיכול היה לנצח בהם. באייר לברקוזן סיימה במקום השני בבונדסליגה, במקום השני בגביע הגרמני, ובמקום השני בליגת האלופות – אימת ה-"ויזלקוזן" (Vizekusen). לאחר מכן, לאחר שסחב את גרמניה לגמר גביע העולם כמעט לבדו, הוא ספג כרטיס צהוב בחצי הגמר שהשעה אותו מהגמר עצמו, שבו הפסידה גרמניה לברזיל. הייתה זו העונה האכזרית ביותר ששחקן גדול חווה אי פעם, והיא הגדירה את הפרדוקס של באלאק: כדורגלן שהיה מספיק טוב כדי להגיע לפסגה שוב ושוב, אך נגזר עליו כמעט לעולם לא לעמוד בראשה.
הקיסר הקטן מקמניץ
מיכאל באלאק נולד ב-26 בספטמבר 1976 בגרליץ (Görlitz), במה שהיה אז מזרח גרמניה. אביו סטפן היה מהנדס ששיחק כדורגל בליגה השלישית; אמו קארין הייתה מזכירה ושחיינית. המשפחה עברה לקמניץ (Chemnitz), ושם, בקמניצר (Chemnitzer FC), צמח קשר אלגנטי ודו-רגלי שזכה לכינוי "הקיסר הקטן", כמחווה לפרנץ בקנבאואר (Franz Beckenbauer). הוא הפך למקצוען בשנת 1995, ובשנת 1997 החתים אותו אוטו רהאגל (Otto Rehhagel) בקייזרסלאוטרן (Kaiserslautern) שעלתה ליגה, וזו זכתה באופן מפתיע באליפות הבונדסליגה לעונת 1997–98 – הקבוצה הראשונה בהיסטוריה שעלתה ליגה ועשתה זאת. באלאק היה שחקן סגל באותה עונת אליפות, אך המדליה הייתה הקדמה הולמת: אפילו ניצחונותיו היו שזורים בחוסר סבירות.
הפריצה בלברקוזן
מעבר בסך 4.1 מיליון אירו לבאייר לברקוזן (Bayer Leverkusen) ב-1999 שחרר את הפוטנציאל שלו. כשניתן לו החופש לתקוף, הוא כבש 27 שערי ליגה בשלוש עונות והפך לאחד הקשרים השלמים ביותר באירופה. עונת 2001–02 הייתה יצירת המופת שלו וגם מקור סבלו: הוא היה מבריק מספיק כדי להוביל את לברקוזן לסף זכייה בטרבל, וחסר מזל מספיק כדי לא לזכות באף תואר. אך הופעותיו באותה שנה זיכו אותו בתואר כדורגלן השנה בגרמניה הראשון מבין שלושה, ובמקום בנבחרת השנה של אופ"א.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →באיירן וצ'לסי
באיירן מינכן (Bayern Munich) החתימה אותו ב-2002, ושם, סוף סוף, הגיעו המדליות. באלאק זכה בשלוש אליפויות בונדסליגה ובמספר גביעים גרמניים, כשהוא כובש 58 שערים בארבע עונות – תפוקה יוצאת דופן עבור קשר – וזכה פעמיים נוספות בתואר כדורגלן השנה בגרמניה. עם זאת, גם בבאיירן דבק בו הדפוס הישן: הוא ספג ביקורת, בעיקר מצד בקנבאואר עצמו, על כך שנעלם בלילות הגדולים של ליגת האלופות. בשנת 2006 הוא הצטרף לצ'לסי (Chelsea) בהעברה חופשית, שם הוסיף את אליפות הפרמייר ליג ב-2010 ושלושה גביעים אנגליים (FA Cup), וקבע שיא מרשים – יחס ההפסדים הנמוך ביותר מבין כל השחקנים עם יותר מ-100 הופעות בפרמייר ליג, כשנוצח רק בעשרה מתוך 105 משחקים. אבל הדפוס המשיך אחריו ללונדון. עונת 2007–08 הסתיימה כשבאלאק סגן אלוף בגביע הליגה, בפרמייר ליג ובאופן מכאיב, בגמר ליגת האלופות, שהופסד בפנדלים למנצ'סטר יונייטד במוסקבה. שבועות לאחר מכן גרמניה, עם באלאק כקפטן, הפסידה בגמר יורו 2008 לספרד – שנה שנייה, אחרי 2002, שבה סיים שני בארבע תחרויות.
קפטן נבחרת גרמניה
באלאק, שמונה לקפטן הנבחרת ב-2004, היה עמוד השדרה של הנבחרת הגרמנית במשך עשור, עם 98 הופעות ו-42 שערים – יחס פנומנלי לקשר. הוא כבש בשלבי הנוקאאוט של מונדיאל 2002, הוביל את גרמניה למקום השלישי על אדמתה ב-2006, והוביל כקפטן את סגנית האלופה ביורו 2008, כשהוא כובש בעיטה חופשית נגד אוסטריה ונגיחה נגד פורטוגל בדרך לשם. חשיבותו לקבוצה הייתה כזו שפיפ"א אף שינתה את חוק חנינת הכרטיסים הצהובים לאחר השעייתו ב-2002, "כדי לתת לשחקנים הטובים ביותר הזדמנות לשחק בגמר" – שינוי חוק שנקרא, למעשה, על שמו של האדם שזה עלה לו ביוקר. בגביע הקונפדרציות ב-2005 הוא כבש שלושה פנדלים לפני שגרמניה הודחה על ידי ברזיל; נראה היה שהחמצות של רגע גורלי עוקבות אחריו בכל חולצה שלבש. פציעה בקרסול בגמר הגביע האנגלי ב-2010 עלתה לו במונדיאל של אותו קיץ, ולאחר סכסוך פומבי עם המאמן יואכים לב (Joachim Löw) הוא לא רשם יותר הופעות בנבחרת, ופרש ב-2012.
מדוע מיכאל נחשב לגאון
גאונותו של באלאק היא זו של הקשר השלם, וראוי לפרט את המיומנות במדויק: הוא שילב בעיטה חזקה בשתי הרגליים, יכולת מסירה מצוינת, יכולת משחק ראש מרשימה בזכות גובהו (1.88 מטר), ריצה בלתי נלאית מרחבה לרחבה, תיקולים קשוחים וחוש אמיתי לשערים – שחקן נדיר שיכול היה להגן, ליצור ולהבקיע במידה שווה. המגזין פור-פור-טו (FourFourTwo) כינה אותו "קשר שלם"; הבונדסליגה זוכרת אותו כ"פלא של קישור" ו"פליימייקר עוצמתי עם חוש לשערים". שלושה תארי כדורגלן השנה בגרמניה, בחירה על ידי פלה (Pelé) לרשימת פיפ"א 100, ומאזן שערים שרוב החלוצים הטהורים היו מקנאים בו מבססים את מעמדו ככדורגלן מהדרג הגבוה ביותר. זוהי שליטה אתלטית וטכנית, לא הברקה אינטלקטואלית – ה"גאונות" של אדם שיכול היה לעשות כל מה שמרכז השדה דורש בבת אחת. הטיעון הנגדי ההוגן הוא זה שרודף את שמו לנצח: הוא מעולם לא זכה בליגת האלופות, מעולם לא זכה בתואר משמעותי עם גרמניה, והכינוי "האיש שכמעט הגיע" אינו לא הוגן אלא מילולי. מבקרים גם הטילו ספק אם הוא נעלם ברגעים הגדולים ביותר. האמת עדינה יותר – הוא היה לעיתים קרובות מרהיב בהובלת קבוצותיו לגמרים, ואז הוכשל על ידי השעיות, פציעות או הפרשים קטנים. הקריירה שלו הייתה רצף של מצוינות שהמזל סירב להכתיר.
מורשת
משחק הפרידה של באלאק בשנת 2013 משך אליו את דידייה דרוגבה (Didier Drogba), מירוסלב קלוזה (Miroslav Klose), פיליפ לאם (Philipp Lahm) ומיכאל שומאכר (Michael Schumacher) – רשימה של אנשים שהספורט שלהם מחשיב כאחד הגדולים שבו. מאוחר יותר הוא עבד כפרשן טלוויזיה בטורנירים גדולים והפך לסוכן שחקנים. חייו מחוץ למגרש הכדורגל נשאו עמם אבדות כבדות משלהם, כולל מותו של בנו המתבגר אמיליו בתאונה בשנת 2021. הוא נותר הכדורגלן המובהק של דור גרמני מוזהב שהגיע לשערי התהילה מבלי לעבור דרכם ממש – הקיסר הקטן שהיה, בסופו של דבר, האיש המפואר שכמעט הגיע, שזכה להערצה דווקא משום שהגיע כה קרוב, כה לעיתים קרובות, ומעולם לא הפסיק לנסות.