מהדי באזרגאן: המהנדס שניהל מהפכה במשך תשעה חודשים
תצלום אחד עשה מה שסיעות יריבות של מהפכה שלמה לא הצליחו לעשות: הוא סיים את כהונתו של מהדי באזרגאן (Mehdi Bazargan) כראש ממשלה במחזור חדשות אחד. ב-1 בנובמבר 1979, ראש הממשלה הראשון של איראן שלאחר המהפכה לחץ את ידו של היועץ לביטחון לאומי של ארצות הברית זביגנייב בז'ז'ינסקי (Zbigniew Brzezinski) באלג'יר, בתקווה להציל את יחסי העבודה עם וושינגטון. התמונה פורסמה בעיתונות האיראנית, סטודנטים רדיקליים פרצו לשגרירות ארצות הברית בטהראן ימים לאחר מכן, ובתוך 48 שעות באזרגאן התפטר. הוא ניהל את איראן במשך תשעה חודשים בדיוק.
השכלתו של מהנדס, הפוליטיקה של לאומן
באזרגאן נולד בספטמבר 1907 בטהראן למשפחת סוחרים ממוצא אזרי. הוא נסע לפריז כדי ללמוד תרמודינמיקה והנדסה בבית הספר המרכזי לאמנויות וייצור (École Centrale des Arts et Manufactures), ולאחר מכן חזר לאיראן כדי ללמד הנדסה באוניברסיטת טהראן, שם עלה בסופו של דבר לדרגת דיקן הפקולטה להנדסה. כישוריו הטכניים תורגמו ישירות לשירות ציבורי: במהלך כהונתו של מוחמד מוסאדק (Mohammad Mosaddeq) כראש ממשלה בתחילת שנות ה-50, מונה באזרגאן למנהל תעשיית הנפט הלאומית החדשה של איראן, מה שהפקיד את הנכס הכלכלי השנוי במחלוקת ביותר של המדינה בידי מהנדס מקצועי ולא בידי ביורוקרט או מינוי פוליטי.
התנגדות תחת שלטון השאה
ההפיכה ב-1953 שהדיחה את מוסאדק מהשלטון, שתוכננה בתמיכת ה-CIA, סיימה את תפקידו הרשמי של באזרגאן והחלה עשורים של עימות עם המלוכה. הוא נעצר ונכלא מספר פעמים במהלך השנים הבאות. במקום לסגת מהפוליטיקה, הוא עזר לייסד את התנועה להתנגדות לאומית ב-1953, וב-1961 הקים יחד עם האייתוללה מחמוד טאלקאני (Mahmud Taleqani) וידאללה סאהאבי (Yadollah Sahabi) את תנועת החופש של איראן (Freedom Movement of Iran). תנועת החופש הגדירה את עצמה ככלי ל"מודרניזם אסלאמי" — מוסלמים אדוקים שחשים בנוח עם חינוך מודרני והכשרה טכנית, ואשר דחו הן את האוטוריטריות של השאה והן את הקיצוניות הפוליטית שתאפיין מאוחר יותר חלקים מהתנועה המהפכנית. באזרגאן הפך בסופו של דבר למנהיגה, תוך בניית זהות פוליטית מובחנת הן מלאומנים חילונים והן משמרנים דתיים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ראש ממשלה של מהפכה שלא שלט בה במלואה
כאשר השאה ברח מאיראן בתחילת 1979 והאייתוללה רוחוללה חומייני (Ruhollah Khomeini) חזר מהגלות, חומייני מינה את באזרגאן לעמוד בראש הממשלה הזמנית של המדינה — הכרה במעמדו כלאומן שומר מצוות המקובל על סיעות מהפכניות רבות. אך המינוי העניק לבאזרגאן סמכות ללא כוח של ממש. הוא הוביל קבינט שניסה לבנות מדינה מתפקדת בזמן שמוסדות מקבילים הנאמנים ישירות לחומייני ולוועדות מהפכניות חמושות פעלו מחוץ לשליטתו. הוא ניהל מדיניות חוץ שמטרתה לנרמל את היחסים עם ארצות הברית, בתקווה לשמר רציפות בקווי האספקה הצבאיים ובמעמד הבינלאומי, גם כאשר הרטוריקה המהפכנית בתוך איראן פנתה בחדות נגד וושינגטון.
לחיצת היד שסיימה ממשלה
פגישתו של באזרגאן עם בז'ז'ינסקי באלג'יר נועדה לפתוח ערוץ עם ממשל קרטר. במקום זאת, התצלום שפורסם אישר את חשדותיהם של הסטודנטים והאנשי דת הרדיקליים שראו בכל מגע עם "השטן הגדול" הוכחה לקנוניה אנטי-מהפכנית. ב-4 בנובמבר 1979, סטודנטים פרצו לשגרירות ארצות הברית ולקחו דיפלומטים אמריקאים כבני ערובה. באזרגאן גינה את התפיסה בפומבי כהפרה של החוק הבינלאומי ודרש את שחרור בני הערובה, אך לממשלתו לא הייתה יכולת ממשית לאלץ את המיליטנטים לציית, וחומייני סירב להורות על פינוי השגרירות. תוך יומיים התפטר באזרגאן, בהיותו לא מסוגל למשול במדינה שבה גופים מהפכניים חמושים ענו לאנשי הדת ולא לקבינט שלו. עזיבתו סימנה את הקץ המעשי של הניסוי האיראני הקצר בממשלה ליברלית-לאומנית וסללה את הדרך לביסוס המודל התאוקרטי של חומייני.
לאחר כהונת ראש הממשלה
באזרגאן לא נעלם מהפוליטיקה האיראנית לאחר 1979. הוא נבחר לפרלמנט ב-1980 והמשיך להשתמש בתנועת החופש כפלטפורמה להתנגדות במסגרת המותרת על ידי הרפובליקה האסלאמית, כשהוא מבקר היבטים של שלטון אנשי הדת בעודו נשאר מוסלמי מאמין ולא מתנגד חילוני של המהפכה עצמה. הוא נפסל מהתמודדות לנשיאות ב-1985, סימן לכך עד כמה המדינה שניהל בקצרה התרחקה מהחזון הפלורליסטי שייצגה תנועת החופש. הוא נפטר ב-20 בינואר 1995, בציריך שבשוויץ, לאחר שבילה את שנותיו האחרונות כאחד המבקרים הפנימיים המוסמכים ביותר של הרפובליקה האסלאמית — אדם שעזר להביא את חומייני לשלטון ואז בילה את שארית חייו בטענה שהמהפכה בגדה בהבטחותיה הדמוקרטיות שלה עצמה.
מדוע מהדי מכונה גאון
הטענה של באזרגאן לתואר אינה נשענת על פריצת דרך מדעית או יצירה יחידה של תיאוריה, למרות הכשרתו ההנדסית הרשמית; היא נשענת על ניסיונו, שנמשך ארבעה עשורים, לסנתז בין שני דברים שהפוליטיקה האיראנית המשיכה להתייחס אליהם כבלתי תואמים — אמונה אסלאמית אדוקה וממשל טכנוקרטי ודמוקרטי מודרני. ה"מודרניזם האסלאמי" של תנועת החופש, כפי שמתואר במחקרים מאוחרים יותר, היה פרויקט אינטלקטואלי אמיתי: איראנים אדוקים ובעלי השכלה טכנית שחשבו שאמונה דתית וממשל חוקתי יכולים להתקיים זה לצד זה מבלי שאחד יתפשר על חשבון השני. הסינתזה הזו הפכה אותו למהימן מספיק כדי שחומייני יפקיד בידיו את ראשות הממשלה, אך היא גם הפכה אותו לבלתי מסוגל מבחינה מבנית לשרוד בתוך מהפכה שהעדיפה בסופו של דבר סמכות דתית על פני חלוקת כוח. טיעון הנגד הישר הוא ישיר: ממשלתו החזיקה מעמד תשעה חודשים וקרסה בגלל תצלום דיפלומטי בודד, בקושי עדות לשליטה פוליטית במובן הגולמי. הייחוד שלו אינו טמון במיומנות טקטית אלא בעקביות אידיאולוגית — הוא החזיק באותה סינתזה של אמונה ודמוקרטיה משנותיו במאבק נגד השאה ועד שנותיו האחרונות בביקורת על הרפובליקה האסלאמית, כשהוא מסרב לנטוש אותה גם כשזה עלה לו בכוחו.
מורשת
כהונתו של באזרגאן כראש ממשלה נזכרת פחות בשל מה שממשלתו השיגה ויותר בשל מה שחשפה: שהאגף הליברלי-לאומני של מהפכת 1979 מעולם לא החזיק בדרך ריאלית לכוח מתמשך מרגע שהוועדות המהפכניות החמושות ואנשי הדת נטלו שליטה ישירה. תנועת החופש שלו האריכה ימים אחריו כקול אופוזיציוני חוקי, אם כי מודר, בתוך איראן, וכהונתו הקצרה נותרה הדבר הקרוב ביותר שהרפובליקה האסלאמית הגיעה אליו אי פעם בהובלה על ידי מהנדס אזרחי ולא איש דת.