מקס מילר (Max Müller): הפילוסוף הקתולי שהנאצים ניסו להשתיק — ובכל זאת הצטרף למפלגתם
זהו הפרדוקס המגדיר את חייו של מקס מילר: פילוסוף קתולי צעיר, שצמח בתנועת נוער אנטי-נאצית ונמנעה ממנו משרה אקדמית במפורש "מסיבות אידיאולוגיות-פוליטיות" תחת הרייך השלישי, הצטרף בכל זאת לאס-אה (Sturmabteilung) בשנת 1934 ובסופו של דבר התקבל למפלגה הנאצית בשנת 1940. בהמשך הוא החזיק באחת הקתדרות היוקרתיות ביותר לפילוסופיה בגרמניה שלאחר המלחמה והקדיש את הקריירה שלו להסבר האופן שבו חירות פועלת בתוך ההיסטוריה — שאלה שתיעודו האישי הפך אותה לכל דבר מלבד מופשטת.
חינוך בארבע ערים
מילר נולד ב-6 בספטמבר 1906 באופנבורג, במדינת באדן שבגרמניה, בן לאב משפטן. הוא השלים את הבגרות שלו (Abitur) ב-1925 ולאחר מכן המשיך בחינוך אוניברסיטאי רחב יריעה באופן יוצא דופן, תוך לימודי היסטוריה, שפות רומאניות, ספרות גרמנית ופילוסופיה בברלין, מינכן, פריז ופרייבורג — מסלול שחשף אותו ישירות לכמה אסכולות אירופיות מתחרות ולא למסורת לאומית אחת. הוא השלים את הדוקטורט שלו ב-1930 בפרייבורג בהנחיית הפילוסוף מרטין הונקר (Martin Honecker) עם עבודת גמר על תורת הערכים, ושם, בתוך הסביבה האינטלקטואלית של אדמונד הוסרל (Edmund Husserl) ובעיקר מרטין היידגר (Martin Heidegger), התגבש כיוונו הפילוסופי הבוגר.
בשנת 1937 השלים את ההביליטציה שלו בפרייבורג עם מחקר על אונטולוגיה של ימי הביניים — עבודה שהתמקדה בתומאס אקווינס (Thomas Aquinas) ובחנה את הקשר בין מציאות לרציונליות במחשבה הסכולסטית, פרויקט גישור יוצא דופן בין המטאפיזיקה הקתולית של ימי הביניים לבין הזרמים הפנומנולוגיים והאקזיסטנציאליסטיים ששלטו אז בפילוסופיה הגרמנית דרך הוסרל והיידגר.
חסום מהאקדמיה, ואז נשאב למנגנון שלה
ההביליטציה הייתה אמורה לפתוח את הדלת לקריירת הוראה אוניברסיטאית. במקום זאת, נמנעה ממילר משרה אקדמית "מסיבות אידיאולוגיות-פוליטיות", החלטה שנקשרה לפעילותו המוקדמת בתנועת הנוער הקתולית "נוידויטלנד" (Neudeutschland), שהתייצבה נגד הנאציזם במהלך עליית התנועה. מאחר שנמנעה ממנו משרה אוניברסיטאית, הוא לימד במקום זאת ב"קולגיום בורומאום" (Collegium Borromaeum), סמינר קתולי בפרייבורג, לאורך שארית שנות ה-30.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →עם זאת, אותה תקופה הולידה את הניגוד המטריד שמסבך כל תיאור פשוט של מילר כמתנגד עקרוני למשטר: הוא הצטרף לאס-אה, הארגון הפרמילטרי של המפלגה הנאצית, בשנת 1934, והגיש בקשה לחברות במפלגת ה-NSDAP עצמה בשנת 1937 — בקשה שהתקבלה רק בשנת 1940. הקיום המקביל של רדיפה מוסדית אמיתית מצד המשטר עם צעדים רצוניים לקראת הצטרפות למנגנון המפלגתי שלו הוא בין ההיבטים המתועדים והשנויים ביותר במחלוקת בביוגרפיה של מילר, והיסטוריונים הבוחנים את פרסומיו מתקופת המלחמה — כולל מאמרים שהופיעו תחת שמות בדויים בכתב העת של תנועת "נוידויטלנד", Werkblätter von Neudeutschland, בין 1932 ל-1939 — המשיכו לבחון מה בדיוק משמעות מעשיו בתקופה זו. הוא גויס לשירות צבאי בשנת 1939.
שיקום שלאחר המלחמה וקתדרת קונקורדט
לאחר סיום המלחמה ב-1945, השיג מילר אישור הוראה במסגרת הפקולטה לתאולוגיה בפרייבורג, וב-1946 מונה לקתדרת הקונקורדט לפילוסופיה באוניברסיטה — פרופסורה שהוקמה במסגרת תנאי הקונקורדט בין גרמניה לכס הקדוש, השמורה לפילוסוף קתולי ונחשבת לאחת המשרות החשובות ביותר מסוגה בגרמניה. באותה שנה נישא לגיזלה לטולה (Gisela Letulé). המינוי סימן את שיקומו האקדמי המלא לאחר עשור שבו מערכת האוניברסיטאות סירבה להעניק לו משרה.
בשנת 1960 קיבל מילר הזמנה לאוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן במינכן, שנחשבת לשיא הקריירה שלו, שם המשיך ללמד ולכתוב עד פרישתו ב-1971. גם לאחר הפרישה נותר פעיל כפרופסור אמריטוס וחזר לפרייבורג כדי להמשיך במחקרו, תוך שמירה על קשר עם האוניברסיטה עד מותו ב-18 באוקטובר 1994, בגיל שמונים ושמונה.
פילוסופיה של חירות בתוך ההיסטוריה
הפרויקט האינטלקטואלי של מילר ליווה את כל הקריירה שלו: חיבור המסורת המטאפיזית הקלאסית, במיוחד המחשבה התומיסטית והסכולסטית של ימי הביניים, עם הפילוסופיה הפנומנולוגית והאקזיסטנציאליסטית המזוהה עם הוסרל, היידגר, ובמנעד שונה, ההיסטוריון פרידריך מיינקה (Friedrich Meinecke) והתאולוג רומנו גוארדיני (Romano Guardini). הוא פיתח מושג שכינה "מטה-היסטוריה" — פילוסופיה של חירות היסטורית הגורסת כי משמעות ההיסטוריה אינה קבועה אלא ייחודית לכל תקופה, מעוצבת על ידי הבחירות וההבנה העצמית הזמינות בתוכה. במרכז מחשבתו הבוגרת עמד המושג "חוויה טרנסצנדנטלית", שאותו לא מיקם בהתבוננות מופשטת אלא במעורבות אישית והישג קהילתי — הממד החי והפעיל של החירות האנושית המגבש את עצמו דרך מצבים היסטוריים קונקרטיים במקום לעמוד מחוצה להם. במהלך הקריירה שלו חיבר כעשרים מונוגרפיות והנחה עבודות דוקטורט רבות, ועיצב דורות עוקבים של סטודנטים לפילוסופיה גרמנית בשתי האוניברסיטאות החשובות ביותר במדינה.
מדוע מקס נחשב לגאון
הטיעון למונח נשען על יכולתו הנדירה של מילר להחזיק יחד מסורות פילוסופיות שרוב בני דורו התייחסו אליהן כמחנות נפרדים: הוא בנה סינתזה עובדת בין הסכולסטיקה הקתולית של ימי הביניים, במרכזה אקווינס, לבין הפילוסופיה הפנומנולוגית והאקזיסטנציאליסטית התובענית ביותר של המאה ה-20, שפותחה בקרבה אינטלקטואלית ישירה להוסרל ולהיידגר בפרייבורג. העובדה שההביליטציה שלו יכלה לנוע בשטף בין המטאפיזיקה של אקווינס לפילוסופיה קונטיננטלית עכשווית, ושהמסגרת של "מטה-היסטוריה" שנוצרה החזיקה מעמד מספיק כדי לקיים קריירה פורייה שנפרסה על פני כשני עשורים לפני המלחמה ושלושה עשורים אחריה, מצביעה על יכולת אמיתית לסינתזה מקורית ולא רק על כשירות מחקרית — עובדה שחוזקה על ידי מינויו לקתדרת הקונקורדט בפרייבורג ומאוחר יותר למינכן, שתי משרות הפילוסופיה המשמעותיות ביותר בגרמניה שלאחר המלחמה.
טיעון הנגד הכן נוגע לא ליכולתו הפילוסופית אלא לתיעוד ההיסטורי שלו: החלטתו של מילר להצטרף לאס-אה ב-1934 ולבקש חברות ב-NSDAP ב-1937, גם כאשר המשטר חסם בו-זמנית את הקריירה האקדמית שלו מסיבות אידיאולוגיות, נותרה מתח מתועד ולא פתור שהיסטוריונים לא הצליחו להסביר באופן מלא, והיא יושבת באי-נוחות לצד המוניטין המאוחר שלו כהוגה קתולי שעוצב על ידי תנועת נוער אנטי-נאצית. כל תיאור של גאונותו חייב להכיל את שתי העובדות — פילוסוף בעל כוח סינתטי ממשי, ואדם שהקשר שלו למנגנון המפלגה הנאצית היה מסובך יותר מאשר רדיפה בלבד.
מורשת
מורשתו המתמשכת של מילר טמונה בכשני תריסר המונוגרפיות ובסטודנטים שהכשיר בפרייבורג ובמינכן, שבאמצעותם המשיך הפרויקט שלו לקרוא את המטאפיזיקה הקתולית ואת הפנומנולוגיה של המאה ה-20 יחד לעצב את פילוסופיית הדת ופילוסופיית ההיסטוריה הגרמנית זמן רב לאחר מותו ב-1994 — גם כאשר מחקרים מאוחרים יותר חזרו שוב ושוב, ללא פתרון, אל העמימות של התנהלותו תחת הנאציזם.