מקס ארנסט: מהנדס התאונות
מקס ארנסט המציא טכניקה שבה הניח נייר על גבי רצפת עץ ושפשף אותו בעיפרון עד שהטקסטורה הופיעה כתבנית רפאים, שאותה יכול היה לפרש כיערות, ציפורים ומפלצות. הוא כינה זאת פרוטאז' (frottage), ובנה קריירה שלמה על ההנחה שהתת-מודע מדבר בכנות רבה יותר דרך תאונה מאשר דרך תוכנית. "באחד באוגוסט 1914 מ.א. מת," כתב על שירותו הצבאי. "הוא קם לתחייה באחד-עשר בנובמבר 1918." כל דבר שיצר לאחר מכן נשא בתוכו את השבר הזה.
רשימת הקריאה של רופא, עינו של צייר
ארנסט נולד ב-2 באפריל 1891, בבריל (Brühl), ליד קלן, השלישי מבין תשעה ילדים במשפחה קתולית ממעמד הביניים; אביו, מורה לחרשים וצייר חובב, העניק לו את הכשרתו הראשונה ברישום ובמרידה. החל מ-1909 למד באוניברסיטת בון פילוסופיה, תולדות האמנות, פסיכולוגיה ופסיכיאטריה – וסיגל לעצמו הרגל לבקר בבתי חולים פסיכיאטריים, מוקסם מהאמנות שיצרו המטופלים שם, עניין שעיצב את חשדנותו ארוכת השנים כלפי הרכבים "רציונליים". מפגש ב-1912 עם פבלו פיקאסו (Pablo Picasso) ווינסנט ואן גוך (Vincent van Gogh) בתערוכת הזונדרבונד (Sonderbund) בקלן דחף אותו לעבר ציור מקצועי; ידידות עם אוגוסט מאקה (August Macke) משכה אותו אל זרם האקספרסיוניזם של חבל הריין.
המלחמה קטעה הכל. הוא גויס ב-1914 ושירת בחזיתות המערבית והמזרחית; מאקה וחברים אחרים נהרגו בקרבות. הוא שרד, נישא ללואיזה שטראוס (Luise Straus) ב-1918, ונולד להם בן, ג'ימי, שיהפוך בעצמו לצייר – אך הנישואים לא שרדו את מה שבא לאחר מכן.
דאדא קלן וגילוי הקולאז'
לאחר ששוחרר לצבא בגרמניה ההרוסה, ביקר ארנסט אצל פאול קליי (Paul Klee), למד את נופי העיר המסתוריים של ג'ורג'ו דה קיריקו (Giorgio de Chirico), וב-1919 החל לגזור קטלוגים של הזמנות בדואר ומדריכי לימוד כדי לבנות את הקולאז'ים הראשונים שלו – דימויי זבל שהורכבו מחדש לסצנות ללא שום קשר רציונלי. יחד עם יוהנס תיאודור בארגולד (Johannes Theodor Baargeld) הוא ייסד את דאדא קלן באותה שנה, תוך פרסום מגזיני פרובוקציה קצרי ימים וארגון תערוכות שנועדו לעורר שערורייה. ב-1921 קנה המשורר פול אליואר (Paul Éluard) שניים מציוריו, כולל הציור המפורסם הפיל סלבס (The Elephant Celebes) – חיה מכנית מגושמת ומעט מגונה שנבנתה ממתקן לאחסון דגן סודני שארנסט ראה בתצלום – והזמין שישה קולאז'ים לאיור שירתו. דרך אליואר פגש ארנסט את אנדרה ברטון (André Breton), וב-1922 נכנס לצרפת באופן לא חוקי כדי להצטרף למשולש אהבים עם אליואר ואשתו גאלה (Gala), כשהוא נוטש את לואיזה וג'ימי בתהליך. זו הייתה החלטה אישית מכוערת שגם הציבה אותו במרכז המדויק של התנועה שנולדה סביבו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →פרוטאז', גראטאז' ומכונות המקריות
פריצת הדרך הטכנית הגיעה ב-1925: פרוטאז', שיטת שפשוף העיפרון שאפשרה לטקסטורת המשטח ליצור דימויים שהיד המודעת לא תכננה. ארנסט הרחיב את הרעיון לגראטאז' (grattage) – גירוד צבע רטוב על פני קנבס שהונח מעל חפצים בעלי מרקם, כך שצורות נסתרות אילצו את דרכן מעלה דרך הפיגמנט, כפי שקרה בציורו יער ויונה (Forest and Dove). מאוחר יותר הוסיף את הדקלקומניה (decalcomania), לחיצת צבע בין שני משטחים והפרדתם כדי להשאיר כתמי מקריות שאותם היה משלים. שלוש השיטות חולקות לוגיקה אחת: הרחקת ידו של האמן משליטה ישירה במידה מספקת כדי שמשהו לא מתוכנן באמת ייכנס לדימוי, ואז שימוש במיומנות רק כדי לסיים את מה שהתאונה התחילה. זהו לב לבו של שיטת ארנסט והסיבה שמבקרים מתווכחים במשך עשורים אם זה נחשב להמצאה או לצורה ממושמעת מאוד של התבוננות – ארנסט עצמו מעולם לא פתר את השאלה במלואה, שכן כל פרוטאז' עדיין דרש ממנו לבחור, מתוך טקסטורות אקראיות, את אלו הראויות להתפתחות לציפור או ליער.
ציפורים חוזרות באובססיביות לאורך יצירתו בדמות לופלופ (Loplop), ציפור שהיא בן-דמותו של ארנסט, שלדבריו מקורה בזיכרון ילדות: ציפור המחמד שלו מתה באותו לילה שנולדה אחותו, ושני האירועים התמזגו ללא הפרד במוחו. לופלופ מופיע כשהוא מציג ציורים של אמנים אחרים, מנצח על הקולאז'ים שלו עצמו, ומחליף את ארנסט בכל מקום שבו ארנסט סירב להופיע כעצמו.
שוב מלחמה, ובריחה
עליית הנאצים הפכה את ארנסט, אזרח גרמני שחי בצרפת, לנתין אויב רשמי. כאשר פרצה המלחמה בספטמבר 1939 הוא נכלא במחנה דה מיל (Camp des Milles) ליד אקס-אן-פרובאנס, לצד האמן הסוריאליסטי הנס בלמר (Hans Bellmer), בזמן שחי עם הציירת לאונורה קרינגטון (Leonora Carrington), שמכרה את ביתם המשותף כדי לכסות חובות לפני שנמלטה לספרד בעצמה. הוא שוחרר בהתערבותו של אליואר ועובד ההצלה ואריאן פריי (Varian Fry), אך נעצר שוב על ידי הגסטפו לאחר הכיבוש ונמלט לארצות הברית ב-1941 בעזרת פריי ופגי גוגנהיים (Peggy Guggenheim), האספנית והיורשת שכבר רכשה את עבודותיו עבור הגלריה שלה בלונדון. ארנסט וגוגנהיים נישאו באותה שנה; הנישואים החזיקו בקושי חמש שנים. ב-1946 הוא נישא לציירת הסוריאליסטית דורותיאה טאנינג (Dorothea Tanning) בטקס כפול עם מאן ריי (Man Ray) בבוורלי הילס, והשניים השתקעו בסדונה, אריזונה, שם בנה ארנסט קוטג' בעצמו והמדבר הגבוה עיצב מחדש את לוח הצבעים שלו. הזוגיות נמשכה לשארית חייו.
הכרה
בחיים בניו יורק בין מרסל דושאן (Marcel Duchamp) למארק שאגאל (Marc Chagall), השיטות מבוססות המקריות של ארנסט הזינו ישירות את התנועה האמריקאית המתהווה של האקספרסיוניזם המופשט, שצייריה אימצו את הנחתו שסימן לא מתוכנן יכול להיות אמיתי יותר מאשר סימן מכוון. הוא פנה יותר ויותר לפיסול משנות ה-30 ואילך, עבד לצד אלברטו ג'קומטי (Alberto Giacometti) ולבסוף השלים את יצירת המופת מברונזה גדי (Capricorn). ב-1954 העניקה לו הביאנלה של ונציה את הפרס הגדול לציור. הוא הפך לאזרח אמריקאי ב-1948 ולאזרח צרפתי ב-1958, זהות כפולה ששיקפה קריירה שבילה ללא הרף בין מדינות ובין תנועות.
מדוע מקס נחשב לגאון
הטיעון בעד גאונותו של ארנסט נשען על רעיון ספציפי, לא על דימוי ספציפי: שמשמעות יכולה להיות מיוצרת על ידי הסרת הכוונה המודעת של האמן במקום הפעלתה, ושניתן למסד הסרה זו לטכניקות שניתנות לשחזור – פרוטאז', גראטאז', דקלקומניה – במקום להשאיר אותן לתאונה ממוזלת אחת. זוהי המצאה רעיונית של ממש, והיא הובילה ישירות לטכניקת הטפטוף של ג'קסון פולוק (Jackson Pollock) ולאוטומטיזם של דור שלם של ציירים אמריקאים שלאחר המלחמה. הטיעון הנגדי אמיתי באותה מידה: כל אחת משיטות המקריות של ארנסט עדיין תלויה בעין המאומנת שלו כדי לבחור איזה שפשוף יהפוך ליער ואיזה ייזרק, מה שאומר שהתוכן ה"תת-מודע" ששיבחו המבקרים אוצר בפועל על ידי צייר בעל מיומנות קונבנציונלית עם חוש קומפוזיציה חזק ודמיון ספרותי מאוד – לופלופ, המשולש עם אליואר וגאלה, הביקורים בבתי חולים פסיכיאטריים, כולם מציעים אדם שבנה במודע מיתולוגיה סביב עצמו בדיוק כפי שחפר אחת מהתת-מודע. גאונותו, אם כן, מתוארת בצורה הטובה ביותר כתהליכית: הוא לא צייר את התת-מודע כפי שהמציא את המכונות לחילוצו, ולאחר מכן הריץ את המכונות הללו בשליטה של אומן.
מורשת
תערוכות הרטרוספקטיבה של ארנסט במוזיאון המטרופוליטן לאמנות, הקביעות של עבודתו באוסף מניל (Menil Collection) והמוזיאון הקרוי על שמו בבריל, שנפתח ב-2005, מעידים על אמן שהטכניקות שלו האריכו ימים יותר מהתנועה שיצרה אותן. הוא מת בפריז ב-1 באפריל 1976, יום אחד לפני יום הולדתו השמונים וחמישה, ונקבר בפר לשז (Père Lachaise). בנו ג'ימי ארנסט נשא את אמנות המשפחה אל תוך האקספרסיוניזם המופשט לפני מותו שלו ב-1984 – הוכחה של דור שני לכך שהתאונה שעליה בנה ארנסט את הקריירה שלו המשיכה להפיק תוצאות גם לאחר לכתה.