מקס בירבום: המיניאטוריסט שאין שני לו
בשנת 1898 ויתר ג'ורג' ברנרד שו (George Bernard Shaw) על טור הדרמה ב-"Saturday Review" והעביר אותו לבחור בן עשרים ושש ללא תואר וללא כישורים ברורים. משפט הפרידה שלו טבע כינוי שהאריך ימים יותר משניהם: "הדור הצעיר דופק על הדלת; וכשאני פותח אותה, נכנס פנימה במרץ מקס שאין שני לו". בירבום החזיק בתפקיד במשך שתים-עשרה שנים, צייר כמה מאות מהקריקטורות הקטלניות ביותר באמנות האנגלית, כתב רומן אחד, ואז בילה חמישה עשורים בעיירת חוף איטלקית כשהוא עושה מעט מאוד, ובצורה מופלאה.
פאלאס גארדנס טרס
הנרי מקסימיליאן בירבום (Henry Maximilian Beerbohm) נולד ב-24 באוגוסט 1872 ברחוב פאלאס גארדנס טרס 57 בלונדון, הצעיר מבין תשעה ילדים. אביו, יוליוס אוולד אדוארד בירבום, היה סוחר דגנים שנולד בליטא, ממוצא הולנדי וגרמני; אמו, אלייזה דרייפר בירבום, הייתה אנגלייה ואחותה של אשתו הראשונה של יוליוס. הבית הפיק אמנים: אחיו למחצה הרברט בירבום טרי (Herbert Beerbohm Tree) הפך לאחד מגדולי השחקנים-מנהלים של התקופה, אח למחצה אחר, יוליוס, היה סופר וחוקר, ואחייניותיו ויולה, פליסיטי ואיריס טרי כולן עלו על הבמה.
הוא למד תחילה בבית הספר היסודי של מר וילקינסון בכיכר אורם, שנתן לו, כדבריו, "אהבה ללטינית ובכך אפשר לי לכתוב אנגלית" – ומגברת וילקינסון, את הדרכת הציור היחידה שקיבל אי פעם. כדאי להתעכב על כך: האיש שנקרא לימים גדול אמני הקומיקס האנגלים, למד טכנית לצייר מאשת המורה בבית הספר היסודי שלו.
אוקספורד, ללא תואר
לאחר מכן למד בצ'ארטרהאוס (Charterhouse), ואז במכללת מרטון (Merton College) שבאוקספורד, החל משנת 1890, שם היה מזכיר מועדון המירמידון (Myrmidon Club), דמות חברתית משמעותית וסטודנט זניח. הוא עזב ב-1894 ללא תואר, לאחר שכבר החל לפרסם מאמרים וקריקטורות בעיתוני לונדון. במרץ 1893 הגיש מאמר על אוסקר ויילד (Oscar Wilde) תחת שם העט "אמריקאי"; מאוחר יותר באותה שנה הופיע המאמר "יופייה שאין שני לו של האופנה המודרנית" (The Incomparable Beauty of Modern Dress) בכתב העת The Spirit Lamp, בעריכת לורד אלפרד דאגלס (Lord Alfred Douglas).
הפריצה האמיתית הגיעה ב-1894, עם המאמר "הגנה על תמרוקים" (A Defence of Cosmetics) בגיליון הראשון של The Yellow Book, המגזין של אוברי בירדסלי (Aubrey Beardsley) והביטאון של האסתטיציזם האנגלי. ויילד נתן את פסק הדין שכולם מצטטים מאז: "האלים העניקו למקס את המתנה של זקנה נצחית". הוא היה בן עשרים ושתיים. ב-1896, בגיל עשרים וארבע, פרסם קובץ מאמרים בשם המפואר והמשוחרר מבושה עבודותיו של מקס בירבום (The Works of Max Beerbohm), ויצירתו הבדיונית הראשונה, "הצבוע המאושר" (The Happy Hypocrite), הופיעה ב-The Yellow Book באוקטובר של אותה שנה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →העיפרון
הציור החל אפילו מוקדם יותר. מגזין The Strand הדפיס שלושים ושישה מ"טיפוסי המועדון" שלו ב-1892, כשהיה בן עשרים. הופעתו הראשונה בתערוכה פומבית הייתה ב-Fine Art Society ב-1896, ותערוכת היחיד הראשונה שלו בגלריה קארפקס (Carfax Gallery) ב-1901.
הטכניקה הייתה עט או עיפרון עם גוון צבעי מים עדין, בהיר בכוונה לעומת המסורת המודגשת בדיו של Punch; הוא לקח השראה מציירים צרפתים כמו סם (Sem) וקאראן ד'אש (Caran d'Ache). השיטה הייתה צמצום לרעיון אכזרי אחד: שיפוט של מסאי המבוצע בקו. ה-Times כינה אותו ב-1913 "גדול אמני הקומיקס האנגלים"; ברנרד ברנסון (Bernard Berenson) השווה אותו ל"גויה האנגלי"; אדמונד וילסון (Edmund Wilson) הרחיק לכת וכינה אותו המתאר הגדול ביותר של אישידויות בתולדות האמנות. אולם כפי שמציינת בריטניקה, הרישומים תפסו "כל מה שהיה יומרני, מעושה או אבסורדי" בבני דורו "בדרך כלל ללא זדון", ולעיתים רחוקות הרחיקו את מושאי הציור. הוא היה סאטיריקן שאנשים רצו שילעג להם. האוספים – קריקטורות של עשרים וחמישה ג'נטלמנים (1896), פינת המשוררים (1904), חמישים קריקטורות (1913), רוזטי וחוגו (1922) – תלויים כיום באשמוליאן (Ashmolean), בטייט (Tate) ובמוזיאון ויקטוריה ואלברט (V&A).
זוליקה ואנוך סואומס
הפרוזה שלו הגיעה לשיאה בשלושה ספרים. זוליקה דובסון (Zuleika Dobson, 1911), הרומן היחיד שלו, הוא בורלסקה על חיי הסטודנטים באוקספורד. זר חג המולד (A Christmas Garland, 1912) פארודיה על המניירות הסגנוניות של בני דורו המפורסמים, כאשר הפסטיש על הנרי ג'יימס (Henry James) הוא המפורסם שבהם. שבעה גברים (Seven Men, 1919) מכיל את "אנוך סואומס" (Enoch Soames), הסיפור המפורסם על משורר זוטר שסוגר עסקה עם השטן עבור הצצה אל תהילתו העתידית – הדבר החד ביותר באנגלית על יוהרה ספרותית. בריטניקה מכנה את הספר יצירת מופת. ועדיין עכשיו (And Even Now, 1920) בא בעקבותיו.
ראפאלו
הוא שירת בקצרה כמזכיר של להקת התיאטרון של אחיו למחצה באמריקה ב-1895 ופוטר על כך שהקדיש זמן רב מדי להתכתבויות. ב-1910 נישא לשחקנית האמריקאית פלורנס קאהן (Florence Kahn), ויתר על ה-Saturday Review ועבר לראפאלו (Rapallo) שבריביירה האיטלקית, בין השאר כדי לברוח מהיוקר ומהשחיקה החברתית של לונדון. הוא נשאר חמישים שנה, ועזב רק עבור שתי מלחמות העולם. מבקרים עלו לרגל: עזרא פאונד (Ezra Pound), שהתגורר בסמוך, סומרסט מוהם (Somerset Maugham), ג'ון גילגוד (John Gielgud), לורנס אוליבייה (Laurence Olivier), טרומן קפוטה (Truman Capote). במשך חצי מאה הוא מעולם לא למד איטלקית.
משנת 1935 הפך לשדרן BBC פופולרי באופן לא צפוי, שדיבר על כרכרות, מכוניות ואולמות מוזיקה; השיחות קובצו בספר בעיקר על האוויר (Mainly on the Air, 1946). ג'ורג' השישי העניק לו תואר אבירות ב-1939 – עיכוב שיוחס לבלדה סאטירית מ-1911 שלעגה להוריו של המלך. ב-1942, לרגל יום הולדתו ה-70, ייסדו מעריציו את "חברת מקסימיליאן" עם שבעים חברים, ביניהם א. מ. פורסטר (E. M. Forster), גרהם גרין (Graham Greene), זיגפריד שסון (Siegfried Sassoon), קנת קלארק (Kenneth Clark), לאונרד וולף (Leonard Woolf) וג'ון בטג'מן (John Betjeman), והעניקו לו שבעים בקבוקי יין.
מדוע מקס נקרא גאון
המקרה נשען על יכולת כפולה ספציפית ונדירה: בירבום יכול היה לבצע את אותה פעולה של תפיסה ביקורתית בשני מדיומים שונים לחלוטין, ברמה הגבוהה ביותר בשניהם. פארודיה וקריקטורה הן אותה פעולה – לבודד את מה שהכי אופייני לאדם, להגזים אותו מעבר לנקודת הנוחות, ולהשאיר את כל השאר בחוץ. כמעט אף אחד לא עושה את שניהם. הוא עשה זאת, והשיפוט בקו שלו זהה לשיפוט בפרוזה שלו: מדויק, חסכוני ומלא חיבה באופן מסתורי.
השבחים אינם מקריים. הכינוי "אין שני לו" של שו היה הערכה של איש מקצוע ליורש. ברנסון, אנין הטעם התובעני ביותר של דורו, הזכיר את גויה. אדמונד וילסון, שלא היה סנטימנטלי, כינה אותו המתאר הגדול ביותר של אישידויות בתולדות האמנות.
טענת הנגד היא שהוא מיניאטוריסט מתוך בחירה ומתוך מגבלה. התפוקה הכוללת קטנה; הרומן הוא רומן אחד; הפארודיות הן בהגדרה טפיליות על סגנונות של אנשים אחרים; המאמרים מעודנים וחסרי משקל. הוא לא כתב דבר שעסק במאה שבה חי, ונסוג לראפאלו בגיל שלושים ושמונה. ה"זקנה הנצחית" של ויילד הייתה מחמאה עם סכין בתוכה – אבחנה של אדם צעיר שבחר לעולם לא להסתכן בכלום. ההגנה של בירבום עצמו תהיה ששלמות בקנה מידה קטן קשה יותר מבינוניות בקנה מידה גדול, ולפי העדויות הוא צודק. אבל אף אחד לא קורא לו אמן גדול ומתכוון לגדול.
מורשת
הוא מת ב-20 במאי 1956 בבית חולים פרטי בראפאלו, בגיל שמונים ושלוש, זמן קצר לאחר שנישא למזכירתו לשעבר ובת זוגו אליזבת יונגמן (Elisabeth Jungmann). הוא נשרף בג'נובה; אפרו הוטמן בקריפטה של קתדרלת סנט פול ב-29 ביוני 1956, צעדים ספורים מאנגלים אחרים עם מוניטין גדולים בהרבה וחיי מדף קצרים בהרבה. הקריקטורות שלו נמצאות באשמוליאן, בטייט ובמוזיאון ויקטוריה ואלברט; כתביו נמצאים בפרינסטון, בהרווארד ובאוניברסיטת טקסס. זוליקה דובסון ו"אנוך סואומס" עדיין נקראים, מה שמהווה חיים שלאחר המוות הולמים עבור אדם שכל אמנותו הייתה גבה מורמת.