מתייה קֶרֶקוּ (Mathieu Kérékou): החייל שלמד להפסיד
מתייה קֶרֶקוּ תפס את השלטון בבנין פעמיים, המיר את דתו לדת חדשה פעם אחת, שינה את שם מדינתו פעמיים, ולאחר מכן, בשנת 1991, עשה דבר שכמעט אף שליט צבאי אפריקאי מדורו לא הצליח לעשות: הוא הפסיד בבחירות ועזב את השלטון. חמש שנים לאחר מכן הוא זכה שוב בנשיאות בקלפי, כיהן שתי תקופות כהונה נוספות כנשיא נבחר, ובשנת 2006 פרש שוב – לא משום שהובס, אלא משום שהחוקה שקיבל על עצמו קבעה שהוא מבוגר מדי מכדי להתמודד. מעטים המנהיגים שהמציאו את עצמם מחדש פעמים רבות כל כך ושרדו כל גרסה של עצמם.
חייל מגבעות סומבה (Somba)
קֶרֶקוּ נולד ב-2 בספטמבר 1933, בקוּאָרְפָה (Kouarfa) שבאזור אַטַקוֹרָה (Atakora) במה שהיה אז דהומיי הצרפתית, לתוך מה שתיאור ביוגרפי אחד מכנה "משפחה כפרית צנועה" עם רקע צבאי מצד אביו. הוא השתייך לקבוצה האתנית סומבה שבפנים הארץ הצפוני של בנין, אזור שהיה מודר מצד הדרום מבחינה היסטורית, ודרכו החוצה עברה דרך השכלה: בית הספר התיכון סן-לואי בסנגל, ולאחר מכן הכשרה כקצין במכללה הצבאית בפרז'ו (Fréjus) ובבית הספר הצבאי סן-רפאל בצרפת. הוא נכנס לצבא הצרפתי ב-1960, ברגע עצמאותה של דהומיי, ועבר לצבא הלאומי החדש בשנה שלאחר מכן, כשהוא מתחיל קריירה כעוזרו של נשיא המדינה הראשון, הוּבֶּר מַגָה (Hubert Maga).
מעוזר אישי ליושב ראש החונטה
העשור הראשון של דהומיי שלאחר העצמאות היה בלתי יציב באופן כרוני, וקֶרֶקוּ עלה בדרגות בתוך חוסר היציבות הזה ולא למרותו. הוא השתתף בהפיכה של 1967 שהדיחה את הנשיא כריסטוף סוגלו (Christophe Soglo) ועמד בראש המועצה המהפכנית הצבאית עד שנת 1968, ולאחר מכן טיפס בסולם הדרגות המקובל עד לדרגת רב-סרן ב-1970 וסגן ראש המטה ב-1972. ב-26 באוקטובר 1972, בראש קבוצת קצינים זוטרים, הוא השתלט לחלוטין על המדינה, מאוחר יותר התעקש שלא "תפס" את השלטון אלא "אסף" אותו חזרה מממשלה אזרחית ששפט אותה כבלתי יציבה מכדי למשול. הוא פיזר את הטריומווירט הנשיאותי שניהל את המדינה והתקין משטר צבאי תחת פיקודו האישי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מרקסיזם, שלטון מפלגה אחת והישרדות
במשך שנתיים משל קֶרֶקוּ כלאומן ולא כאידיאולוג, אך בנאום יום השנה בנובמבר 1974 הוא הכריז על המרקסיזם-לניניזם כדוקטרינה הרשמית של המדינה. הוא הלאים מגזרים כלכליים מרכזיים, שינה את שם המדינה לרפובליקה העממית של בנין ב-1975, ובנה מפלגה אחת, ה-PRPB, סביב עצמו. אנליסטים שניתחו מאוחר יותר את התקופה הגיעו למסקנה שהאידיאולוגיה הייתה פרגמטית יותר מאשר כנה – דרך, כפי שמנסח זאת תיאור אחד, "לפייס לחצים מצד השמאל להקצנה נוספת" ולא המרה אמיתית לסוציאליזם בסגנון סובייטי. המשטר שרד ניסיון הפיכה ב-1975, את רצח הקפטן מישל אאיקפה (Michel Aikpe) על ידי משמר הנשיאות של קֶרֶקוּ עצמו, שביתות איגודי עובדים חוזרות ונשנות, ופלישת שכירי חרב ב-1977, בעוד קֶרֶקוּ מרחיב את הצבא ואת מנגנון הביטחון ודוחק קצינים יריבים לתפקידים סמליים חסרי כוח. ב-1980 הוא התאסלם ואימץ את השם אחמד, כשהוא מוסיף רובד נוסף לזהות ציבורית שנבנתה כבר מטרנספורמציות חוזרות ומכוונות.
התמוטטות והוועידה הלאומית
עד אמצע שנות ה-80 הפרויקט האידיאולוגי הפך לכישלון כלכלי: תכנון לקוי, ירידה בפריון, שחיתות מושרשת, ומדינה ענייה מכדי לשלם לחייליה ולמוריה. קֶרֶקוּ פרש מדרגה צבאית פעילה ב-1987 כדי להתרכז במשבר, דיכא ניסיון הפיכה ב-1988 שהוביל לכ-150 מעצרים בקרב חיל הקצינים שלו, וצפה במעמדה הבינלאומי של בנין קורס עוד יותר בגלל שערוריית הטמנת פסולת רעילה. לנוכח שביתות ותסיסה גלויה עד 1989, הוא עשה דבר שאף ראש מדינה מרקסיסטי-לניניסטי אחר באפריקה לא ניסה עדיין: הוא כינס ועידה לאומית של החברה האזרחית בבנין ואפשר לה להתדיין בחופשיות. ב-25 בפברואר 1990, הוועידה הכריזה על עצמה כריבונית והשעתה את מוסדות מדינתו. קֶרֶקוּ קרא לזה תחילה "הפיכה אזרחית", ואז, בתוך שלושה ימים, קיבל את סמכותה בכל זאת – כניעה שהפכה את בנין, לפי תיאור אחד, למדינה הראשונה באפריקה שמדרום לסהרה שחזרה לדמוקרטיה רב-מפלגתית תחת לחץ עממי אמיתי.
להפסיד, ולנצח שוב
הוועידה הלאומית מינתה את ניספור סוגלו (Nicéphore Soglo), פקיד לשעבר בבנק העולמי, לראש ממשלה ושללה מקֶרֶקוּ את תיק הביטחון, בעוד המדינה חזרה לשמה הישן, הרפובליקה של בנין, וזנחה את המרקסיזם-לניניזם כליל. ב-1991 התמודד קֶרֶקוּ בבחירות החופשיות שהתקיימו, הפסיד, והעביר את השלטון בדרכי שלום – רגע שצוין ברחבי האזור כהוכחה לכך ששליט אפריקאי חזק יכול לוותר על כסאו ללא הפיכה או ארון קבורה. הוא לא נעלם. ב-1996 הוא התמודד שוב, ניצח בבחירות שמשקיפים בינלאומיים קבעו שהיו חופשיות והוגנות, ונבחר מחדש ב-2001. הוא משל כאזרח נבחר במשך עשור לפני שפרש לתמיד בחצות ה-5 באפריל 2006, כשהוא מכבד את הגבלות הגיל והכהונה החוקתיות שמנעו ממנו להתמודד שוב ומעביר את הנשיאות לבוני יאי (Boni Yayi).
מדוע מתייה מכונה גאון
איש אינו מייחס לקֶרֶקוּ מקוריות אינטלקטואלית; שום מקור לא מתייחס אליו כאל הוגה שייצר רעיונות אלא כמי ששרד אותם. מה שמושך את המילה "גאון" מדי פעם, במקומות שבהם היא מופיעה בכלל, הוא כישרון להמצאה מחדש ולתזמון: קצין סומבה שאומן על ידי הצבא הצרפתי והפך לדיקטטור מרקסיסטי-לניניסטי, אחר כך למוסלמי, ואז לאותו אדם שקרא את התשישות של מדינת המפלגה האחת שלו בצורה מדויקת מספיק כדי להעביר אותה לוועידה ריבונית במקום לרסק אותה, ומי שמאוחר יותר קרא את האווירה הדמוקרטית של המדינה בצורה מדויקת מספיק כדי לנצח בה שוב בקלפי פעמיים ואז לעזוב לפי לוח הזמנים. האינסטינקט הזה לגבי מתי להחזיק בשלטון ומתי לשחרר אותו, פעמיים, הוא נדיר באמת בקרב בני דורו. אין לטעות בינו לבין אדיבות או גאונות במובן הקונבנציונלי כלשהו: שלטונו המוקדם כלל מדינה בעלת מפלגה אחת, הרג של קצין בכיר על ידי המשמר שלו עצמו, כליאת חיילים יריבים, ושנים של "הפרות זכויות אדם וחוסר יכולת כלכלית", במילותיו של הערכה אחת לרקורד שלו. הכישרון המתואר הוא פוליטי – קריאת החדר, הפיכה, כלכלה וחוקה נכון ולעיתים קרובות מספיק כדי להמשיך לחזור – לא תובנה יצירתית או מדעית, והוא יושב באי-נוחות לצד הדיכוי של שני העשורים הראשונים שלו בשלטון.
מורשת
קֶרֶקוּ מת ב-14 באוקטובר 2015, בגיל שמונים ושתיים, וזכור פחות בשל האידיאולוגיה שכפה בשנות ה-70 ויותר בשל הבחירות שהסכים לקיים, להפסיד, לנצח בהן ובסופו של דבר לעזוב. באזור שבו ראשי מדינות עוזבים נזקקו לעיתים קרובות להפיכה או לשק גופות כדי לצאת מהתפקיד, שתי עזיבותיו השקטות – 1991 ו-2006 – נותרות החלק ברקורד שלו שהיסטוריונים מתייחסים אליו כאל בר-קיימא.