מרטין ואן ביורן: האיש שהמציא את המפלגה
המייסדים ראו במפלגות פוליטיות מחלה — סיעתיות, שחיתות, הדבר שממנו רפובליקות מתו. אז עורך דין מכפר הולנדי על ההדסון החליט שהם הבינו את זה הפוך בדיוק, ובנה אחת בכוונה. בני דורו של מרטין ואן ביורן כינו אותו הקוסם הקטן והשועל האדום מקינדרהוק, ואף שם לא היה חיבה לחלוטין. הוא יצר את המפלגה הדמוקרטית, הפך את אנדרו ג'קסון לנשיא, המציא את המנגנון של הפוליטיקה האלקטורלית האמריקאית, ואז גילה שאף אחד מזה לא יכול להגן עליו מפני שפל כלכלי.
קינדרהוק
ואן ביורן נולד ב-5 בדצמבר 1782 בקינדרהוק, ניו יורק, למשפחה ממוצא הולנדי במחוז קולומביה. התאריך חשוב: הוא היה הנשיא הראשון שנולד לאחר המהפכה האמריקאית, והראשון שלא היה ממוצא בריטי. אנגלית לא הייתה השפה של בית ילדותו. הוא למד באקדמיית קינדרהוק, סיים ב-1796, ואז הוכשר כעורך דין במקום ללמוד במכללה. הוא גדל בכנסייה הרפורמית ההולנדית, והגיע לפוליטיקה הלאומית ללא כל ייחוס וירג'יני או בוסטוני שקודמיו נשאו.
בפברואר 1807 נשא לאישה את האנה הוס. היא מתה ב-1819, והותירה אותו עם חמישה בנים — אברהם, ג'ון, מרטין, וינפילד סקוט וסמית' תומפסון.
הריג'נסי של אולבני
הפוליטיקה של ניו יורק בשנות ה-1810 הייתה בור נחשים של סיעות אישיות, והתובנה של ואן ביורן הייתה להחליף אישיות בארגון. הוא שירת בסנאט של המדינה וכיועץ משפטי לממשלה, והקים רשת ממושמעת של בעלי ברית שנודעה כ'ריג'נסי של אולבני' — מכונה ששרדה את היעדרותו של כל מנהיג מסוים כי היא נבנתה על נאמנות לארגון עצמו. בשנת 1821 הלך לסנאט של ארצות הברית, שם שירת עד 1828, וב-1828 נבחר למושל ניו יורק.
ואז הוא עשה זאת בקנה מידה לאומי. לאחר הצעת הנשיאות הכושלת של ויליאם ה. קרופורד ב-1824, ואן ביורן בנה את מה שמרכז מילר מתאר כ"קואליציה פוליטית לאומית שהפכה למפלגה הדמוקרטית", והצביע איתה על אנדרו ג'קסון, שניצח ב-1828.
יד ימינו של ג'קסון
ג'קסון הפך אותו למזכיר המדינה, שם היה, לפי כל הדיווחים, דיפלומט יעיל. כשהקבינט התפרק ללוחמה סיעתית הוא התפטר בצורה נקייה ולקח תפקיד דיפלומטי בלונדון. ג'קסון, שהעריך אותו מעל כולם, שם אותו על הכרטיס כסגן נשיא ב-1832, ייעוד בלתי ניתן לטעות של הירושה. ואן ביורן שירת כסגן נשיא מ-1833 וזכה בנשיאות בזכות עצמו ב-1836.
הוא נכנס לתפקידו ב-4 במרץ 1837, ואמר למדינה בנאום ההשבעה שלו שבין אומות גדולות אמריקה עומדת "ללא מקבילה בעולם". זה היה שיא הקריירה שלו והוא נמשך כשמונה שבועות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הפאניקה
השפל שפקד ב-1837 לא היה באשמתו. מבקרים האשימו את המלחמה של ג'קסון בבנק של ארצות הברית, אבל בנקים בריטיים הדקו את האשראי האמריקאי ובנקים מקומיים קראו להחזר הלוואות. הסיבות היו מבניות; התזמון היה קטסטרופלי. המשבר נמשך מ-1837 לתוך תחילת שנות ה-1840, וחיסל חקלאים שאיבדו אדמות ממושכנות ובעלי מטעים דרומיים שלוו כנגד אדמה ואנשים משועבדים.
התגובה של ואן ביורן הייתה אידיאולוגית ולא התערבותית. בסירובו גם להחיות את הבנק השני המת וגם להמשיך להשתמש ב"בנקי המחמד" של ג'קסון, הוא הציע אוצר עצמאי שיאכלס כסף פדרלי על חשבונו וי"גרש" את הממשלה לחלוטין ממערכת הבנקאות. שתי המפלגות התנגדו; חוק האוצר העצמאי עבר לבסוף ב-1840. זה היה רעיון קוהרנטי, אולי רעיון נכון, והוא לא עשה דבר עבור אף אחד שהיה רעב ב-1838. דמוקרטים נכנסו לכהונתו עם רוב קונגרסיונלי נוח ועד 1841 איבדו את השליטה בקונגרס, כשהוויגים קוטפים יותר מארבעים מושבים בבית הנבחרים ושבעה בסנאט.
התיעוד שהוא לא יכול לברוח ממנו
שאר התיעוד המקומי גרוע יותר. ואן ביורן המשיך בפינוי האינדיאנים של ג'קסון, העמיד לדין את מלחמת הסמינול השנייה ופיקח על גירוש הצ'ירוקי הידוע כ'שביל הדמעות', שהרג בערך ארבעת אלפים איש. הוא דיווח לקונגרס שהצ'ירוקי עברו "ללא כל הסתייגות נראית לעין" — אחד המשפטים הנתעבים ביותר שנכתבו אי פעם על ידי נשיא אמריקאי.
הוא הגן על העבדות בעקביות, תמך בהגבלות על עצומות נגד עבדות לקונגרס, ובמקרה האמיסטאד הוא הורה להחזיר את האפריקאים ששחררו את עצמם כרכוש; בית המשפט העליון שחרר אותם לאחר שעזב את התפקיד. בשנת 1839 הוא דחה את ערעור המורמונים על פיצויים בגין רדיפתם במיזורי, על החישוב המפורש שעזרה להם תעלה לו בקולות.
בחוץ לארץ הוא הצליח יותר. מתחים בגבול הקנדי, שהוצתו על ידי פרשת קרוליין, היו יכולים בקלות לייצר מלחמה, וואן ביורן הרגיע אותם על ידי דיפלומטיה סבלנית ולא בכוח.
מדוע מרטין נקרא גאון
הטענה של ואן ביורן יוצאת דופן בקרב נשיאים כי היא נשענת על רעיון ולא על הישג בתפקיד. הוא תפס משהו שדור המייסדים הכחיש במפורש: שמפלגות פוליטיות מאורגנות, קבועות ומתחרות אינן פתולוגיה של רפובליקות אלא המנגנון שגורם לדמוקרטיה המונית לעבוד. מפלגות, בתפיסתו, משמעו אמביציה, צברו אינטרסים ברחבי יבשת, ו—באופן מכריע—הפכו את העברת הכוח לשגרה ולא למשבר של אישיות.
ואז הוא בנה את הדבר שתיאורטיקן, פעמיים: הריג'נסי של אולבני בניו יורק והמפלגה הדמוקרטית ברמה הלאומית, שעדיין מתמודדת בבחירות כמעט מאתיים שנה לאחר מכן. ההערכה של מרכז מילר בוטה לגבי היכן טמונה חשיבותו — תרומתו המשמעותית ביותר הייתה "יצירת המפלגה הדמוקרטית וקביעת הציפיות לתחרות אלקטורלית המבוססת על שתי מפלגות פוליטיות מנוגדות". כל בחירות אמריקאיות מאז פועלות על חומרה שואן ביורן עיצב. בני דורו זיהו את המיומנות והיו מעט מפוחדים ממנה, וזו הסיבה שכינו אותו הקוסם הקטן.
מקרה הנגד כבד. כנשיא הוא היה בינוני, וחוקרים, כפי שמרכז מילר מודה, רואים בדרך כלל בממשלו אכזבה. הוא פגש את השפל הגרוע ביותר בהיסטוריה של הרפובליקה הצעירה עם דוקטרינה ולא עם מדיניות. מוסרית, הוא בלתי ניתן להגנה בשאלות שהיו חשובות ביותר במאה שלו: שביל הדמעות, האמיסטאד, הסתימה על עצומות נגד עבדות. והזיכרונות שלו, שפורסמו לאחר מותו, מעולם לא הגיעו אפילו לנשיאות שלו — המארגן הגדול לא יכול היה לארגן דין וחשבון על כישלונו שלו. הריצה שלו ב-1848 כמועמד 'אדמה חופשית' נגד העבדות, לאחר חיים של הגנה על העבדות, נקראת על ידי רבים כאופורטוניזם ולא כהתרה. ואן ביורן היה גאון של מנגנון פוליטי ואדם קטן במימוש הכוח.
מורשת
הוא הפסיד בבחירות 1840 לוויליאם הנרי הריסון בקמפיין שהפך את המציאות: הוויגים ציירו את ואן ביורן, שקם מכפר הולנדי ללא השכלה מכללתית, כאליטיסט מנותק שחי במותרות, ומכרו את הריסון כחקלאי פשוט. שני הדיוקנאות היו שקריים, והשקרי ניצח — שיעור בכוחן של הטכניקות שואן ביורן חלוץ בהן, שהופנו נגדו.
התנגדות לסיפוח המיידי של טקסס עלתה לו במועמדות הדמוקרטית ב-1844. מפלגת האדמה החופשית הציגה אותו ב-1848. הוא מת בקינדרהוק ב-24 ביולי 1862, בגיל שבעים ותשע, כשהמדינה שארגן לשתי מפלגות מתחרות נמצאת במלחמה עם עצמה.
המפלגה שבנה עדיין מריצה מועמדים. המבנה הדו-מפלגתי שהוא טען בעדו הוא עדיין המסגרת של הפוליטיקה האמריקאית. מעט נשיאים היו כל כך לא מוצלחים בתפקיד וכל כך משמעותיים לצמיתות מחוצה לו.