מריו ורגאס יוסה: הסופר שהתמודד לנשיאות
בשנת 1990 ניצח סופר פרואני בסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות ארצו עם 34 אחוזים מהקולות, כשהוא רץ על מצע של הפרטה, סחר חופשי וכלכלת שוק. לאחר מכן הוא הפסיד בסיבוב השני באופן נחרץ לאגרונום לא מוכר בשם אלברטו פוג'ימורי, שהמשיך להשעות את החוקה. מריו ורגאס יוסה כתב על כל החוויה המשפילה הזו בדג במים (A Fish in the Water) שלוש שנים לאחר מכן, קיבל אזרחות ספרדית, והמשיך לזכות בפרס נובל. זהו המקרה היחיד בספרות המודרנית של סופר מרכזי שמפסיד בבחירות לאומיות והופך את התבוסה לספר.
אב שחזר מהמתים
הוא נולד בארקיפה ב-28 במרץ 1936 לארנסטו ורגאס מלדונדו ודורה יוסה אורטה, שנפרדו לפני הלידה. הוא גדל על ידי אמו וסביו — סבו החזיק במשרה קונסולרית בבוליביה — ונאמר לו שאביו מת. הוא היה בן עשר כשהמשפחה התאחדה בלימה והוא גילה אחרת; אביו בינתיים הביא לעולם שני בנים עם אישה גרמנייה. האב שהתגלה מחדש לא היה נוכחות חמה, ותגובתו למתבגר חובב הספרים הייתה לשלוח אותו, בגיל ארבע-עשרה, לאקדמיה הצבאית לאונסיו פראדו.
לאונסיו פראדו, ומוח מנוון
האקדמיה נכשלה במטרתה והצליחה בצורה מרהיבה כחומר גלם. ורגאס יוסה החל לעבוד כעיתונאי בגיל שש-עשרה, בעודו בבית הספר, נרשם לאוניברסיטה הלאומית של סן מרקוס ב-1953 כדי ללמוד משפטים וספרות, והצטרף שם לקבוצה קומוניסטית. בגיל תשע-עשרה, ב-1955, התחתן עם חוליה אורקידי, המבוגרת ממנו בעשר שנים.
העיר והכלבים (La ciudad y los perros) — הופיע ב-1963 והפך אותו למפורסם מיד. הוא מתרחש באקדמיה צבאית והוא חסר רחמים. כמה גנרלים פרואנים גינו אותו כיצירה של "מוח מנוון", שזה סוג הביקורת שסופר צעיר מתפלל עבורה. הבית הירוק (The Green House) הגיע ב-1965 וזכה בפרס רומולו גאייגוס הראשון ב-1967; המבקר ג'רלד מרטין כינה אותו אחד הרומנים הגדולים ביותר שיצאו מאמריקה הלטינית. שיחה בקתדרלה (1969), אנטומיה של החיים תחת הדיקטטורה של מנואל אודריה, היה ספרו השאפתני ביותר עד לאותה נקודה וביסס אותו כסופר מרכזי ולא כסופר מבטיח.
הבום
הוא הפך לאחת הדמויות המרכזיות של ה"בום", התפוצצות הספרות הלטינו-אמריקאית בשנות ה-60, וכיום הוא מדורג לצד בורחס, גרסיה מארקס ואוקטביו פאס. התפוקה שלו הייתה מגוונת באופן יוצא דופן: רומנים, מחזות, מסות, ביקורת ועיתונאות, תוך מעבר בין אוטוביוגרפיה, שחזור היסטורי וכתיבה אירוטית מבלי להתקבע בשום מקום. מלחמת סוף העולם (1981), הרומן ההיסטורי הראשון שלו, שחזר את מרד קאנודוס מהמאה ה-19 באזורי הפנים של ברזיל ונחשב על ידי רבים לטוב ביותר שלו. חגיגת התיש (2000), על הדיקטטורה של טרוחיו ברפובליקה הדומיניקנית, נשפט באופן נרחב כספרו השלם והשאפתני ביותר מאז.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →האגרוף
ב-1976, במקסיקו סיטי, ורגאס יוסה הכה את גרסיה מארקס בפניו. החברות הסתיימה במקום ואף אחד מהם לא הסביר מדוע לשארית חייהם; חבר משותף הציע בסופו של דבר שזה היה קשור לבגידתו של ורגאס יוסה ותשומת הלב של גרסיה מארקס לאשתו לאחר מכן. הם לא התפייסו, אפילו לא מקצועית, עד 2007. זה נותר מעשה האלימות הפיזית המפורסם ביותר בהיסטוריה של הספרות המודרנית, ושני הצדדים לקחו את הסיבה לקבר.
מקסטרו לליברליזם קלאסי
כמו רוב האינטלקטואלים הלטינו-אמריקאים בני דורו, הוא החל כתומך במהפכה הקובנית. השבר הגיע עם מאסרו של המשורר אברטו פאדיייה ב-1971, והוא היה קבוע. הוא עבר דרך ליברליזם קלאסי לעמדה מיושבת בימין, והפך לאחד הסופרים הבודדים בעולם שדגלו בעקביות בשווקים חופשיים.
העלויות היו אמיתיות. ב-1983 הוא ישב בוועדה שחקרה את הטבח באוצ'ורקאי, וספג ביקורת מתמשכת ומרה על כך שהסיק כי כפריים ילידים ולא כוחות ממשלתיים היו אחראים. ללא קשר לטיעונים, זה סימן אותו עבור דור של קוראים פרואנים.
תארים, ומרקיזות
הוא התחתן עם בת דודתו הראשונה פטריסיה יוסה ב-1965, לאחר שהתגרש מחוליה אורקידי ב-1964, ונולדו להם שלושה ילדים: אלברו, סופר, גונסאלו ומורגנה. מערכת יחסים מאוחרת עם איסבל פרייסלר נמשכה מ-2015 עד דצמבר 2022.
הוא קיבל אזרחות ספרדית ב-1993 ולאומיות דומיניקנית ב-2023. המלך חואן קרלוס הראשון העניק לו את תואר מרקיז ורגאס יוסה ב-2011. ב-2021 הוא נבחר לאקדמיה הצרפתית — מוסד שבדרך כלל דורש מחבריו לכתוב בצרפתית. האקדמיה השוודית הקדימה אותו, והעניקה לו את פרס נובל לשנת 2010 "על מיפוי מבני הכוח ועל תמונותיו החדות של התנגדות, מרד ותבוסה של הפרט".
מדוע מריו מכונה גאון
הציטוט של פרס נובל הוא התיאור השימושי ביותר שמישהו הפיק למה שהוא באמת עשה. "מיפוי מבני הכוח" מציין יכולת אמיתית וספציפית: היכולת להחזיק מערכת שלמה של שליטה — אקדמיה צבאית, משטר אודריה, הרפובליקה הדומיניקנית של טרוחיו, מרד מילניארי באזורי הפנים של ברזיל — במבט אחד, ולהראות איך זה עובד מבפנים מכמה נקודות מבט בלתי תואמות בו-זמנית. האמצעי הטכני היה פורמלי. הוא היה אחד מגדולי הניסויים המבניים של המאה, שילב מסגרות זמן ונתן לקורא להרכיב את הכרונולוגיה. שיחה בקתדרלה ומלחמת סוף העולם הם ההוכחות. השיפוט של ג'רלד מרטין על הבית הירוק — אחד הרומנים הגדולים ביותר שיצאו מאמריקה הלטינית — הוא טענה ביקורתית רצינית, והיא נאמרה על ספרו השני.
לטיעון הנגד יש שני חלקים. הפוליטיקה שלו צבעה את קבלת הפנים שלו לאורך כל הדרך: הוא הסופר של ה"בום" שהימין טוען לו, וביקורת לטינו-אמריקאית רבה מתייחסת לעבודתו המאוחרת כדקה יותר מהרצף הגדול של שנות ה-60, בעוד שדו"ח אוצ'ורקאי פגע במעמדו בבית בדרכים שמעולם לא החלימו לחלוטין. והזיקוקים הפורמליים יכולים להיקרא כמכונות — מהונדסים בצורה מבריקה, לעיתים קרים, קלים יותר להערצה מאשר לאהבה. הוא מעולם לא היה הסופר האהוב ביותר של ה"בום". מה שלא מוטל בספק הוא הטווח.
לימה, אפריל 2025
הוא מת בלימה ב-13 באפריל 2025, בגיל 89, כשמשפחתו סביבו. פרו הכריזה על היום שלמחרת כתקופת אבל לאומית והורידה את הדגלים לחצי התורן על מבני ציבור. הגרדיאן כינה אותו ענק של הספרות הלטינו-אמריקאית. הוא בילה את עשוריו האחרונים בעיקר במדריד, מחזיק בשלוש אזרחויות ובתואר ספרדי, עדיין כותב — פרואני שמעולם לא הפסיק לכתוב על פרו, ומעולם לא חי שם שוב לאחר שהמדינה סירבה לבחור בו.