מריו פראץ: המלומד שקטלג את התשוקה
בשנת 1930 פרסם פרופסור לספרות אנגלית ברומא ספר המציע כי התנועה הרומנטית הונעה פחות על ידי חירות ואור ירח ויותר על ידי אכזריות, מורבידיות ואובססיה אירוטית. הספר La carne, la morte e il diavolo nella letteratura romantica – הבשר, המוות והשטן – הגיע לקוראים דוברי אנגלית שלוש שנים לאחר מכן תחת השם The Romantic Agony (הייסורים הרומנטיים), ומאז לא חדלו להתווכח עליו. מחברו בילה את חצי המאה הבאה בהוכחה כי אותה שיטה פורנזית עובדת היטב גם על ספות.
ילדות ברומא וחינוך עקיף
פראץ נולד ברומא ב-6 בספטמבר 1896. אביו, לוצ'אנו פראץ (Luciano Praz), פקיד בנק, מת בשנת 1900, כשהילד היה בן שלוש. אמו, ג'וליה טסטה די מרשיאנו (Giulia Testa di Marsciano), שחיה עד 1931, נישאה לרופא קרלו טרג'וני (Carlo Targioni) בשנת 1912; אביו החורג חי עד 1954. ההשכלה שרכש הייתה עקיפה. פראץ בילה את השנים 1914–1915 באוניברסיטת בולוניה, קיבל תואר במשפטים באוניברסיטת רומא בשנת 1918, ורק לאחר מכן, בשנת 1920, השלים דוקטורט בספרות באוניברסיטת פירנצה. ההכשרה המשפטית הותירה את טביעות אצבעותיה על כל דבר שכתב. פראץ הבוגר נקרא כתובע המרכיב תיק: ציטוט על גבי ציטוט, תקדים על גבי תקדים, עד שדפוס שהקורא מעולם לא הבחין בו הופך לבלתי אפשרי להתעלמות.
השנים באנגליה
איטליה העניקה לו את הדוקטורט; אנגליה העניקה לו את נושא מחקרו. פראץ הפך למרצה מיוחד ללימודים איטלקיים באוניברסיטת ליברפול, שם נשאר לאורך שנות ה-20, ומ-1932 עד 1934 לימד לימודים איטלקיים באוניברסיטת ויקטוריה במנצ'סטר. ההתעמקות בספרות אנגלית הייתה טוטאלית, והיא הפכה אותו לאותו יצור נדיר, זר שקורא ספרות לאומית טוב יותר מרוב ילידי אותה ארץ. במרץ 1934 הוא נישא לוויוויאן ליאונורה איילס (Vivyan Leonora Eyles), מרצה לספרות אנגלית בליברפול ובתה של הסופרת מרגרט ליאונורה איילס (Margaret Leonora Eyles). בתם לוצ'יה נולדה ב-1938. הנישואים לא החזיקו מעמד: הזוג נפרד ב-1942 והתגרש ב-1947. בשנת 1953 פגש פראץ את פרלה קצ'יגוארה (Perla Cacciguerra), שאותה כינה דיאמנטה, ואליה נשאר קשור.
בשנת 1934 הוא חזר לרומא כפרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטה, קתדרה בה החזיק עד 1966 — שלושים ושתיים שנים במרכז האנגליסטיקה האיטלקית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הייסורים הרומנטיים
הספר שהפך אותו למפורסם הוא סקירה של נושאים דקדנטיים, אירוטיים ומורבידיים השזורים בספרות האירופית של סוף המאה ה-18 והמאה ה-19. מה שהבדיל אותו לא היה התצפית שהרומנטיקנים התעניינו באכזריות — קוראיהם של דה סאד (Sade) וביירון (Byron) כבר הבחינו בכך — אלא המשקל המצטבר העצום של הראיות של פראץ והסירוב להתייחס לחומר כאל הערת שוליים שערורייתית. סדיזם, האישה הקטלנית, הגופה היפה, הגיבור המושחת: אלו לא היו סטיות בשולי הרומנטיקה אלא המנוע שלה. באופן מכריע, פראץ לא הגביל את עצמו לספרים. הוא עקב אחר הדחף דרך ספרות, ציור ומוזיקה יחדיו, והפיק את אחד המחקרים הבין-תחומיים האמיתיים הראשונים של האמנויות שהכניס את תולדות האמנות כראוי לדיון. החלטה מבנית זו, יותר מכל פרשנות בודדת, היא מה שחוקרים מאוחרים יותר ירשו.
סמלים, דימויים ומסלול ורבורג
ההישג המונומנטלי השני של פראץ נקרא פחות ומשמש יותר. Studies in Seventeenth-Century Imagery (1939) הוא קטלוג שיטתי של ספרי סמלים (emblem books) והתקנים אישיים — המנהג הבארוקי של חיבור מוטו לתמונה כדי ליצור טיעון מוסרי דחוס. הוא פורסם בחסות מכון ורבורג (Warburg Institute), שהפרויקט שלו לקריאת דימויים וטקסטים כשדה ראייתי יחיד היה גם הפרויקט של פראץ. באותה שנה פרסם את Studi sul concettismo, על המושגיות בבארוק. אלו הם ספרי עיון במובן המחמיר ביותר: ספרים שחוקרים אחרים אינם יכולים לעשות את עבודתם בלעדיהם.
ריהוט כהיסטוריה חברתית
בשנת 1964 פרסם פראץ את An Illustrated History of Interior Decoration from Pompeii to Art Nouveau, לצד La filosofia dell'arredamento. הטיעון היה רדיקלי בדרכו השקטה: שריהוט הוא חפץ מוחשי של היסטוריה חברתית, וכי חדר, אם קוראים אותו כראוי, מעיד על בעליו באמינות לא פחות מיומן. הוא אסף מאות שנים של ייצוגים חזותיים של חיי הבית והתייחס אליהם כאל ראיות ולא כאל קישוט. המונח horror vacui — האימה מפני חלל ריק המייצר את הפנים הצפוף — בלתי נפרד משמו. בשנת 1967 הוא העביר את הרצאות א. ו. מלון (A. W. Mellon Lectures) באמנויות יפות, שפורסמו כ-Mnemosyne: The Parallel Between Literature and the Visual Arts, ההצהרה המלאה ביותר על אמונתו רבת השנים כי שתי הדיסציפלינות מתארות את אותו הדבר בסימונים שונים.
בית החיים
La casa della vita (1964), שתורגם כ-The House of Life (בית החיים), הוא המוזר שבספריו ואולי האישי ביותר: קטלוג של אמנויות דקורטיביות שאסף בדירתו ברומא, מסודר באופן אוטוביוגרפי, כאשר כל חפץ מלווה באנקדוטה עד שהמלאי הופך לממואר. זהו אספן שמסביר את עצמו באמצעות רכושו, ואדמונד וילסון (Edmund Wilson) כינה זאת יצירת מופת. לא כולם הסכימו. סיריל קונולי (Cyril Connolly) הכריז על הספר כ"אחד הספרים המשעממים ביותר שקראתי אי פעם".
מדוע מריו נקרא גאון
היכולת המעורבת אינה המצאה תיאורטית אלא משהו נדיר וקשה יותר לזיוף: זיכרון טוטאלי על פני טווח בלתי סביר של חומר, המחובר לאומץ לומר מה הדפוס אומר. פראץ קרא את כל הספרות של שתי תרבויות והביט ברוב התמונות, והוא יכול היה להחזיק רומן צרפתי מ-1835, שיר אנגלי מ-1819 וספר סמלים איטלקי מ-1620 באותו שדה קשב מספיק זמן כדי לראות מה חיבר ביניהם. אדמונד וילסון חשב שהוא ייוודע לדורות הבאים כאחד הסופרים האיטלקים הטובים ביותר בזמנו ושפט את בית החיים כיצירת מופת; ויילי סייפר (Wylie Sypher) שיבח את תרומתו הספרותית; שיטתו הבין-תחומית הפכה לפרקטיקה מקובלת בחקר עיצוב פנים ובמלגת דימוי-טקסט.
טיעון הנגד הכן הוא אמיתי. פראץ היה סינתטיסט ולא תיאורטיקן: הוא לא בנה שום מערכת, לא טבע שום שיטה שאחרים יכלו ליישם באופן מכני, וסמכותו נשענת על מלומדות שלא ניתן להעביר. ציד דפוסים בקנה מידה שלו מזמין האשמה של השטחה — של מציאת האישה הקטלנית בכל מקום כי הוא חיפש אותה. והפרוזה שלו יכלה להתיש אפילו קוראים אוהדים, כפי שמעיד פסק דינו של קונולי. מה ששורד אינו תיאוריה אלא הדגמה: שמוח מצויד היטב, המסרב לקבל את הגבולות בין דיסציפלינות, יכול להפוך למבנה גלוי שאיש לא תיאר קודם לכן.
לאחר מותו
פראץ מונה למפקד מסדר האימפריה הבריטית בשנת 1962, כבוד יוצא דופן למבקר איטלקי ומדד למה שאנגליה חשבה שהיא חייבת לו. הוא מת ברומא ב-23 במרץ 1982. דירתו בפאלאצו פרימולי (Palazzo Primoli), הטיעון חדר-אחר-חדר שהפך ל-בית החיים, נשמרה כמוזיאון מריו פראץ — הוכחה של חוקר לתזה של עצמו, שנותרה עומדת כך שמבקרים יכולים לקרוא חיים מתוך הרהיטים שלהם.