מריאן ונוק: בנו של הנגר שבנה מחדש את הפיסול הפולני

בשנת 1964 פיסל פסל, שהעביר את העשור הקודם ביצירת אנדרטאות מאושרות על ידי המדינה לצבא הסובייטי, יצירה בשם Kobietom czasów okupacji – לנשות תקופת הכיבוש. זו לא הייתה יצירה של מצעדים. בערך באותו זמן הוא יצר את Dwie natury (שני טבעים), ובתוך שנתיים את Bruno Schulzowi (לרונו שולץ) ואת Antoniemu Kenarowi (לאנטוני קנאר), אנדרטאות לסופר שנרצח וחבר שנפטר. הדבר האחרון שהשלים לפני מותו ב-1967 נקרא Płonące Miasto (עיר בוערת). מריאן ונוק (Marian Wnuk) בילה את הקריירה שלו בניהול בתי ספר לאמנות בפולין; בסופה הוא גילף בעץ כאילו המדינה מעולם לא הייתה קיימת.

מפשבוז' ועד זקופנה

הוא נולד ב-5 בספטמבר 1906 בפשבוז' (Przedbórz), באזור קיילצה שבפולין תחת השלטון הרוסי, הרביעי מבין שישה בנים של הנגר יאן ונוק (Jan Wnuk) ולאוקדיה מונצ'ינסקה (Leokadia Mączyńska). למקצוע הייתה חשיבות. החינוך המכריע של ונוק לא היה בחדר רישום מודלים, אלא בבית הספר לתעשיית העץ בזקופנה (Zakopane), שם למד בין השנים 1922 עד 1927 תחת וויצ'ך בז'נְגה (Wojciech Brzęga) וקרול סטריינסקי (Karol Stryjeński) – אנשים שלימדו את הטיפול במפסלת כדיסציפלינה בפני עצמה, המושרשת במסורת המקומית של אזור ההרים. שם הוא רקם חברות עם אנטוני קנאר (Antoni Kenar) שנמשכה עד מותו של קנאר והניבה, עשורים לאחר מכן, את אחד הפסלים האישיים ביותר של ונוק.

רק לאחר מכן פנה למסלול האקדמי, כשהחל ללמוד בבית הספר לאמנויות יפות בוורשה אצל הפרופסור תדיאוש ברייר (Tadeusz Breyer). בית הספר קיבל מעמד של אקדמיה במרץ 1932; ונוק קיבל את התואר שלו ממנה בשנת 1933. בשנת 1936 עבודתו הוצגה בתערוכת האמנות הבינלאומית שהתקיימה לצד המשחקים האולימפיים ה-11 בברלין – הופעה בינלאומית ראשונה לפסל צעיר, בעיר שעמדה להפוך לבירת אויב.

לבוב והמלחמה

החל מ-1934 לימד פיסול בבית הספר הטכני הממלכתי לאמנות בלבוב (Lviv), שהייתה אז עיר פולנית בעלת נאמנויות שנויות במחלוקת. הוא היה שם בספטמבר 1939 ולקח חלק בהגנתה. שנות הכיבוש הן החלק בביוגרפיה שלו שמוסדות פולניים סיימו לתעד רק לאחרונה. הוא העניק מחסה לאמנים. בשנת 1943 הצטרף לז'גוטה (Żegota), המועצה לעזרת יהודים – הארגון המחתרתי, הייחודי באירופה הכבושה, שמומן על ידי מדינת המחתרת הפולנית במיוחד כדי להסתיר ולספק צרכים לאזרחים יהודים. בשנת 2020, חמישים ושלוש שנים לאחר מותו, העניק לו יד ושם את התואר חסיד אומות העולם.

המנהל

מה שעשה ונוק אחרי 1945 היה, במילים הפשוטות ביותר, בניית מוסדות. הוא הצטרף לאיגוד האמנים הפולנים בקרקוב ב-1945. החל מ-1946 כיהן כסגן מנהל בית הספר הממלכתי הגבוה לאמנויות יפות בגדנסק (Gdańsk), שבו לימד פיסול עם אדם סמולנה (Adam Smolana) כעוזרו בעיר שצומצמה לעיי חורבות של לבנים; הוא מונה לפרופסור שם ב-1947 וכיהן כמנהלה ולאחר מכן כרקטור מאוקטובר 1947 עד ספטמבר 1949.

בספטמבר 1949 עבר לאקדמיה לאמנויות יפות בוורשה כפרופסור. הוא היה דיקן המחלקה לפיסול, לאחר מכן רקטור בין השנים 1951 ל-1954, קיבל את תואר הפרופסור מן המניין ב-1955, וחזר לתפקיד הרקטור לתקופה ארוכה שנייה שנמשכה עד מותו ב-1967. במשך כמעט שני עשורים, במילים אחרות, האדם שהחליט מי ילמד פיסול בשני בתי הספר לאמנות החשובים ביותר בפולין היה אותו אדם.

הסטודנטים שעברו תחת ידיו הם ההוכחה לשיא זה. ולדיסלב חסיור (Władysław Hasior) – מי שיהפוך לפסל הפולני הממציא והפחות מסווג של תקופת שלאחר המלחמה, מרכיב של מזבחות בוערים וממוסמרים – למד את מלאכתו בסטודיו של ונוק. כך גם סטניסלב קולון (Stanisław Kulon) ויוזף קנדפר (Józef Kandefer), וכך גם מגדלנה ויאנק (Magdalena Więcek), שונוק נשא לאישה ב-1955 והפכה לפסלת מופשטת דגולה בזכות עצמה.

עבודה תחת הריאליזם הסוציאליסטי

ההזמנות הציבוריות של שנותיו המאוחרות של ונוק הן מה שהן. הוא יצר אנדרטה להכרת התודה לצבא הסובייטי בבידגושץ' (Bydgoszcz) בשנים 1949-50. הוא יצר אנדרטה לשחרור גדיניה (Gdynia) על ידי הצבא הסובייטי, שתוכננה ב-1949, נחשפה ב-1953 ופורקה ב-1990 כאשר האקלים הפוליטי השתנה. הוא יצר פסל של לנין ב-1951. המדינה הפולנית גמלה לו בהתאם: מסדר דגל העבודה, דרגה שנייה, ב-1949; פרסי מדינה מדרגה שנייה ב-1952 וב-1955; פרס שני בתערוכה הלאומית הראשונה לאמנות חזותית ב-1950 ופרס ראשון בשנייה ב-1951-52; צלב האבירים של מסדר פולוניה רסטיטוטה ב-1957; פרס ראשון שוב בתערוכת 1962 לציון חמש עשרה שנים לרפובליקה העממית הפולנית.

לפי העדויות, הוא היה ריאליסט מוכשר באופן יוצא דופן שיכול היה לבצע את הדוקטרינה כשנדרש לכך. הוא היה מסוגל גם לטוב יותר. האנדרטה מ-1959 לחיילים פולנים בבית הקברות לומל (Lommel) בבלגיה ואנדרטת סטפן ז'רומסקי (Stefan Żeromski) מ-1963-64 נמצאות מחוץ לרשמי התעמולה. והיצירות המאוחרות מעץ – Dwie natury, אנדרטאות שולץ וקנאר, Płonące Miasto – נעות באופן החלטי לכיוון הדרמטי וכמעט המופשט, בחזרה לחומר שהוא למד לראשונה לחתוך בזקופנה בגיל שש עשרה.

מדוע מריאן מכונה גאון

התשובה הכנה היא שאף אחד לא מכנה אותו כך, והמקורות אינם תומכים בכך. ונוק לא היה חדשן פורמלי; השפה של האנדרטאות שלו הייתה מורשת, ובמשך עשור היא הוכתבה. מה שהיה לו במקום זאת היה אינטליגנציה מוסדית נדירה יותר – היכולת לבנות בית ספר מאפס בעיר הרוסה, להגן על תרבות של סטודיו בתוך מדינה שרצתה שאמנות תהיה כרזה, ולזהות ולטפח כישרון שלא דמה כלל לשלו. הטיעון החזק ביותר לטובת ונוק הוא חסיור: פסל של גרוטאות, אש וחילול קודש שאי אפשר היה להעלות על הדעת שיווצר על ידי רקטור שהעריך רק ציות. השיפוט של ונוק אל מול הניגוד האסתטי של עצמו הוא עקבה של מוח בעל קיבולת אמיתית.

טיעון הנגד הוא אמיתי ויש לציינו. הוא קיבל את כבוד המשטר ובנה את אנדרטאותיו, כולל לנין, ואחת מאנדרטאותיו הסובייטיות נהרסה ברגע שהפולנים היו חופשיים להרוס אותה. לצידו עומד רקורד של תקופת מלחמה – הגנת לבוב, אמנים מוסתרים, ז'גוטה, ומדליית חסיד אומות העולם שהוענקה ב-2020 – המצביעים על אדם שלקח סיכונים אמיתיים כאשר ההימור היה קטלני, והתפשר כשהם היו מקצועיים. זו צורה מוכרת של המאה העשרים, וזה לא גאונות. זו מלאכה, אומץ ועין חדה, וזה מספיק.

מורשת

ונוק נפטר בוורשה ב-29 בספטמבר 1967, בעודו מכהן כרקטור. לאנדרטאות שלו היו חיים שלאחר המוות לא אחידים, כמו לכל הפיסול הציבורי הפולני מאותה תקופה – חלקן עומדות, אחת נהרסה. מורשתו המתמשכת נמצאת במקום אחר: באקדמיה של גדנסק שעזר להמציא, באקדמיה של וורשה שניהל במשך רוב עשרים השנים, ובדור של פסלים, חסיור מעל כולם, שקיבלו ממנו אישור ליצור עבודה שהוא עצמו לעולם לא היה יוצר.