מריה דואניאס: הכנרת שכותבת את הקדנצות של עצמה
כשמריה דואניאס הקליטה את הקונצ'רטו לכינור של בטהובן עבור דויטשה גרמופון ב-2023, היא לא הסתפקה בנגינת היצירה. היא הקיפה אותה בקדנצות מאת לואי שפור, אז'ן איזאי, קאמי סן-סנס, הנריק וייניאבסקי ופריץ קרייזלר — ואז כתבה שתיים משלה, לפרק השני והשלישי. האלבום נקרא בטהובן ומעבר לכך (Beethoven and Beyond), והכותרת לא הייתה רק שיווקית. צעירה בת עשרים החליטה שהקונצ'רטו המוקלט ביותר ברפרטואר הכינור הוא עדיין שאלה פתוחה.
גרנדה, ומשפחה ללא כלי נגינה
דואניאס נולדה ב-4 בדצמבר 2002 בגרנדה, למשפחה ללא מוזיקאים. מה שהיה להוריה במקום זאת היה הרגל לקחת את ילדיהם לקונצרטים, מה שהתברר כמספיק: כל שלוש הבנות הפכו לנגניות כלי קשת. אחותה ג'וליה מנגנת בכינור; אחותה דניאלה מנגנת בצ'לו. מריה החלה לנגן בכינור בגיל שבע ונרשמה לקונסרבטוריון אנחל באריוס בגרנדה בגיל שמונה.
השמיעה שלה עוצבה על ידי הקלטות לפני שעוצבה על ידי מורים. היא ציינה את יהודי מנוחין, דוד אויסטרך ויאשה חפץ כקולות של ילדותה, והיא הייתה מדויקת לגבי מה שלקחה מהם. "לשמיעת הקלטות של חפץ ואויסטרך כשהייתי צעירה מאוד הייתה השפעה עמוקה עליי, כי יכולתי לזהות את הצליל", אמרה לקתרין קופר מ-Presto Music. מילת המפתח היא לזהות. מה שהיא ספגה מוקדם לא היה טכניקה אלא זהות — הרעיון שכנר צריך להיות מזוהה באופן מובהק עם עצמו בתוך כמה תיבות.
דרזדן, וינה, והמלצה מספיבאקוב
בגיל אחת-עשרה עזבה את ספרד לקולג' למוזיקה על שם קרל מריה פון ובר בדרזדן, במימון מלגה מ-Juventudes Musicales de Madrid. משם עברה לאוניברסיטה למוזיקה ולאמנויות הבמה בווינה כדי ללמוד אצל בוריס קושניר, בהמלצת הכנר והמנצח הרוסי ולדימיר ספיבאקוב — פיסת חסות ישירה באופן יוצא דופן מדור אחד למשנהו. היא נרשמה במקביל לאוניברסיטת גראץ, והפכה למלגאית של הקרן הגרמנית Deutsche Stiftung Musikleben, המממנת נגנים צעירים ומשאילה להם כלים היסטוריים.
שנות התחרויות
בין 2017 ל-2021 צברה דואניאס רשימת הישגים בתחרויות שנקראת כמו קמפיין מתוכנן. ב-2017 זכתה בפרס הראשון בקטגוריה השלישית של תחרות ליאוניד קוגן הבינלאומית ובפרס הראשון בכינור קבוצה ב' בתחרות מוצרט הבינלאומית בז'והאי. ב-2018 זכתה בחטיבה הבוגרת של תחרות הכינור הבינלאומית על שם ינקלביץ', ובהתאם, בפרס הראשון בתחרות הכינור הבינלאומית על שם ולדימיר ספיבאקוב. ב-2019 התחרתה במהדורה לכינור של התחרות המוזיקלית הבינלאומית במונטריאול וזכתה בתואר האמנית החדשה של החודש של Musical America.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ואז הגיעה שנת 2021 ותחרות מנוחין, האירוע שמכריע ויכוחים. בחטיבה הבוגרת, בגיל שמונה-עשרה, היא לקחה גם את הפרס הראשון וגם את פרס הקהל — שני פרסים שלרוב הולכים לאנשים שונים, כי חבר שופטים וקהל נוטים לרצות דברים שונים. הסיבוב האחרון שלה היה שיעור בניגודיות מכוונת: סוביטו (Subito) הקוצני של לוטוסלבסקי, הקונצ'רטו לכינור מס' 4 ברה מז'ור של מוצרט, וסימפוניה ספרדית ברה מינור של לאלו. הפרס כלל 20,000 דולר והשאלה לשנתיים של כינור סטרדיוואריוס. באותה שנה זכתה בתחרות Getting to Carnegie Hall, וב-2023 בפרס לויטפולד בפסטיבל קיסינגר זומר.
כלים, תזמורות וחוזה עם דויטשה גרמופון
כינורות גדולים ליוו אותה. מ-2019 עד 2022 ניגנה בכינור גוארנרי דל ג'זו משנת 1736 הידוע בשם "מונץ", בהשאלה מקרן ניפון למוזיקה; מאז 2022 היא מנגנת בכינור סטרדיוואריוס "קמפוזליצ'ה" משנת 1710 של אותה קרן, לצד כינור של ניקולו גליאנו. ב-2022 חתמה על חוזה בלעדי עם דויטשה גרמופון — חותמת האיכות של הלייבל, ומחויבות לקריירת הקלטות ולא לקריירת תחרויות. היא הופיעה כסולנית עם תזמורות ברחבי אירופה וארצות הברית, כולל התזמורת הסימפונית של סן פרנסיסקו, הפילהרמונית של לוקסמבורג והתזמורת הלאומית של ספרד, וכיום היא נחשבת לכנרת הספרדייה בעלת הפרופיל הבינלאומי הגבוה ביותר.
המלחינה שאף אחד לא ביקש
החלק בדואניאס שמפריד אותה מבני דורה הוא שהיא כותבת. הרגל ההלחנה שלה החל בקדנצות לקונצ'רטי של מוצרט — קטעי הסולו המאולתרים שמבצעים היו אמורים פעם להמציא וכיום כמעט לעולם לא עושים זאת. בגיל שלוש-עשרה כתבה קטע לפסנתר בשם "פרידה" (Farewell), שזכה בפרס בתחרות הפסנתר הבינלאומית על שם רוברט שומאן ב-2016 והוקרן כווידאו קליפ ב-2020. ב-2021 הקימה את רביעיית הממליס.
היא גם מעבדת, מהסיבות המעשיות ביותר — אחיותיה. "יש הרבה יצירות לשלישיית כלי קשת... אבל לא לשני כינורות וצ'לו, אז עיבדתי יצירות", אמרה ללורי ניילס מ-violinist.com. זו הערה קטנה שמסבירה הרבה: אותו אינסטינקט שהוליד את הקדנצות שלה לבטהובן התחיל בבעיית תזמון בסלון משפחתי.
מדוע מריה מכונה גאונה
התיעוד הציבורי אינו מראה מבקרים או חבר שופטים המכנים את דואניאס גאונה, ויהיה זה לא ישר להמציא את המילה. מה שניתן להגן עליו הוא טענה ספציפית ויוצאת דופן: היא מבצעת שמתנהגת כמו מלחינה, בגיל שבו כמעט אף אחד לא עושה זאת.
האיכות המדוברת היא בחלקה מלאכת כפיים פיזית — החטיבה הבוגרת של מנוחין מוכרעת על אינטונציה, שליטה בקשת ועצבים, והיא ניצחה בה גם את חבר השופטים וגם את הקהל, וזה נדיר. אבל היכולת המעניינת יותר היא הלחנתית. כתיבת קדנצות משלך לבטהובן פירושה להחזיק את כל הארכיטקטורה של קונצ'רטו בראש מספיק טוב כדי לאלתר טיעון קוהרנטי מבנית בתוכו, בשפה של מלחין שמת לפני מאתיים שנה, ואז להגן על הטיעון הזה בהקלטה מול הגרסאות של קרייזלר ואיזאי באותו דיסק. זו מיומנות מוזיקלית-אנליטית, לא ידנית, והעובדה שהיא החלה לעשות זאת עם מוצרט כנערה, וכתבה קטע פסנתר זוכה פרסים בגיל שלוש-עשרה, מציעה שזהו כישרון מולד ולא נרכש.
טיעון הנגד: דומיננטיות בתחרויות היא התעודה הצפופה ביותר במוזיקה קלאסית, והתחום שבו ניצחה היה בני נוער אחרים. התפוקה המוקלטת שלה עדיין קטנה. וה"צליל המזוהה" שהעריצה אצל חפץ ואויסטרך הוא משהו שמוזיקאי מרוויח לאורך עשורים, לא עד גיל עשרים ושלוש. פסק הדין הזמין מהראיות אינו גאונות אלא משהו ספציפי יותר — כנרת שלא מוכנה לקבל את הרפרטואר כספר סגור.
מה היא בונה
דואניאס הגיעה ברגע שבו מוזיקה קלאסית רוצה מאוד מבצעים שהם גם יוצרים, והיא כתבה לפני שמישהו ביקש ממנה. האם הקדנצות יגיעו לידיים של נגנים אחרים הוא המבחן האמיתי למורשת שלה. אם כן, היא תהיה זו ששינתה את הרפרטואר עצמו, ולא רק את מעמדה בתוכו.