מחמוד אחמדינז'אד: בנו של הנפח שהכחיש את השואה
מחמוד אחמדינז'אד החזיק בשני תארים דוקטורט בהנדסת תחבורה, ניהל את עיר הבירה של איראן, ואז בילה שמונה שנים כנשיא כשהוא אומר לעולם שהשואה היא מיתוס ושישראל צריכה "להימחק מהמפה". הוא הפך, לפי הערכת ממשלתו שלו מאוחר יותר, ל"קריקטורה של תפיסות מערביות לגבי התכונות הגרועות ביותר של הרפובליקה האסלאמית" – ובכל זאת הוא המשיך לנצח בבחירות בבית על ידי חלוקת מזומנים ובניית בתים לעניים הכפריים של איראן. מעטים מראשי המדינה המודרניים שילבו השכלה טכנית אמיתית עם רטוריקה שהדאיגה באופן מהימן את כל העולם.
מבנו של הנפח לדוקטור להנדסה
אחמדינז'אד נולד ב-28 באוקטובר 1956, בגרמסאר, איראן, בנו של נפח; משפחתו עברה מאוחר יותר לטהראן. הוא היה סטודנט חזק, וקיבל ציונים מספיק טובים במבחני הכניסה לאוניברסיטה הלאומית של איראן כדי להיכנס לאוניברסיטת איראן למדע וטכנולוגיה, שם קיבל בסופו של דבר גם תואר שני וגם דוקטורט בהנדסת תחבורה ותכנון – אילן יוחסין אקדמי טכני, לא דתי, יוצא דופן בקרב פקידי הרפובליקה האסלאמית הבכירים של דורו.
מהפכה, מלחמה ושאלת בני הערובה
אחמדינז'אד הצטרף למשמרות המהפכה ולקח חלק במהפכה האסלאמית של 1979 שהפילה את השאה. במהלך המלחמה עם עיראק בשנים 1980–88, הוא שירת ב"חטיבה מיוחדת" מובחרת שביצעה פעולות חשאיות, והוא גם השתייך למיליציית הבסיג' ולקבוצת המשמרות אנסאר-י חיזבאללה – אישורים קשיחים שעיצבו את כל זהותו הפוליטית. שאלות נותרו לגבי האם הוא היה בין הסטודנטים שתפסו את שגרירות ארה"ב בטהראן ב-1979, האשמה שהוא הכחיש. לאחר המלחמה, הוא עבר לממשל מחוזי ולהוראה באוניברסיטה, כולל תקופה כיועץ תרבותי למשרד התרבות והחינוך של איראן, לפני שמועצת העיר טהראן מינתה אותו לראש עיריית הבירה ב-2003.
ראש עיריית טהראן
כראש עיר, אחמדינז'אד הפך את הליברליזציה החברתית שקודמיו אפשרו, סגר מסעדות מזון מהיר, חייב זקנים לעובדי עירייה גברים, ואכף הפרדה מגדרית בבנייני העירייה – הצצה לסגנון הממשל השמרני-חברתי והפופוליסטי שיביא לנשיאות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →נשיא איראן
אחמדינז'אד ניצח בבחירות לנשיאות בסיבוב השני ב-2005 עם 62 אחוזים מהקולות, כשהוא מציג את עצמו כ"איש העם" הדובר פשוט נגד יריבים מבוססים ועשירים יותר, והפך במהירות לתומך הגלוי ביותר של הרפובליקה האסלאמית בזכותה להעשיר אורניום, כשהוא מכריז על "הנושא הגרעיני" של איראן כסגור לפני האומות המאוחדות ב-2007, גם כאשר החשד הבינלאומי כלפי התוכנית העמיק. הרטוריקה העימותית שלו כלפי המערב וישראל הפכה למאפיין המגדיר של המוניטין הבינלאומי שלו: הוא הצהיר שישראל צריכה "להימחק מהמפה", אפיין שוב ושוב את השואה כמיתוס, ו – לפי דיווחים מאוחרים יותר – טען שלאיראן אין אזרחי להט"ב כלל, הצהרות שביחד הפכו אותו, בהערכה אחת, לקריקטורה של התכונות הבינלאומיות הגרועות ביותר של הרפובליקה האסלאמית. בבית, הוא שמר על פופולריות אמיתית באמצעות צעדים כלכליים פופוליסטיים – תוכניות חלוקת מזומנים ישירות ויוזמות דיור שזכו לו בתמיכה עמידה באיראן הכפרית, גם כאשר איראנים עירוניים ומשכילים הפכו עוינים יותר ויותר לממשלתו.
משבר 2009
ניצחון הבחירות החוזרות המוצהר של אחמדינז'אד ב-2009, עם 62.6 אחוזים מדווחים מהקולות נגד המתמודד הרפורמיסט מיר חוסיין מוסאווי, עורר את המחאות הציבוריות הגדולות ביותר באיראן מאז המהפכה של 1979 על רקע טענות נרחבות להונאה. אנשי מיליציית הבסיג' וכוחות ביטחון אחרים דיכאו באלימות את ההפגנות שהפכו ידועות כתנועה הירוקה, והמנהיג העליון עלי חמינאי גיבה בפומבי את התוצאות הרשמיות למרות ספקות מדווחים בתוך הממסד הדתי של איראן עצמה – החלטה שהשתיקה למעשה התנגדות מאורגנת במשך שנים לאחר מכן וביססה את כהונתו השנייה של אחמדינז'אד על רקע שאלות עמוקות ומתמשכות לגבי לגיטימיותה.
פריצה עם הממסד, וחיים לאחר הכוח
לאחר שעזב את התפקיד ב-2013, אחמדינז'אד עשה משהו שכמעט לא נשמע עליו בתרבות הפוליטית של הרפובליקה האסלאמית: הוא החל לאתגר בגלוי את סמכותו של חמינאי, חוצה את מה שהתייחסו אליו זמן רב כקו אדום אידיאולוגי בלתי ניתן לגעת בו. הוא נמנע מלהתמודד לנשיאות שוב גם ב-2017 וגם ב-2024, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים, כולל קמפיין בולט ב-2021 שבו הציג את עצמו מחדש כמבקר של ניהול כושל ממשלתי, כשהוא מצהיר "נוכחותי היום לרישום התבססה על דרישה של מיליונים". ב-2023, משרד האוצר האמריקאי הטיל עליו סנקציות בגין תמיכה לכאורה במשרד המודיעין של איראן, וקישר אותו למעצרם של אזרחים אמריקאים במהלך נשיאותו. בפריצה מפתיעה באמת מהמדיניות החוץ של ממשלתו שלו, הוא הביע תמיכה פומבית ב-2022 באוקראינה נגד הפלישה של רוסיה.
מדוע מחמוד מכונה גאון
כל מקרה שקיים לתיאור אחמדינז'אד כגאון נשען על בסיס טכני צר: שני תארים מתקדמים בהנדסה מאוניברסיטה טכנית איראנית רצינית, ויכולת מוכחת לתרגם מדיניות כלכלית פופוליסטית – תשלומים במזומן ישירים, דיור כפרי – לתמיכה פוליטית עמידה גם כאשר מעמדו הבינלאומי קרס כמעט לחלוטין. הניווט שלו במבנה הכוח הדתי של איראן, תחילה בניצחון בנשיאות כאאוטסיידר נגד יריבים מבוססים ומאוחר יותר בהפיכה לאחת הדמויות המרכזיות היחידות שמאתגרות בפומבי את סמכות המנהיג העליון ושורדות פוליטית, אם לא אלקטורלית, מראה הבנה אמיתית ומחושבת של היכן גבולות ההתנגדות בתוך הרפובליקה האסלאמית באמת מונחים.
החשבון הכנה שהמקורות דורשים הוא חד-משמעי, עם זאת. הכחשת השואה שלו וקריאותיו החוזרות ונשנות לחיסולה של ישראל לא היו תיאטרון פוליטי המוגבל לקהלים זרים; הם הגדירו את המוניטין הבינלאומי שלו ומטופלים במקורות כליבה למורשתו, לא כמשניים לה. הדיכוי האלים של ממשלתו את הפגנות התנועה הירוקה ב-2009, בעקבות בחירות שלגיטימיותן נותרה שנויה במחלוקת רחבה, עומד כאחד המקרים הבולטים ביותר של אלימות מדינה איראנית פוסט-מהפכנית נגד אזרחיה שלה. סנקציות אמריקאיות מאוחרות יותר על קשרי משרד המודיעין ומעצרי אמריקאים מוסיפות שכבה מתועדת נוספת לרקורד שכל הערכה כנה צריכה להתייחס אליה כעולה משמעותית על כישוריו הטכניים.
מורשת
נשיאותו של אחמדינז'אד הותירה את איראן מבודדת יותר בינלאומית ואת בחירות 2009 שלה שנויות במחלוקת באופן קבוע יותר מכל אירוע אחר בהיסטוריה של הרפובליקה האסלאמית, בעוד שנכונותו הפוסט-נשיאותית לאתגר את חמינאי ישירות סימנה סדק אמיתי, אם כי סמלי ברובו, במערכת פוליטית שנבנתה סביב אי עשיית זאת לעולם. הוא נותר, עשור לאחר שעזב את התפקיד, אחת הדמויות הפוליטיות האיראניות הבודדות המסוגלות להירשם כמועמד ולהימנע מלהתמודד באותו מחזור חדשות – לא זוכה לאמון לא על ידי המדינה שהוביל פעם ולא על ידי הרפורמיסטים שהתנגדו לו.