לוסי סטון: האישה ששמרה על שמה
ב-22 בינואר 1858, העיירה אורנג' שבניו ג'רזי העמידה למכירה פומבית את חפצי הבית של לוסי סטון. היא סירבה לשלם מיסי רכוש בטענה שלא הותר לה להצביע, והיא דאגה שכולם ידעו מדוע. נשים ברחבי המדינה החלו לנהוג באותה הדרך. זה היה תמרון אופייני לסטון: קטן, חוקי, בלתי ניתן להפרכה ובלתי אפשרי להתעלמות.
גבעת קוי (Coy's Hill)
היא נולדה ב-13 באוגוסט 1818 בגבעת קוי, חוות המשפחה בווסט ברוקפילד, מסצ'וסטס, השמינית מבין תשעה ילדים של פרנסיס סטון וחנה מתיוס. מה שהיא לקחה מהחווה הזו לא היה נוסטלגיה אלא עדות. היא צפתה באמה עובדת ומעבירה את כל הכסף שהשתכרה, תלויה לחלוטין ברצונו הטוב של בעלה, והגיעה למסקנה מוקדמת שהיא "לא תקרא לאף גבר האדון שלי". התוכנית לבריחה ממצב זה הייתה השכלה ועבודה עצמאית, והיא רדפה אחרי שתיהן בנחישות שנמשכה שבעים וחמש שנים.
בגיל שש-עשרה החלה ללמד בבתי ספר מחוזיים תמורת דולר ליום, סכום נמוך משמעותית ממה ששולם למורים גברים עבור אותה עבודה. בשנת 1839 היא נרשמה לסמינר הנשים מאונט הוליוק (Mount Holyoke Female Seminary) ועזבה לאחר תקופה אחת, נגעלת מחוסר הסובלנות של המוסד כלפי דעות בעד ביטול העבדות וזכויות נשים. היא למדה באקדמיית וסליאן (Wesleyan Academy) בין השנים 1839 ל-1841, ולאחר מכן הקדישה שנתיים בסמינר קוואבוג (Quaboag Seminary) בלימוד מפרך של לטינית ויוונית כדי להתקבל לקולג'. מ-1843 עד 1847 למדה באוברלין (Oberlin), הקולג' היחיד במדינה שקיבל לשורותיו גם נשים וגם אפרו-אמריקאים, וב-25 באוגוסט 1847 הפכה לאישה הראשונה ממסצ'וסטס שהחזיקה בתואר ראשון.
הקול
בסתיו 1847 נשאה את נאומיה הציבוריים הראשונים על זכויות נשים, בכנסייה של אחיה בגרדנר ובוורן. ביוני 1848 הפכה לסוכנת הרצאות עבור האגודה האמריקאית נגד עבדות של מסצ'וסטס (Massachusetts Anti-Slavery Society), וב-1 באוקטובר 1851 השיקה את עצמה כמרצה עצמאית לזכויות נשים – עובדת עצמאית, כפי שהבטיחה.
מעסיקיה לא תמיד חשו בנוח עם פיצול תשומת הלב שלה, ותשובתה אליהם הפכה לקיצור הדרך של התנועה: "הייתי אישה לפני שהייתי מתנגדת עבדות. אני חייבת לדבר למען נשים". בין סתיו 1853 לינואר 1854 ארגן הנרי בלקוול (Henry Blackwell) סיור מערבי שבו נשאה יותר מארבעים הרצאות בשלוש עשרה ערים, כשהיא מעוררת עניין בזכויות נשים בהיקף שאף אחד לא הגיע אליו בעבר. מ-1851 עד 1854 היא לבשה את שמלת הבלומר (Bloomer dress) – חצאית קצרה מעל מכנסיים – כאחת הנשים הבולטות הראשונות שאימצו לבוש רפורמי בציבור, וזנחה אותו ב-1855.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המנגנון
הישגה הפחות נראה לעין של סטון היה תשתית. בשנת 1850 היא עזרה להשיק את הוועידה הלאומית הראשונה לזכויות נשים בווסטר, שמשכה כאלף איש ב-23 וב-24 באוקטובר, ומונתה לוועד המרכזי שלה; עד אביב 1851 היא הייתה המזכירה שלה, ארגנה את הוועידות הלאומיות וקבעה את סדר היום שלהן למשך שארית העשור. מ-1849 עד 1852 היא ניהלה קמפיינים של עצומות במסצ'וסטס למען זכות בחירה לנשים וזכאות למשרה ציבורית, וב-27 במאי 1853 הופיעה יחד עם עורך הדין ונדל פיליפס (Wendell Phillips) בפני הוועדה לכישורי מצביעים של הוועידה החוקתית של מסצ'וסטס, כשהיא נושאת יותר מ-5,000 חתימות הקוראות למחיקת המילה "זכר" מחוקת המדינה.
בוועידה הלאומית בסינסינטי ב-1855, מפריע מהקהל ביטל את התנועה כחבורה של נשים מאוכזבות. סטון לקחה את העלבון והפכה אותו: "בחינוך, בנישואין, בדת, בהכל, אכזבה היא מנת חלקה של האישה".
חוזה הנישואין
ב-1 במאי 1855 היא נישאה להנרי בראון בלקוול בווסט ברוקפילד, כשתוماس ונטוורת' היגינסון (Thomas Wentworth Higginson) מנהל את הטקס ומוקראת מחאה שבה ויתר בלקוול על הזכויות המשפטיות שהיו לבעלים על נשותיהם באותה עת. הסכם שלהם הפך אותם לבעלים משותפים של הכל למעט פירות עבודה מוקדמת; אף אחד מהם לא ינסה לשלוט על מגוריו, תעסוקתו או הרגליו של האחר; וסטון שמרה לעצמה את הבחירה מתי, היכן ובאיזו תדירות היא תלד ילדים.
היא גם שמרה על שמה, וראתה באימוץ שם המשפחה של הבעל "ביטוי להשמדה משפטית של זהות האישה הנשואה". לאחר סבך ברישום רכוש היא קישרה אישור מהנשיא העליון לעתיד סלמון פ. צ'ייס (Salmon P. Chase) ששום חוק לא דרש את השינוי, והודיעה בפומבי בוועידת האגודה האמריקאית נגד עבדות ב-7 במאי 1856 שהיא נותרה לוסי סטון. בשנת 1879, כאשר נשים בבוסטון זכו בהצבעה מוגבלת לבחירות לבית הספר, פקידים דרשו שתחתום כבלקוול. היא סירבה וסורקה מהקלפיות.
בתה אליס סטון בלקוול (Alice Stone Blackwell) נולדה ב-14 בספטמבר 1857; בן אבד בהפלה ב-1859. האקטיביזם כמעט נעצר לשמונה שנים לאחר מכן, כשהיא נאבקה בספק עצמי, אובדן דחף וכאבי ראש כרוניים, כשהיא מופיעה רק פעמיים בציבור במהלך מלחמת האזרחים.
פיצול ואיחוד
התיקון ה-15 שבר את התנועה. סטון תמכה בו, מתוך אמונה שמתן זכות בחירה לגברים שחורים צריך להתקדם גם אם נשים לא יקבלו זכות כזו – "אבל אני מודה לאלוהים על התיקון ה-15 הזה, ואני מקווה שהוא יאומץ בכל מדינה" – בעוד סטנטון ואנתוני דרשו את שניהם בבת אחת. בשנת 1869 היא הייתה שותפה להקמת האגודה האמריקאית לזכות בחירה לנשים (American Woman Suffrage Association) יחד עם ג'וליה וורד האו (Julia Ward Howe) נגד האגודה הלאומית לזכות בחירה לנשים שלהן. בשנת 1870 היא ובלקוול ייסדו את עיתון האישה (Woman's Journal), שבועון בן שמונה עמודים שערכה ללא שכר למשך שארית חייה. קארי צ'פמן קאט (Carrie Chapman Catt) העריכה מאוחר יותר כי "הצלחת זכות הבחירה של היום אינה ניתנת להשגה, ללא חלקו של עיתון האישה בכך". סטון הפכה לנשיאת האגודה לזכות בחירה לנשים של ניו אינגלנד ב-1877, וב-1890 הציעה את המיזוג שהוליד את האגודה הלאומית האמריקאית לזכות בחירה לנשים, ועמדה בראש הוועד המנהל שלה.
מדוע לוסי נקראת גאונה
היכולת הייחודית שלה הייתה אסטרטגית – יכולת להפוך עיקרון לכלי שלא ניתן להתווכח איתו. מחאת המס של 1858 הפכה את שלילת הזכויות לעניין של רהיטים מוחרמים ולא להפשטה. חוזה הנישואין מ-1855 הפך טקס פרטי למסמך משפטי ציבורי. שמירה על שמה לא הייתה סנטימנט; היא לקחה זאת לסלמון פ. צ'ייס וקבעה ששום חוק לא מחייב אחרת, ואז הודיעה על כך מבימת ועידה. היא בנתה את הוועידות, את מנגנון העצומות, את הוועדות ולבסוף את העיתון שנשא את התנועה במשך שני עשורים, והיא הכשירה את יורשתה: ב-1891 לימדה את קארי צ'פמן קאט את שיטות הלובינג וגיוס הכספים שזכו בקמפיין של 1920.
מנגד, סטון לא הייתה הוגה מקורית. היא לא הפיקה שום תיאוריה על שוויון מיני; כוחה היה רטורי וארגוני, והרעיונות שנשאה היו ברובם רכוש משותף של התנועה. שיקול דעתה נכשל במקומות – הפיצול של 1869 בזבז שנים, ופנייתו של בעלה ב-1867 למחוקקים דרומיים, המבטיחה שמתן זכות בחירה לאנשים שחורים ולנשים ישמר את "העליונות הפוליטית של הגזע הלבן שלכם", היא כתם על המעגל שלה שלא נותר לו מענה מצדה ברישומים. אם גאונות היא מקוריות, המילה אינה מתאימה. אם היא מתארת כישרון יוצא דופן להפיכת טיעון לבלתי ניתן להכחשה פיזית, היא מתאימה לה בדיוק.
מורשת
היא נשאה את נאומיה האחרונים במאי 1893 בקונגרס העולמי של נשים מייצגות בשיקגו, כשהיא אומרת לצעירות: "אני חושבת, בהכרת תודה בלתי נגמרת, שהצעירות של היום אינן יודעות ולעולם לא יוכלו לדעת באיזה מחיר נרכשה זכותן לחופש הביטוי ולדבר בכלל בציבור". היא מתה מסרטן הקיבה ב-18 באוקטובר 1893, בגיל שבעים וחמש. אלף ומאה איש גדשו את הלווייתה, והיא הפכה לאדם הראשון שנשרף במסצ'וסטס. בשנת 1921 הקימה רות הייל (Ruth Hale) את ליגת לוסי סטון (Lucy Stone League) בניו יורק כדי להגן על זכויות הנשים לשמירה על שמותיהן; נשים אמריקאיות השומרות על שמותיהן עדיין מכונות לעיתים לוסי סטונריות (Lucy Stoners).