לואיזה מיי אלקוט: הסנסציונליסטית שכתבה את "נשים קטנות"
לפני "נשים קטנות", לואיזה מיי אלקוט כתבה תחת השם א. מ. ברנרד על גילוי עריות, רצח, התאבדות, זהויות סודיות וחושניות. הסיפורים שילמו היטב, והיא שמרה את שמה מחוץ להם כדי להגן על מוניטין ספרותי שעדיין לא הרוויחה. אז המוציא לאור שלה תומאס ניילס ביקש ממנה ספר לבנות. היא הסתייגה, והפיקה את הרומן האמריקאי העמיד ביותר של חיי בית שנכתב אי פעם.
נולדה לתוך ניסוי
היא נולדה ב-29 בנובמבר 1832 בגרמנטאון, פנסילבניה, השנייה מבין ארבע בנות – אנה, לואיזה, אליזבת, מיי – למחנך הטרנסצנדנטליסט עמוס ברונסון אלקוט ולעובדת הסוציאלית אביגיל מיי אלקוט. חברו של אביה אליזבת פיבודי לעיתים קרובות השגיחה עליה. ברונסון חינך את בנותיו בעצמו על משטר של משמעת מוסרית קפדנית, והמבקרים של משק הבית עשו את השאר: הנרי דייוויד תורו לימד אותה ביולוגיה והיסטוריה של ילידים אמריקאים, ראלף וולדו אמרסון סיפק חונכות ספרותית ולעיתים, את שכר הדירה. מוזיאון בית הבוסתן מתאר את המשפחה כ-"משפחה מפורסמת אך פגומה שהאמינה בתוקף בכוחה של אהבה ללא תנאי, סוכנות אישית וצדק חברתי," ואת ברונסון כ-"מחנך מהפכני ורפורמטור חינוכי נלהב." שני החצאים של המשפט הזה היו חשובים לה.
פרוטלנדס
האלקוטים עברו לקונקורד, מסצ'וסטס ב-1840, שם אמרסון יישב אותם בבית קוטג' הוסמר; לואיזה קראה לשלוש השנים האלה המאושרות בחייה. ב-1842–43 ברונסון וצ'ארלס ליין ייסדו את פרוטלנדס, קהילה אוטופית בהרווארד, מסצ'וסטס, שם המשפחה סבלה תנאים קשים והרבה עבודת כפיים. היא קרסה ב-1844 והשאירה אחריה עוני שמעולם לא התרומם לחלוטין.
מורה, תופרת, אומנת, כובסת
לאחר חזרה לקונקורד ורכישת הילסייד – ששונה מאוחר יותר לשם הווייסייד – המשפחה עברה לבוסטון ב-1848. לואיזה עבדה כמורה, תופרת, אומנת, עוזרת בית וכובסת, ושמרה על משק הבית סולבנטי. הפרסום הראשון שלה הופיע ב-1851 תחת שם העט פלורה פיירצ'יילד, וספרה הראשון, "משלי פרחים" (1854), אסף סיפורים שסיפרה לבתה של אמרסון אלן. תחת שם העט א. מ. ברנרד היא כתבה את רומני הסנסציה וסיפורים קצרים מבעיתים למבוגרים שמימנו את השאר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שישה שבועות בג'ורג'טאון
כשמלחמת האזרחים הגיעה היא הגישה מועמדות לסיעוד, וב-11 בדצמבר 1862, בגיל שלושים, היא הוקצתה לבית החולים יוניון הוטל בג'ורג'טאון. היא ניקתה פצעים, האכילה חולים, חבשה פציעות וסייעה בקטיעות. לאחר שישה שבועות היא חלתה בקדחת הטיפוס וטופלה בקלומל, תרכובת כספית; אביה בא לאסוף אותה. הרעלת הכספית כמעט בוודאות גרמה לסחרחורת, דיספפסיה, כאבי ראש וכאבי גפיים שהטרידו אותה לשארית חייה, והיסטוריונים רפואיים הציעו מאז זאבת או מצב אוטואימוני אחר. מתוך אותם שישה שבועות הגיעו "רישומי בית חולים" (1863), ההצלחה הביקורתית הראשונה שלה.
נשים קטנות
ניילס קרא את זה והזמין ספר לבנות. "נשים קטנות: או מג, ג'ו, בת ואיימי" הופיע ב-1868, חצי אוטוביוגרפי, נכתב והוגדר בבית הבוסתן בקונקורד – המוזיאון מציין שהבית "ידוע ביותר בכך שהוא המקום שבו לואיזה מיי אלקוט כתבה והגדירה את 'נשים קטנות' ב-1868." ג'ו הייתה לואיזה; לורי שאב השראה מהמהפכן הפולני לדיסלאס וישנייבסקי ומאלפרד ויטמן. הפופולריות של הספר הדהימה את מחברו. "נשים טובות" הגיע ב-1869, "גברים קטנים" ב-1871 – נכתב במיוחד כדי לתמוך באחותה האלמנה אנה – ו-"הבנים של ג'ו" ב-1886, שלקח שבע שנים לסיים. יחד הם מהווים את סאגת משפחת מארץ', והם מה שנמשך.
האישה הראשונה שנרשמה
היא הייתה מבטלת עבדות מחויבת, במשפחה ששימשה כמנהלי תחנות ברכבת התחתית. היא הלכה לעצרות נגד עבדות וכתבה ספרות נגד עבדות כולל "מ. ל.", "הקונטרבנד שלי" ו-"שעה", וכשג'ון בראון נתלה ב-1859 היא קראה לזה "ההוצאה להורג של סנט ג'ון הצדיק." לאחר מות אמה ב-1877 היא פנתה לזכות בחירה, וב-9 במרץ 1879 הפכה לאישה הראשונה שנרשמה להצביע בקונקורד, מסצ'וסטס, לבחירות למועצת בית הספר. היא עזרה לייסד את האיגוד החינוכי והתעשייתי לנשים בבוסטון ב-1877 ואת אגודת המתינות הראשונה של קונקורד, והצטרפה לסורוזיס כדי להתווכח על רפורמת לבוש ובריאות. המאמר שלה "נשים מאושרות" טען שאישה לא צריכה להתחתן. היא מעולם לא עשתה זאת.
מדוע לואיזה נקראת גאון
הפקולטה היא שליטה טונאלית על פני רגיסטרים שאמורים להיות לא תואמים. אלקוט כתבה ספרות סנסציה תחת שם בדוי על גילוי עריות ורצח עבור מזומן באותו זמן שבו הפיקה רומן ביתי כל כך יציב בטיפולו שהוא מעולם לא אזל מהדפוס. המלאכה ב-"נשים קטנות" טמונה בסירובה לסנטימנטליות תוך פעולה בתוך הז'אנר הסנטימנטלי ביותר שהיה זמין אז – ספר על ארבע בנות שמסרב לשקר על עוני, שאיפה אמנותית מסוכלת, או מות ילד. לעשות זאת בהזמנה, בחוסר רצון, בצורה שלא כיבדה, זה החלק הקשה.
מקרה הנגד הוא שהטענה נשענת על ספר אחד בעצם וספרי ההמשך שלו. ספרות הסנסציה נקראת היום בעיקר בגלל שהיא כתבה אותה, לא על כוחה שלה, ואוספי "ספריית לולו" המאוחרים של 1886–89 הם משניים. היא כתבה מהר ועבור כסף והספרים החלשים יותר מראים זאת. באופן בולט, אף אחד מהמקורות לא מגיע למילה גאון בכלל; מה שהם מתעדים במקום זאת הוא השפעה, שהיא מטבע שונה ובמובנים מסוימים כבד יותר. אורסולה ק. לה גווין וג'יי. קיי. רולינג ציינו אותה כמעצבת, וכך גם תיאודור רוזוולט, רות ביידר גינסבורג, הילרי קלינטון וסנדרה דיי או'קונור. זהו ההישג הספציפי – ספר ששינה את מה שדורות של קוראיו האמינו שזמין להם – וזה ניתן למדידה יותר ממה שגאונות בדרך כלל.
מורשת
אחותה מיי מתה בלונדון ב-1879 מסיבוכי לידה, ובספטמבר 1880 לואיזה לקחה את אחייניתה לולו וגידלה אותה. כשברונסון סבל משבץ ב-1882 היא הפכה למטפלת שלו. היא מכרה את בית הבוסתן ביוני 1884, וכשבריאותה כשלה רופאיה הורו לה להפסיק לכתוב. היא עברה שבץ ב-3 במרץ 1888 ומתה ב-6 במרץ, יומיים אחרי אביה, ונקברה ברכס הסופרים בבית הקברות סליפי הולו בקונקורד, לצד אמרסון, הות'ורן ותורו. "נשים קטנות" עובד למסך שוב ושוב מאז 1933, והיא נכנסה להיכל התהילה הלאומי לנשים ב-1996.