לילי טומלין: החקיינית הגדולה של האנשים הפשוטים באמריקה
בשנת 1970, הציעה חברת AT&T ללילי טומלין (Lily Tomlin) חצי מיליון דולר כדי שתגלם את ארנסטין, מרכזנית הטלפון האפית והמתנשאת שלה, בפרסומת. היא דחתה את ההצעה בטענה שהדבר יפגע ביושרה שלה. שש שנים מאוחר יותר, בתוכנית סאטרדיי נייט לייב (Saturday Night Live), השמיעה ארנסטין את המוטו התאגידי שטומלין סירבה למכור: "לא אכפת לנו, אנחנו לא חייבות – אנחנו חברת הטלפון". זוהי האישה כולה ב-14 מילים. היא בנתה דמויות מתוך האוכלוסייה האמריקאית ואז סירבה לאפשר לכלכלה האמריקאית להשכיר אותן.
דטרויט
מרי ג'ין טומלין נולדה ב-1 בספטמבר 1939 בדטרויט, בתם של גאי טומלין, פועל במפעל, ולילי מיי פורד, עקרת בית ועוזרת אחות — בפטיסטים דרומיים שהגיעו צפונה מפדוקה, קנטקי, במהלך השפל הגדול. היא גדלה בבניין דירות של מעמד הפועלים, ועל מגוון הדיירים העצום שבו אמרה מאוחר יותר כי לימד אותה להתבונן באנשים; היא ציינה כי הרגל ההתבוננות הזה היה ההשכלה החשובה ביותר שקיבלה.
היא סיימה את לימודיה בבית הספר הטכני קאס (Cass Technical High School) ב-1957 והלכה לאוניברסיטת ויין סטייט (Wayne State University) במטרה ללמוד ביולוגיה. אודישן למחזה שינה את מסלולה, והיא עזבה לניו יורק, שם התאמנה ב-HB סטודיו ועבדה בסבב מועדוני הלילה — ה-Improv, ה-Bitter End — עד שהטלוויזיה גילתה אותה. היא הופיעה ב-המופע של מרווין גריפין ב-1965 וב-המופע של גארי מור בשנה שלאחר מכן.
ארנסטין, אדית אן והשאר
הפריצה הגיעה ב-1969 כתוספת מאוחרת לצוות השחקנים של שורת' ומרטין צוחקים (Rowan & Martin's Laugh-In), ומה שעשתה שם היה חסר תקדים. במקום לספר בדיחות, טומלין אכלסה את התוכנית. ארנסטין המרכזנית הגיעה עם רשת שיער משנות ה-40, נחירות, והאתגר האלמותי: "האם הגעתי למסיבה (לאדם) שאליה אני מדברת?". אדית אן הייתה פילוסופית בת חמש וחצי בכיסא נדנדה גדול מדי, שסיימה את המונולוגים שלה בקול "פווו" ובמשפט "וזו האמת". לאחר מכן הגיעו גברת ג'ודית ביזלי מעיר קלומט; גברת ארבור, הגברת הטובת טעם; סוזי נערת האחווה; טס, אישה חסרת בית עם תיאוריות על חוצנים; בובי-ג'נין, נגנית עוגב בטרקלין; וסדרה של דמויות גבריות, כולל זמר ה-R&B פארוויס הוקינס, אותן גילמה בדראג.
התקליטים שבאו לאחר מכן הפכו אותה לכוח מסחרי בזכות עצמה. This Is a Recording, אלבום ארנסטין, הגיע למקום ה-15 במצעד הבילבורד ב-1971 — עדיין אלבום הקומדיה בעל המיקום הגבוה ביותר של אישה סולנית — וזכה בפרס גראמי ב-1972 להקלטת הקומדיה הטובה ביותר, הפרס הראשון מסוגו שניתן לאישה לבדה. And That's the Truth עקב ב-1972 ו-Modern Scream ב-1975. בשנת 2024 בחרה ספריית הקונגרס ב-This Is a Recording לרישום ההקלטות הלאומי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ג'יין וגנר
במרץ 1971 צפתה טומלין בספיישל טלוויזיוני בשם J.T. ואיתרה את הכותבת שלו, ג'יין וגנר (Jane Wagner). זה הפך לשותפות הפורייה ביותר בקומדיה האמריקאית ולנישואים של חמישים שנה. וגנר כתבה וביימה במשותף את Appearing Nightly, הופעת הבכורה של טומלין בברודוויי כיחידה ב-1977, שזיכתה אותה בפרס טוני מיוחד והציבה אותה על שער המגזין טיים (Time) תחת הכותרת "מלכת הקומדיה החדשה של אמריקה". וגנר לאחר מכן כתבה את The Search for Signs of Intelligent Life in the Universe, מופע היחיד מ-1985 שנשאר יצירת הדגל של טומלין ושזיכה אותה בפרס טוני לשחקנית הטובה ביותר במחזה.
חייהן הפרטיים נוהלו בדיסקרטיות שטומלין תיארה מאז ללא התנצלות. ב-1975 הציע לה היחצן שלה הצעה: טיים יעניקו לה את השער אם היא תצא מהארון. "נעלבתי יותר מכל מכך שהם חשבו שנעשה עסקה", נזכרה. שנתיים מאוחר יותר היא קיבלה את השער בכל מקרה, והמגזינים לא הצליחו להסכים אם היא חיה לבד או עם ג'יין וגנר. הן נישאו בערב ראש השנה האזרחית 2013, לאחר 42 שנים יחד.
נאשוויל, והקריירה השנייה
רוברט אלטמן העניק לה הופעת בכורה קולנועית דרמטית ב-נאשוויל (Nashville) ב-1975 בדמות לינאה ריס, זמרת גוספל ואם לילדים חירשים. התפקיד הביא לה מועמדות לפרס האוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר. The Late Show זיכה אותה בדוב הכסף בברלין ב-1977. לאחר מכן הגיעו 9 עד 5 (9 to 5) ב-1980, לצד ג'יין פונדה ודולי פרטון, אחד הסרטים הגדולים של השנה; All of Me עם סטיב מרטין ב-1984; עסקים גדולים (Big Business) עם בט מידלר ב1988; Flirting with Disaster; I Heart Huckabees; הסרט האחרון של אלטמן, המדריך המאוחר (A Prairie Home Companion), ב-2006; ו-סבתא (Grandma) ב-2015, שפול וייץ כתב כשדמותה לנגד עיניו.
הטלוויזיה עמדה בקצב: גברת פריזל ב-אוטובוס הקסמים (The Magic School Bus), תפקיד בן ארבע שנים כמזכירת הנשיא דבורה פידרר ב-הבית הלבן (The West Wing), תפקידים חוזרים ב-מרפי בראון וב-וויל וגרייס, ואז, מ-2015 עד 2022, שבע עונות בתפקיד פרנקי ברגשטיין לצד ג'יין פונדה ב-גרייס ופרנקי (Grace and Frankie), שהביא לה פרס אמי בשנות השבעים לחייה.
מדוע לילי מכונה גאונה
הכישרון שלה הוא סוג של אנתרופולוגיה יישומית. טומלין לא עושה חיקויים של אנשים מפורסמים; היא בונה עולמות פנימיים לאנשים שאף אחד לא הסתכל עליהם — מרכזנית, ילדה בת חמש, אישה חסרת בית, עקרת בית מעיר קלומט — ומעניקה לכל אחת פילוסופיה קוהרנטית, אוצר מילים פיזי ותלונה. הקומדיה נובעת מהשלמות של הבנייה ולא משורות מחץ, וזו הסיבה שהדמויות האריכו ימים מעבר למערכונים שלהן.
למילה יש סמכות של ממש מאחוריה. ריצ'רד פריור כינה את טומלין "אוצר לאומי שאני אעזוב הכל, בכל מקום, כדי לעבוד איתה", שזה משבח לא קטן מהקומיקאי התובעני ביותר של התקופה. טיים הכתיר אותה למלכת הקומדיה ב-1977. הפרסים כוללים שבעה פרסי אמי, שני פרסי טוני, גראמי, שני פרסי פיבודי, פרס מארק טוויין, אות כבוד ממרכז קנדי ופרס מפעל חיים של גילדת שחקני המסך (SAG) — הכרה בכל תחום משחק.
טיעון הנגד הוא משהו שטומלין עצמה מעולם לא הסתירה. שתי יצירותיה התיאטרליות המהוללות ביותר נכתבו על ידי ג'יין וגנר; The Search for Signs of Intelligent Life in the Universe הוא המחזה של וגנר, והרעיונות שהופכים אותו ליותר מסתם תצוגת דמויות הם הרעיונות של וגנר. טומלין היא הכלי של החומר הזה, באופן יוצא דופן, אך הכתיבה משותפת ולעיתים קרובות אינה שלה. היא גם מעולם לא זכתה בפרס האוסקר, והמיומנות המוצגת היא אומנות — התבוננות, חיקוי, תזמון, שליטה פיזית — ולא המצאה אינטלקטואלית. מה שיש לה הוא אוזן, וחמישים שנה של סירוב להשתמש בה בזול.
מורשת
הכיבודים הצטברו לכדי אוסף כמעט מלא: מועמדויות בכל ארבעת פרסי הבידור האמריקאיים הגדולים, מה שהשאיר אותה, כפי שמציין התיעוד ביובש, חסרה אוסקר אחד בלבד כדי להשלים EGOT וכתר משולש של משחק. היא הוכנסה להיכל התהילה של הנשים במישיגן ב-1998, זכתה בפרס פיבודי על הישגי קריירה ב-2022, וחולקת כוכב בשדרת הכוכבים של פאלם ספרינגס עם וגנר.
אך המדד ליצירה הוא שארנסטין ואדית אן האריכו ימים מעבר לתוכניות שעבורן נוצרו, מעבר לרשת ששידרה אותן ומעבר למונופול שאותו לעגו. טומלין הקדישה קריירה להתעקשות שהנושא המצחיק ביותר בנמצא הוא האמריקאי הפשוט המדבר — ואז הוכיחה זאת, קול אחד בכל פעם, במשך יותר מחמישים שנה.