לאופולד באואר: המודרניסט ששינה את דעתו
בשנת 1913 מינתה האקדמיה לאמנויות יפות בווינה (Vienna Academy of Fine Arts) פרופסור חדש לאדריכלות מודרנית. הקתדרה השתייכה לאוטו וגנר (Otto Wagner), האדריכל המשפיע ביותר בעולם דובר הגרמנית, והיא עברה לאחד מתלמידיו לשעבר. זה היה אמור להיות טקס הכתרה, אך במקום זאת הפך לאסון: תומכיו של וגנר התנגדו למינוי, הסטודנטים דחו אותו, ולאחר שביתה ממושכת אולץ לאופולד באואר לעזוב בשנים 1918–1919. הוא ביצע את העבירה הבלתי נסלחת: הוא הפסיק להאמין במודרניזם.
קרנוב (Krnov)
הוא נולד ב-1 בספטמבר 1872 בקרנוב, בשלזיה האוסטרית, למשפחה אמנותית — סבו היה בונה כינורות ומוזיקאי, ואביו פסנתרן מיומן. מוצאו השלזי הפרובינציאלי לא עזב אותו מעולם; חלק גדול מעבודותיו הבנויות יסתיים בסופו של דבר בחזרה באזור שממנו הגיע.
הוא למד בבית הספר המקצועי הממלכתי הגבוה בברנו (Brno), בחברה שכמעט מעלה חיוך במבט לאחור: בין חבריו ללימודים היו יוזף הופמן (Josef Hoffmann) ואדולף לוס (Adolf Loos). לאחר מכן עבר לאקדמיה לאמנויות יפות בווינה בשנת 1892, שם למד אצל קרל האזנאואר (Carl Hasenauer) ובין השנים 1894–1896 לערך אצל אוטו וגנר. יאן קוטרה (Jan Kotěra) היה חברו לספסל הלימודים בסטודיו של וגנר. במשרדו של וגנר עבד על תחנות הרכבת העירונית של וינה לצדו של יוזף מריה אולבריך (Joseph Maria Olbrich).
קשה להפריז בחשיבות המקום שבו מוקם. הופמן, לוס, אולבריך, קוטרה, וגנר — באואר התאמן לצד או תחת כמעט כל דמות שתגדיר את המודרניזם במרכז אירופה. בשנת 1895, יחד עם אולבריך והופמן, סייע להקים את מה שהפך לימים לזצסיון (Secession).
הבית המודרני הראשון
במשך כעשור הוא היה אחד מהם, ואף יותר מכך. הוא הצטרף רשמית לזצסיון הווינאי בשנת 1900 ונשאר חבר בו עד מותו. בשנת 1901 זכה באחד משלושת הפרסים השלישיים בתחרות המפורסמת "בית לאוהב אמנות" (House for an Art Lover) — תחרות שבה נבחרו עבודותיהם של צ'ארלס רני מקינטוש (Charles Rennie Mackintosh) וביילי סקוט (Baillie Scott) לפרסום לצד שלו. הוא עיצב פנים ורהיטים, זכה במדליית זהב בתערוכה העולמית בסנט לואיס בשנת 1904, והוזמן לתערוכת הרהיטים של אלפרד גרננדר (Alfred Grenander) בברלין בשנת 1905.
בשנים 1901–1902 בנה את וילה רייסיג (Reissig villa) בברנו, בית המתואר לעתים קרובות כבית המודרני הראשון במונרכיה ההבסבורגית.
בתחילת המאה נמנה באואר עם נציגיה הבולטים של האדריכלות המודרנית במרכז אירופה. ואז הוא פנה לכיוון אחר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →התפנית
החל משנת 1905 ניכר שינוי לכיוון הקלאסיציזם בעבודתו, והוא העמיק לכדי גישה היסטוריציסטית מלאה לאדריכלות. בית התרבות על שם פטר בזרוץ' (Petr Bezruč House of Culture) באופבה (Opava), שנבנה בשנים 1908–1910, הוא ניאו-רנסאנסי — וכיום הוא מונומנט תרבותי לאומי מוגן של הרפובליקה הצ'כית, כלומר, עבודה שמרנית זו נמנית עם המוערכות ביותר שיצר.
מבניו החשובים האחרים מרוכזים בשלזיה, מורביה, בוהמיה ווינה: ארמון הסנטוריום פריסניץ (Priessnitz sanatorium) ביסניק (Jeseník) (1908–1910), מטה לשכת המסחר באופבה, כל-בו ברדה (Breda) שם, וכנסיית סנט הדוויג (St Hedwig). הוא בנה וילות, בתי מגורים, משרדים ובנקים, כתב חיבורים אדריכליים ותרם לעיתון הליברלי נויה פרייה פרסה (Neue Freie Presse).
השינוי לא היה רק אסתטי. הוא הפך אותו לעשיר בהזמנות — מסורתיות קסמה ללקוחות שמרנים — אך הוא עלה לו במחיר הקשר עם עמיתיו, ובמיוחד אוטו וגנר.
הקתדרה והשביתה
המינוי לפרופסורה ב-1913 נועד להיות פשרה: תלמיד של וגנר שאינו וגנריאני. פשרות מסוג זה נדירות שמספקות מישהו, וזו לא סיפקה איש. חסידיו של וגנר ראו בו כופר שהוצב בכיסאו של מורם; הסטודנטים ראו אדם המלמד אדריכלות מודרנית לאחר שזנח אותה בגלוי. הוא התפטר ב-1919 לאחר השביתה.
במהלך אותן שנים יצר את מה שנחשב לעתים קרובות לעבודתו המוכרת ביותר: בניין הדפוס של הבנק האוסטרו-הונגרי באתר אלזר קזרנה (Alser Kaserne), שפותח בין 1912 ל-1919. רק בית הדפוס עצמו נבנה. תוכניותיו השאפתניות לעיצוב מחדש של הרובע שמסביב לא יצאו לפועל — דפוס שחוזר על עצמו בקריירה המאוחרת שלו.
מדוע לאופולד מכונה גאון
הטענה המבוססת ביותר היא אמיתית: סביב תחילת המאה נמנה באואר עם נציגיה המובילים של האדריכלות המודרנית במרכז אירופה, ווילה רייסיג משנים 1901–1902 מכונה לעתים קרובות הבית המודרני הראשון במונרכיה ההבסבורגית. לבנות את ה"ראשון" במשהו, במקום ההוא וברגע ההוא, זהו אינו דבר של מה בכך.
האיכות הכרוכה בכך הייתה מהירות הסינתזה. באואר היה בחדר שבו הורכב המודרניזם — הסטודיו של וגנר, הקמת הזצסיון, תחנות הרכבת העירונית עם אולבריך — והוא המיר את מה שלמד לאדריכלות מוגמרת ומיושבת מהר יותר מכמעט כל אחד אחר, בגיל שבו בני דורו עדיין עסקו בתיאוריות. הפרס בתחרות "אוהב האמנות" ב-1901, ששפטו בו לצד מקינטוש, ומדליית הזהב מסנט לואיס עבור רהיטים מראים מעצב הפועל בצורה אמינה ברמה בינלאומית על פני קני מידה שונים, מכיסא ועד בית.
טיעון הנגד מזיק במיוחד, כיוון שהוא נובע מהתנהגותו שלו. הוא נטש את העמדה המהווה את טענתו לחשיבות. לאחר 1905 עבר לקלאסיציזם והיסטוריציזם, והמקורות בוטים בנוגע למניע: השינוי אפשר לו למשוך לקוחות שמרנים ולהצליח כלכלית, במחיר של פרידה מעמיתיו הקודמים וממורו. המבנה ששרד וזכה להערכה הרבה ביותר שלו הוא ניאו-רנסאנסי. הוא הותקן בראש הקתדרה לאדריכלות מודרנית בווינה וסולק ממנה על ידי סטודנטים שלא קיבלו אותו. תוכניותיו העירוניות הגדולות ביותר לא נבנו. והסוף עגום: לאחר שהתמודד מטעם המפלגה המדינית הבורגנית-דמוקרטית בווינה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם והתנגד בתחילה לנציונל-סוציאליזם, הוא הגיש בקשה לחברות במפלגה הנאצית לאחר ה"אנשלוס" (Anschluss) ב-1938, ומת באוקטובר באותה שנה לפני שהתקבלה אישור כלשהו.
פסק הדין ההגון הוא שבאואר היה אדריכל מוכשר ביותר שהיה נוכח ביצירתו של משהו היסטורי ואז בחר שלא להמשיך בדרכו. האם מדובר בגאונות שנקטעה, או בכישרון ללא אמונה, זהו בדיוק הוויכוח שניהלו הסטודנטים שלו ב-1918.
החיים שאחרי המוות בשלזיה
הוא מת בווינה ב-7 באוקטובר 1938, בגיל שישים ושש. הפרויקט האחרון שלו היה וילת קיץ עץ צנועה עבור האנה לרישובה (Hana Larischová) בקרנוב, בשנת 1936 — חזרה, בסוף הדרך, לעיר שבה נולד. באותה שנה הוגשה עבודתו האדריכלית לתחרות האמנות באולימפיאדת ברלין.
המוניטין שלו דעך, ואז התאושש חלקית. ברפובליקה הצ'כית, שבה ניצבים רוב מבניו ששרדו, הוא מוכר כדמות אזורית משמעותית ובית התרבות באופבה מוגן ברמה הלאומית. בהיסטוריה של המודרניזם האירופי הוא תופס משבצת מוזרה ומלמדת: האיש שבנה את הבית המודרני הראשון במונרכיה ההבסבורגית, סייע בהקמת הזצסיון, ירש את הקתדרה של אוטו וגנר — וזכור בעיקר בשל העובדה שנטש את כל זה.