לביניה פונטנה: המפרנסת באמצעות צבעי שמן

בשנת 1577 חתמה אצילה מבולוניה בשם לביניה פונטנה (Lavinia Fontana) על חוזה נישואין שנוגד את כל המוסכמות של מאתה: היא שמרה על הקריירה שלה, לא הייתה מחויבת לעבודות בית, ובמקום להביא נדוניה למשפחת בעלה, היא הביאה את כושר השתכרותה כציירת. ג'אן פאולו זאפי (Gian Paolo Zappi), האיש לו נישאה, הפך למנהל הסטודיו שלה ולמטפל העיקרי באחד-עשר ילדיהם, בזמן שהיא מילאה הזמנות עבור האצולה הבולונזית ובסופו של דבר עבור החצר האפיפיורית ברומא. כיום היא מוכרת כאישה הראשונה במערב אירופה שבנתה קריירת ציור מקצועית מלאה על בסיס הזמנות בלבד, ופרנסה משפחה שלמה מעבודת המכחול שלה.

הוכשרה על ידי אביה

לביניה פונטנה נולדה ב-24 באוגוסט 1552 בבולוניה, בתם של פרוספרו פונטנה (Prospero Fontana), צייר מוכר מהאסכולה הבולונזית, ואנטוניה דה בונארדיס (Antonia de' Bonardis). פרוספרו היה המורה הראשון והעיקרי שלה, והיא הרחיבה את הכשרתה אצל הצייר הפלמי דניס קלווארט (Denis Calvaert), שניהל סדנה משפיעה בבולוניה, ועל ידי השתתפות בהרצאות באוניברסיטת בולוניה – עיר יוצאת דופן לתקופה בגישה לחינוך שהיא העניקה לנשים. בשנת 1580 היא נרשמה בין ה"Donne addottrinate" של העיר, נשים שהוכרו כמשכילות או בעלות תארים, מעמד ששיקף את התרבות האינטלקטואלית הייחודית של בולוניה יותר מכל תואר רשמי שהחזיקה בו.

חוזה נישואין יוצא דופן

היא נישאה לג'אן פאולו זאפי, אחד מתלמידיו של אביה ובן למשפחה שזכתה בתואר רוזן אימולה, ביוני 1577. חוזה הנישואין ששרד מאותו איחוד ראוי לציון לתקופתו: פונטנה שמרה על זכויות מלאות להמשיך בקריירה שלה, הייתה פטורה מחובות משק בית רגילות, ולא שילמה נדוניה מסורתית, כאשר הכנסתה מציור שימשה למעשה כתחליף לה. זאפי מצידו ניהל את משק הבית, גידל את ילדיהם – מתוך אחד-עשר שנולדו, רק שלושה (פלאמיניו, אוראציו ופרוספרו) שרדו עד לבגרות – ועבד כעוזר סטודיו וסוכן עסקי של אשתו, תוך תיאום הזמנות וטיפול בלקוחות כדי שתוכל לצייר.

בולוניה: ציירת דיוקנאות של האצולה

העבודה המתועדת המוקדמת ביותר של פונטנה, ציור אבוד כיום בשם "ילד הקוף", מתוארך ל-1575, וציורה ישו עם סמלי הפסיון (1576), השמור במוזיאון לאמנות של אל פאסו, מראה אותה עדיין עובדת בסגנונו של אביה. היא בנתה את הקריירה המסחרית המוקדמת שלה על ציורים דתיים קטנים על נחושת, שהוערכו כמתנות שהוחלפו בין חוגים דיפלומטיים ואפיפיוריים, לפני שהתבססה במהלך שנות ה-80 וה-90 של המאה ה-16 כציירת הדיוקנאות המועדפת על אצילות בולוניה. פטרוניה התחרו על שירותיה, והיא פיתחה מערכות יחסים חמות בצורה יוצאת דופן עם כמה מהנשים שציירה – חלקן שימשו מאוחר יותר כאמהות סנדקאיות לילדיה, קרבה נדירה בין אמן לפטרון באותה תקופה. הציור שלה משנת 1577 דיוקן עצמי על הוירג'ינל עם משרתת, שצויר כמתנת אירוסין למשפחת זאפי, נחשב בדרך כלל ליצירת המופת שלה: תמונה מחושבת המאזנת את זהותה כליידי מעודנת וכאמנית מקצועית עובדת, הצגה עצמית כפולה שהייתה נפוצה בקרב מספר קטן של ציירות באותה תקופה שניווטו בין שני התפקידים בו זמנית.

רומא והוותיקן

בשנת 1603 הזמין האפיפיור קלמנס השמיני את פונטנה לרומא, והיא עברה לשם בשנה שלאחר מכן, תוך שהיא זוכה לחסותה של משפחת בונקומפאני (Boncompagni) החזקה, שהוציאה מתוכה את האפיפיור גרגוריוס השלושה עשר, ובסופו של דבר מונתה לציירת הדיוקנאות הרשמית בוותיקן – כאשר האפיפיור פאולוס החמישי עצמו נמנה עם הדמויות שציירה. היא הפכה לאישה הראשונה שנבחרה לאקדמיית סן לוקא (Accademia di San Luca) ברומא, האקדמיה הרשמית לאמנות של העיר, והייתה האמנית היחידה שנידונה בחיבורו של ג'וליו מאנצ'יני (Giulio Mancini) בן זמנה Considerazioni sulla pittura, סימן לרצינות ביקורתית נדירה עבור אמנית בכל תקופה שלפני העידן המודרני.

עירום, מזבחים וגוף עבודה ללא תקדים

פונטנה מוכרת, עם ויכוח מלומד מסוים, אולי כציירת הראשונה שציירה עירום נשי, ביצירות מיתולוגיות כגון מאדים וונוס והציור מינרווה מתלבשת מ-1613, הנמצא כיום בגלריה בורגזה. חוקרים חלוקים בדעתם כיצד פיתחה את הידע האנטומי שציורים כאלה דרשו – איסור חברתי משנת 1577 הפך את זה למסוכן עבור אישה להיחשב כמי שלומדת מודלים חיים בעירום, וההיסטוריונית קרוליין מרפי (Caroline Murphy) טענה כי הפרופורציות שלה משקפות את הדמויות של אביה יותר מאשר רישומים מחיים, בעוד אחרים רואים בנטורליזם עדות לכך שמצאה דרך לעקוף את ההגבלה הזו. היא הייתה גם בין הנשים הראשונות הידועות שקיבלו הזמנות גדולות למזבחות ציבוריים, כולל שתי גרסאות של עליית מרים (1593) עבור קתדרלת בולוניה והעיירה פייבה די צ'נטו, וביקור מלכת שבא אצל המלך שלמה (1599), שנמצאת כיום בגלריה הלאומית של אירלנד. במהלך הקריירה שלה היא הפיקה כ-130 ציורים מתועדים – 32 עבודות חתומות ומתוארכות שרדו יחד עם 25 יצירות מיוחסות נוספות – היקף שהיסטוריונים של אמנות מתארים כגוף העבודה הגדול ביותר ששרד של אמנית כלשהי שפעלה לפני 1700.

מדוע לביניה מכונה גאונה

הטיעון עבור פונטנה נשען פחות על המצאה סגנונית כלשהי – עבודתה הבוגרת הסתמכה רבות על הסגנון הבולונזי הנטורליסטי של משפחת קאראצ'י (Carracci) ועל תשומת הלב הפלמית לפרטים חומריים שסביר להניח שספגה מקלווארט – ויותר על קנה המידה של מה שהשיגה מול מערכת שנבנתה כדי להדיר אותה לחלוטין. היא ניהלה את מה שהסתכם בסטודיו מסחרי, ניהלה משא ומתן על נישואין שהפכו אותה למנוע הכלכלי של המשפחה ולא לתלויה בה, הבטיחה הזמנות משלושה אפיפיורים, והפכה לאישה הראשונה שהתקבלה לאקדמיה המרכזית לאמנות ברומא, כל זאת במאה שבה נשים נמנעו רשמית מלימודי אנטומיה, רישום מחיים או רוב הכשרת האמנות האקדמית. מקורות בני זמנה התייחסו אליה ברצינות יוצאת דופן עבור אמנית – הכללתה על ידי מאנצ'יני, לבדה בין נשים, בסקירתו הביקורתית על הציור היא כשלעצמה נקודת נתונים על האופן שבו עמיתיה דירגו אותה בפועל, ולא מיתוס רטרוספקטיבי. הסיבוך הכן הוא שהאוצר הטכני שלה היה ברובו מורש ולא מומצא; היא הרחיבה את הסגנונות של אביה ושל הקאראצ'ים במיומנות ולא ייסדה סגנון חדש, והבסיס האנטומי של העירום שלה נותר שטח במחלוקת אקדמית ולא הישג מוגמר. הגאונות שלה, לפי הפרשנות ההוגנת ביותר, הייתה פחות חדשנות סגנונית ויותר פריצת דרך מקצועית ומוסדית – הוכחה, דרך העוצמה והיוקרה של קריירה עצמאית, שאישה יכולה לתפוס את אותו מרחב מסחרי וחצרני כמו כל צייר גבר מבני דורה.

מורשת

פונטנה מתה ברומא ב-11 באוגוסט 1614, ונקברה בסנטה מריה סופרה מינרווה. מדליית דיוקן מברונזה שהוטבעה לכבודה בשנת 1611 על ידי הפסל פליצ'ה אנטוניו קאזוני (Felice Antonio Casoni) מעידה על ההכרה לה זכתה בחייה, דבר יוצא דופן עבור כל אמן ונדיר עוד יותר עבור אישה. היסטוריונים של אמנות טענו שהטיפול שלה בעירום הנשי בנושאים מיתולוגיים סייע לסלול דרך שבה הלכה מאוחר יותר, בצורה מפורסמת יותר, ארטמיזיה ג'נטילסקי (Artemisia Gentileschi). כמה מציוריה יוחסו במשך מאות שנים בטעות לעמיתים גברים כגון גווידו רֵני (Guido Reni) לפני שמחקר מודרני השיב לה את זכויות היוצרים – דפוס נפוץ לאמניות בתקופתה, וכזה שהופך את היקף גוף עבודתה שהתגלה מחדש למשמעותי עוד יותר להיסטוריה שממנה היא נמחקה בשקט.