לסקרינה בובולינה: האלמנה שבנתה אוניית מלחמה
בשנת 1816 הגיע אדמירל עות'מאני לאי ספצס (Spetses) כדי לבדוק ספינה שהזמינה אלמנה עשירה – ספינה שהייתה גדולה וחמושה באופן ניכר מכפי שהתקנות העות'מאניות התירו לנתין נוצרי להחזיק. היא שיחדה אותו כדי שיעלים עין ויגדיר אותה כספינת סוחר. חמש שנים לאחר מכן, אותה ספינה, ה"אגממנון" (Agamemnon), נשאה שמונה-עשר תותחים אל תוך מלחמת העצמאות היוונית כאחת מאוניות המלחמה הראשונות של המהפכה, כאשר בעליה מפקדת על מצור מסיפון האונייה שלה.
מקונסטנטינופול לספצס
לסקרינה פינוצי (Laskarina Pinotsi) נולדה ב-1771 בקונסטנטינופול, בתם של סטבריאנוס פינוציס (Stavrianos Pinotsis), קפטן אונייה ארבניטי מהידרה (Hydra), וסקבו קוקיני (Skevo Kokkini), שייחסה את משפחתה לשושלת קוקיניס הביזנטית. היא הייתה בת ארבע כשמשפחתה עברה לאי ספצס, שם נישאה אמה האלמנה בשנית לדימיטריוס לזארו-אורלוב (Dimitrios Lazarou-Orlov), וטרן ספציוטי של מרד אורלוב הכושל בשנים 1769–1770 נגד השלטון העות'מאני, אשר הוסיף את השם "אורלוב" לשמו כאות הוקרה למרד. השקפת עולמו הליברלית יחסית של אביה החורג – שלפי חלק מהדיווחים הושפעה מהערצתו ליקטרינה הגדולה – עודדה חינוך ועניין בימאות, דבר שהיה חריג עבור נערה בזמנה ובמקומה.
שני בעלים, שתי אלמנויות
בובולינה נישאה פעמיים, ושתי הנישואין הסתיימו באותו אופן. בעלה הראשון, הקפטן דימיטריוס יאנוזאס (Dimitrios Yiannouzas), טבע בקרב נגד פיראטים אלג'יראים והשאיר אותה עם שלושה ילדים. היא נישאה לבעל הספינות העשיר דימיטריוס בובוליס (Dimitrios Bouboulis), שאת שם משפחתו אימצה, וגם הוא נהרג בים, סמוך ללמפדוזה ב-10 במאי 1811, שוב בלחימה נגד פיראטים. מותו הותיר אותה כאחת הנשים העשירות ביותר בספצס, בשליטה על הון מסחרי, מניות בספינות ורכוש – ירושה שהרשויות העות'מאניות ניסו להחרים בשנת 1816 בטענה ששירותו של בובוליס בעבר לטובת רוסיה מוביל לחילוט נכסיו. בובולינה נאבקה וזכתה בתביעה בעזרת השגריר הרוסי והואלידה סולטאן (Valide Sultan), אם הסולטן העות'מאני, ובכך ביססה מוקדם מאוד דפוס של ניווט במוקדי כוח אימפריאליים לפי תנאיה שלה.
התכוננות למלחמה
עד שנת 1818, בובולינה הצטרפה על פי הדיווחים לארגון פיליקי אטריה (Filiki Etaireia), האגודה החשאית שתכננה את עצמאות יוון, והפכה לאחת הנשים הבודדות בארגון – שמה אינו מופיע ברשימות החברים ששרדו, אם כי המסורת גורסת שהיא גויסה על ידי הכומר הלאומני פפאפלסאס (Papaflessas). היא השתמשה בהונה ובקשרי בניית הספינות של בעלה המנוח כדי להזמין כלי שיט שעלה בגודלו על מה שהחוק העות'מאני התיר לנתינים נוצרים לבנות, ולאחר מכן שיחדה את האדמירל העות'מאני שנשלח לבדוק אותו כדי שיאשר אותה כספינת מסחר רגילה. כלי שיט זה, שחומש בשמונה-עשר תותחים ואורכו כ-33 מטרים, הפך ל"אגממנון" – המתוארת לעיתים קרובות כאוניית המלחמה הראשונה של האומה היוונית המודרנית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אל המלחמה בנאפפליו
כשהמהפכה פרצה בשנת 1821, בובולינה הפליגה על ה"אגממנון", בפיקודו בשטח של בנה, לנאפפליו (Nafplio) ב-4 באפריל 1821, והצטרפה לאחיה למחצה מנוליס לזארו-אורלוב בהטלת מצור על העיר שהוחזקה על ידי העות'מאנים, יחד עם שייטת שגדלה לתשע ספינות מספצס. המהפכנים כינו אותה "קפטניסה" (Kapetanissa) – הקפטנית – ו"קירה" (Kyra), הגברת. כאשר הפוגה בלחימה במהלך חג הפסחא האורתודוקסי אפשרה לכוחות עות'מאניים נצורים לפרוץ החוצה, היא עברה בדרך היבשה לארגוס (Argos) כדי להמשיך ולספק לכוחות המורדים כסף ותחמושת, והשתתפה במועצות צבאיות שתכננו את חידוש המצור – תפקיד שמעט נשים החזיקו בו בכל צבא מהפכני באותה תקופה. בנה נהרג באותו מאי בקרב נגד כוח סיוע עות'מאני ליד ארגוס; דיווח של קונסול צרפתי טוען כי בובולינה הורתה על הוצאתם להורג של שלושה שבויים עות'מאנים במהלך הלווייתו, פרט אכזרי שמתיישב בקושי עם מעשי החסד המפורסמים יותר שלה. היא המשיכה להטיל מצור על מונומבאסיה (Monemvasia) עם ה"אגממנון" באותו חודש; חיל המצב של העיר נכנע ב-25 ביולי.
טריפוליצה והשפעה
עד ספטמבר 1821, בובולינה הצטרפה למצור על טריפוליצה (Tripolitsa) תחת תיאודורוס קולוקוטרוניס (Theodoros Kolokotronis), ובמהלך המשא ומתן ב-18 בספטמבר היא התערבה אישית, לבקשת הואלידה סולטאן, כדי להגן על הנשים מההרמון של המפקד העות'מאני חורשיט פאשה (Hursit Pasha) כאשר העיר נפלה ב-21 בספטמבר. היא הואשמה גם, כמו משתתפים רבים אחרים, בלקיחת חלק בביזה שבאה בעקבות כיבוש העיר – מאפיין נפוץ אך מכוער של תוצאות המצור. השפעתה העמיקה עוד יותר כאשר בתה אלני (Eleni) נישאה לפאנוס קולוקוטרוניס (Panos Kolokotronis), בנו של הגנרל, ובכך קישרה את משפחתה ישירות לשושלת הצבאית החזקה ביותר של המהפכה.
נפילה ממעמד
גורלה של בובולינה התהפך עם מלחמת האזרחים היוונית הפנימית של 1824, כאשר תמכה בפלג של קולוקוטרוניס נגד הממשלה המהפכנית המתהווה. תחת מצור בנאפפליו מאז מרץ 1824, היא ופאנוס נכנעו לבסוף במצודה ב-19 ביוני. למרות התערבויות לטובתה, הממשלה תחת גאורגיוס קונטוריוטיס (Georgios Kountouriotis) הורתה על גירושה, והיא דווחה כמי שנכלאה באשמות שווא של כישוף וכפירה לפני שהורשתה לחזור לספצס – נפילה אישית בולטת לאישה שעזרה לממן וללחום במלחמה שיצרה את אותה ממשלה.
מוות אלים
חייה של בובולינה לא הסתיימו בקרב אלא בסכסוך משפחתי. ב-22 במאי 1825, חברים חמושים ממשפחת קוציס (Koutsis) הגיעו לביתה בספצס בחיפוש אחר זוג שברח יחד בניגוד לרצון המשפחה – בריחה שהיא תמכה בה. כאשר התעמתה עם החמושים מהמרפסת שלה, היא נורתה ונהרגה. היסטוריונית שחקרה את ההריגה, קלומירה ארגיריו-קומפי (Kalomoira Argyriou-Koumpi), הציעה שהרצח שיקף הן עניין של כבוד המשפחה והן אי-נוחות רחבה יותר שעוררה עצמאותה יוצאת הדופן כאישה בתקופתה.
מדוע לסקרינה מכונה גאונה
המילה המיוחסת לבובולינה מתארת תעוזה ופיקוד ארגוני ולא מקוריות אינטלקטואלית: הישגה היה בנייה ומימון אישי של אוניית מלחמה מתחת לאפם של מפקחים עות'מאנים, ולאחר מכן פיקוד על מצורים ימיים וישיבה במועצות מלחמה במהפכה שלא היה בה כמעט מקום לנשים בתפקידי פיקוד. זהו גאונות של עצבים ותושייה – שיחוד אדמירל, הגנה על ירושה מפני החרמה אימפריאלית, חימוש צי מכיסה הפרטי – ולא של אסטרטגיה או המצאה בסדר גודל של קולוקוטרוניס. הסיבוך הכן הוא משמעותי: היא גם מתועדת כמי שהוציאה להורג שבויים עות'מאנים בהלוויית בנה, הפיקה רווחים מחלוקה מחדש של רכוש מוסלמי מוחרם לאחר נפילת נאפפליו, והרקורד הפוליטי המאוחר שלה מראה אותה תומכת בפלג מפסיד במלחמת אזרחים יוונית לפני גירושה המשפיל מנאפפליו. תהילתה נשענת במידה רבה על סימבוליקה – אלמנה עשירה שנלחמה במהפכה שרוב הנשים בזמנה יכלו רק לצפות בה – לא פחות מאשר על הישג אסטרטגי יחיד כלשהו.
מורשת
ימים ספורים לאחר מותה, נאמר כי הצי הרוסי תחת הצאר אלכסנדר ה-I העניק לבובולינה את דרגת הכבוד של אדמירל, טענה המוטלת בספק על ידי רישומי הצי הרוסי אך חוזרת על עצמה רבות בדיווחים יווניים; בשנת 2018 העניקה יוון רשמית את הדרגה לאחר המוות של תת-אדמירל. דמותה הופיעה על מטבעות יווניים, פסלים מכבדים אותה בספצס, טינוס (Tinos) ונאפפליו, ונינתה, ללה קראגיאני (Lela Karagianni), הובילה מאוחר יותר את ההתנגדות היוונית נגד הכיבוש הנאצי יותר ממאה שנים לאחר מכן – חוט עובר של התרסה שנמשך דרך המשפחה שבנתה משתי אלמנויות ואוניית מלחמה.