קורט וייל (Kurt Weill): שני חיים, אוזן אחת
יצירתו הראשונה ששרדה, שנכתבה בהיותו בן שלוש-עשרה ב-1913, נקראה "מה אדיר: שיר חתונה יהודי". חמש-עשרה שנים מאוחר יותר הוא כתב בלדת רחוב סרדונית על רוצח עבור מחזה ברלינאי, ו"הסכין של מאק" (Mack the Knife) הפך, באמצעות לואי ארמסטרונג ובובי דארין, לסטנדרט ג'אז שמושר בבתי קפה על ידי אנשים שאין להם מושג שהוא נכתב כדי להוקיע אותם. לווייל היו שתי קריירות מלאות, בשתי יבשות, בחמישים שנה, ואנשי עקרונות בילו את העשורים שחלפו מאז בוויכוחים איזו מהן הייתה האמיתית.
דסאו (Dessau) ובוזוני (Busoni)
קורט יוליאן וייל נולד ב-2 במרץ 1900 בדסאו, סקסוניה, השלישי מבין ארבעה ילדים לאלברט וייל, חזן, ולאמה וייל לבית אקרמן. הוא גדל בסנדוורשטאדט (Sandvorstadt), הרובע היהודי של דסאו, בבית דתי שבו מוזיקה ליטורגית הייתה משלח היד המשפחתי. שיעורי פסנתר החלו בגיל שתים-עשרה. בשנת 1915 החל לימודים פרטיים אצל אלברט בינג, קאפלמייסטר בתיאטרון החצר של דסאו, שכללו פסנתר, הלחנה, תיאוריה וניצוח, ובאותה שנה הופיע לראשונה בפומבי כמלווה וכסולן.
לאחר בחינות הבגרות (Abitur) שלו ב-1918 הוא נכנס לבית הספר הגבוה למוזיקה בברלין (Berliner Hochschule für Musik), שם למד הלחנה אצל אנגלברט הומפרדינק, ניצוח אצל רודולף קראסלט וקונטרפונקט אצל פרידריך א' קוך. המורה המכריע הגיע לאחר מכן: מ-1920 עד 1923 הוא היה תלמיד לתואר שני של פרוצ'ו בוזוני (Ferruccio Busoni) באקדמיה הפרוסית לאמנויות (Preussische Akademie der Künste), והוסיף לימודי קונטרפונקט אצל פיליפ יארנאך. הנאו-קלאסיציזם של בוזוני משך אותו הרחק מהרומנטיקה הפוסט-ואגנריאנית לעבר מוזיקה שיכולה להגיב במקום רק להתעצם.
הוא השלים את הכשרתו בתזמורת – כמדריך מוזיקלי (Répétiteur) בתיאטרון פרידריך בדסאו ב-1919 תחת הנס קנפרטסבוש, ולאחר מכן כקאפלמייסטר בתיאטרון העירוני (Stadttheater) בלודנשייד במשך חמישה חודשים מדצמבר 1919. הוא כתב את הפנטזיה המקהלתית Sulamith ב-1920 וסימפוניה בת פרק אחד בראשית שנות ה-20, הצטרף לקבוצת "נובמברגרופה" (Novembergruppe) השמאלית ב-1922 לצד האנס אייזלר ושטפן וולפה, וראה את הפנטומימה לילדים שלו Die Zaubernacht מועלית על הבמה בתיאטרון אם קורפירסטנדאם ב-18 בנובמבר 1922 – עבודת התיאטרון-מוזיקה הציבורית הראשונה שלו. הוא לימד תלמידים פרטיים, בהם הפסנתרן קלאודיו אראו, המנצח מוריס אברבנל והמלחין ניקוס סקאלקוטאס, ובין 1924 ל-1929 כתב מאות ביקורות למדריך הרדיו Der deutsche Rundfunk. ב-1924, בביתו של המחזאי גאורג קייזר בגרינהיידה, פגש את הזמרת לוטה לניה. הם נישאו ב-1926, התגרשו ב-1933 ונישאו שוב ב1937.
ברכט (Brecht)
הרעיון המנחה של וייל היה "מוזיקה שימושית" (Gebrauchsmusik) – מוזיקה עם עבודה חברתית מועילה – וזה הפך אותו למשתף הפעולה האידיאלי עבור התיאטרון האפי של ברטולט ברכט, שבו הניקוד אינו קיים כדי לסחוף את הקהל אלא כדי להחזיק אותו במרחק ולהגיב. אופרה בגרוש (1928), עיבוד מחדש לאופרת הקבצנים של ג'ון גיי, הייתה התוצאה והסנסציה. עבור וייל זה היה גם אסטרטגי: המופע הציע, במונחיו, "את ההזדמנות להפוך את האופרה לנושא לערב בתיאטרון", חלק ממסע חיים לגרור את האופרה לבמה המודרנית. Happy End באה בעקבותיה ב-1929 עם "Surabaya Johnny" ו-"Bilbao Song", לאחר מכן אופרת הילדים Der Jasager ועלייתה ונפילתה של העיר מהגוני (Rise and Fall of the City of Mahagonny) ב-1930, שאת שיר ה-"Alabama Song" שלה יקליטו מאוחר יותר הדלתות, והבלט שבעת החטאים בפריז ב-1933.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →השותפות התפרקה ב-1930 על רקע פוליטי. וייל נע בחוגים סוציאליסטיים אך היו לו גבולות; לניה דיווחה שהוא אמר שהוא אינו מסוגל "להלחין את המניפסט הקומוניסטי". כשג. ו. פאבסט צילם את אופרה בגרוש בשתי גרסאות שפה ב-1931, וייל וברכט תבעו כדי לעצור זאת. וייל ניצח בתביעתו. ברכט הפסיד בשלו.
גלות
כמלחין יהודי בולט שהוקע רשמית בשל דעותיו הפוליטיות, כאשר השלטונות הנאציים משבשים הופעות של מהגוני, Die Bürgschaft (1932) ו-Der Silbersee (1933), וייל נמלט מגרמניה במרץ 1933. באותו אפריל, אופרה בגרוש בברודוויי ירדה מהבמה לאחר שלוש-עשרה הופעות. הוא השלים את הסימפוניה השנייה שלו ב-1934, בניצוחו של ברונו ולטר באמסטרדם ובניו יורק, בילה זמן בלונדון, וב-10 בספטמבר 1935 עבר לניו יורק עם לניה.
ברודוויי
הוא לא ייבא את סגנונו האירופי. הוא למד מוזיקה פופולרית ותיאטרונית אמריקאית ובנה את עצמו מחדש, והיצירות האמריקאיות נתפסו כמשמעותיות בהתפתחות המחזמר האמריקאי. הדרך הנצחית (The Eternal Road, 1937), דרמה מקראית שהוזמנה על ידי הקהילה היהודית של ניו יורק, רצה 153 הופעות בבית האופרה של מנהטן. הוא כתב מוזיקה לסרט You and Me של פריץ לאנג (1938), כתב את Railroads on Parade ליריד העולמי של 1939, והעניק ל-Knickerbocker Holiday (1939) את השיר "September Song". Lady in the Dark (1941) עם איירה גרשווין, אופרת העם Down in the Valley (1946), ו-Street Scene (1947) – לפי מחזה של אלמר רייס, עם מילים של לנגסטון יוז – באו בעקבותיהן; Street Scene נחשבת לניסיון המעניין ביותר של תקופתה לאופרה אמריקאית שיכולה להיות גם מסחרית וגם אמנותית, והיא זכתה בפרס טוני הראשון למוזיקה מקורית הטובה ביותר. באופן ייחודי בקרב מלחיני ברודוויי של דורו, וייל התעקש לכתוב את התזמורים של עצמו, כמעט ללא יוצא מן הכלל.
הוא תמך בכניסה האמריקאית למלחמה מ-1941, כתב שירי תעמולה כולל "Schickelgruber" עם הווארד דיץ, "Buddy on the Nightshift" עם אוסקר המרשטיין ו-"Ballad of the Nazi Soldier's Wife" עם ברכט, שנועדו לשידור לתוך גרמניה, ושירת כצופה בהתקפות אוויריות על הר היי טור (High Tor) עם מקסוול אנדרסון. הוא הפך לאזרח ארה"ב ב-27 באוגוסט 1943. הוא סבל מהתקף לב זמן קצר לאחר יום הולדתו החמישים ומת בניו יורק ב-3 באפריל 1950. על מצבתו חקוקות המילים של אנדרסון מ-Lost in the Stars: "אלו הם חיי אדם על פני האדמה: / מתוך החשכה אנו באים בלידה / אל חדר מואר, ואז – / ממשיכים אל החשכה שוב."
מדוע קורט מכונה גאון
הכישרון של וייל היה הלחנתי, וניתן לתאר אותו במדויק: היכולת לכתוב מנגינה בעלת השפעה פופולרית מיידית שהיא בו-זמנית ביקורת על עצמה. "הסכין של מאק" הוא ג'ינגל של אורגן רחוב על רוצח; ההנאה וההאשמה מגיעות באותה תיבה. הפונקציה הכפולה הזו – מנגינה כפיתיון וככתב אישום – היא קשה מבחינה טכנית, ודורשת שליטה מוחלטת בהרמוניה ובצבע תזמורתי המשמשים נגד הזרם הרגשי ולא איתו, וזו הסיבה שאלבן ברג, אלכסנדר פון זמלינסקי ואיגור סטרווינסקי העריצו את הפרטיטורות האירופיות שלו. התעקשותו לעשות את התזמורים שלו בעצמו, לבדו בין עמיתיו בברודוויי, היא הראיה המוחשית: הוא לא נתן לאף אחד אחר להחליט מה המשמעות של הצליל.
טיעון הנגד הוא זה שמגיניו נלחמו עליו במשך שבעים שנה. ארנולד שנברג ואנטון וברן מתחו ביקורת על עבודתו בתחילה; עבור האגף הסריאליסטי, וייל היה מלחין תיאטרון שכתב מנגינות, לא מקדם של השפה המוזיקלית. הוא לא כתב גוף סימפוני משמעותי, והקריירה השנייה מזמינה את ההאשמה בדילול – שהאיש שהלחין את ברכט הלך לברודוויי וכתב את "September Song". קריאה הוגנת יותר היא שהיצירות האמריקאיות היו אותו פרויקט תחת אילוצים שונים: Street Scene ו-Down in the Valley רודפות אחרי "מוזיקה שימושית" בניב חדש, לא במקום אחד קיים. אך יש להודות שהגאונות של וייל אינה מהסוג שמרחיב את מה שמוזיקה יכולה לעשות; היא מהסוג שהופך את המוזיקה לעושה עבודה ביעילות שלא ניתן לשפרה. מקסוול אנדרסון קלט את המגבלה שהייתה הכי חשובה: "הלוואי, כמובן, שהיה לו מספיק מזל שיהיה לו קצת יותר זמן לעבודתו."
מורשת
לוטה לניה הקימה את קרן קורט וייל למוזיקה ב-1962, המפעילה את תחרות לוטה לניה, פרס קורט וייל ומהדורת קורט וייל; המרכז ע"ש קורט וייל נפתח בדסאו ב-1993 בבית שתוכנן על ידי ולטר גרופיוס. הוא חבר בהיכל התהילה של התיאטרון האמריקאי. שיריו הוקלטו על ידי נינה סימון, ג'ודי גרלנד, פרנק סינטרה, אלה פיצג'רלד, וילי נלסון, דייוויד בואי, מריאן פיית'פול והדלתות, ואלבום המחווה של האל וילנר מ-1985 Lost in the Stars משך את טום וייטס, לו ריד, סטינג, צ'ארלי היידן וטוד רונדגרן. מעט מלחינים של המאה ה-20 נתבעים כל כך ביסודיות גם על ידי בית האופרה וגם על ידי הבר.