קורט קוביין: המלודיה מתחת לרעש
הפתק שהשאיר באפריל 1994 היה ממוען לבודה, החבר הדמיוני שהמציא כילד קטן באברדין, וושינגטון. בו כתב שלא "הרגיש את ההתרגשות מהאזנה וכן מיצירת מוזיקה, יחד עם כתיבה ממש... כבר יותר מדי שנים". הוא היה בן עשרים ושבע, שלוש שנים אחרי האלבום שסידר מחדש את הרוק האמריקאי, והדבר שהתאבל עליו לא היה תהילה או כסף. זה היה התענוג שבשמיעת מנגינה.
אברדין
הוא נולד ב-20 בפברואר 1967 לוונדי פרדנבורג, מלצרית, ודונלד קוביין, מכונאי, בעיירת כריתת עצים בחוף וושינגטון. דודתו מארי זכרה אותו שר בגיל שנתיים. הייתה מוזיקה משני הצדדים – דוד בלהקת "ביצ'קומברס", דוד רבא שהיה טנור אירי.
השבר הגיע כשהיה בן תשע והוריו התגרשו. הוא דיבר על כך כל חייו כציר של אופיו; הוא אמר שהוא מרגיש בושה מהוריו ורוצה, מאוד, משפחה טיפוסית והביטחון שמגיע איתה. אלו שהכירו אותו תיארו את השינוי בבוטות: הוא הפך למורד ומסוגר. ביום הולדתו הארבעה-עשר קיבל גיטרה.
נובוסליץ', וחודשים של שכנוע
הוא פגש את קריסט נובוסליץ' בתיכון, דרך חלל החזרות שהשתמשו בו ה"מלווינס". נובוסליץ' דרש חודשים של שכנוע לפני שהסכים להקים להקה. הם עברו דרך מתופפים – צ'אד צ'אנינג ניגן בתקליט הראשון – עד שדייב גרוהל הגיע ב-1990 וההרכב הסופי היה קיים.
Bleach, שהוקלט עבור סאב פופ ויצא ב-1989, הוא בוץ ועוצמה: תקליט אזורי לסצנה אזורית. אז קוביין פיטר את צ'אנינג, שכר את גרוהל, ויצא לעבוד עם המפיק בוץ' ויג.
Nevermind
Nevermind יצא ב-1991 ועשה משהו שאף אחד בסצנה העצמאית האמריקאית לא חשב שאפשרי: הוא לקח את האסתטיקה של ההארדקור פאנק – צליל הגיטרה, הסירוב, הגועל – ושם אותם ברדיו בשעות היום, על גב "Smells Like Teen Spirit". נירוונה מכרו מאז יותר מ-75 מיליון אלבומים. הדיווח של היכל התהילה של הרוק אנד רול מזכה את הלהקה בדחיית ההפקה המסחרית הנפוחה של סוף שנות ה-80 והחלפתה באסתטיקה של פאנק ועוצמה מלודית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →התיקון היה In Utero ב-1993, שוחק היכן שקודמו היה מלוטש, ועסק ברובו במה ששנתיים הקודמות עשו לו. עד אז הוא היה, בין אם אהב זאת ובין אם לא, הקול המיועד של דור.
הוא לא אהב את זה. "כשאתה בעין הציבורית," אמר, "אין לך ברירה אלא להיאנס שוב ושוב – הם יוציאו כל טיפת דם ממך עד שתהיה מותש."
פוליטיקה שבאמת החזיק בה
הגרסה הנוחה של קוביין היא קורבן פסיבי של סלבריטאות. התיעוד מראה מישהו עם עמדות ספציפיות ולוחמניות. הוא התנגד בקול רם לסקסיזם, גזענות, תקיפה מינית והומופוביה. הוא ניגן במופע התרמה לזכויות הומואים שהתנגד להצעה 9 של אורגון ב-1992. כשנשאל באוקטובר באותה שנה אם הוא הומו, ענה: "אם לא הייתי נמשך לקורטני, הייתי ביסקסואל," ותיאר את עצמו כהומו בהחלט ברוחו, לובש חולצה שעליה כתוב "אלוהים הוא הומו". נירוונה הצטרפה לקמפיין הפרו-בחירה "רוק למען בחירה", וקוביין ספג איומי מוות מפעילים נגד הפלות בשל כך.
הקיבה והמחט
הוא סבל מברונכיטיס כרוני וממצב קיבה לא מאובחן שגרם לו כאב עז ומתמשך. ב-1993 אמר לעיתונאי ג'ון סאבאג' שהכאב הוא "פסיכוסומטי, הכל מכעס. ומצעקות". הוא השתמש לראשונה בהרואין ב-1986 והיה מכור עד סוף 1991, ותיאר זאת כטיפול עצמי לקיבה – אם כי חברו באז אוסבורן טען שהסיבתיות פעלה בכיוון ההפוך, ושההרואין הוא שייצר את ההקאות שקוביין האשים בהן את מעיו.
הוא נישא לקורטני לאב בחוף ואיקיקי ב-24 בפברואר 1992, לובש פיג'מה ירוקה כי היה, לדבריו, עצלן מדי ללבוש טוקסידו. פרנסס בין נולדה באותו אוגוסט. עד מרץ 1994 לאב צפתה בו קרוב למוות ממנת יתר ביותר מתריסר הזדמנויות.
Unplugged
הדבר הגדול האחרון שעשה היה לשבת עם גיטרה אקוסטית. סשן ה-MTV Unplugged שהוקלט בסוף 1993 ויצא לאחר מותו הוא אוסף של שירים שקטים ברובם וגרסאות כיסוי – "The Man Who Sold the World" של דייוויד בואי, ו-"Where Did You Sleep Last Night" של לד בלי, הזמר שקוביין כינה "האהוב עליי ביותר בכל הזמנים במוזיקה". כשהם מופשטים מהדיסטורשן, השירים מתגלים כבנויים ממלודיה עד היסוד.
מדוע קורט מכונה גאון
העובדה השימושית ביותר על הכתיבה של קוביין היא כזו שסותרת את המוניטין שלו. דייב גרוהל, שהיה בחדר, אמר שקוביין "האמין שמוזיקה באה קודם ומילים אחר כך; הוא התמקד בעיקר במלודיות". הדור שאימץ אותו כמשורר וידויים הפך את סדר העדיפויות. מה שהיה לו באמת היה אינסטינקט למנגינה – הוקים מהסוג הפשוט והעמיד ביותר, מסוג נפוץ יותר בפופ של שנות ה-60 מאשר בהארדקור – ואז האומץ לקבור אותם תחת צליל גיטרה שנועד למנוע ממישהו להבחין שהם הוקים. הארכיטקטורה של "רועש-שקט-רועש" של "Smells Like Teen Spirit" עובדת כי יש משהו ששווה לחכות לו מתחת לרעש. קח את הרעש משם, כפי ש-Unplugged עשה, והשירים עומדים ללא ליווי.
הוסף לזה את הקול, שמאמר ההקדמה של דייוויד פריקה כינה "מגורען, צורב", ודמות שנקראה כאמיתית. לארס אולריך הניח את האצבע על המשיכה: "עם קורט קוביין הרגשת שאתה מתחבר לאדם האמיתי, לא לתפיסה של מי שהוא היה". בילי קורגן כינה אותו "מייקל ג'ורדן של הדור שלנו".
מקרה הנגד הוא משמעותי ולא צריך לבטל אותו. קוביין המציא מעט מאוד. הדינמיקה הגיעה מהפיקסיז, טקסטורות הגיטרה מסוניק יות' והמלווינס, השאפתנות בכתיבת השירים מ-R.E.M. – כל הלהקות שהיכל התהילה מפרט כהשפעותיו. הוא עשה ארבעה אלבומים, שאחד מהם הוא סט אקוסטי חי שמורכב בחציו מחומר של אנשים אחרים. והמילה "גאון" הוצמדה אליו במהירות שהיה לה הרבה מה לעשות עם האופן שבו מת: העיתונאי פול לסטר ציין שהמוות עורר הערכה ביקורתית מיידית ונתן ל"מכונת יצירת המיתוסים" לצאת לעבודה. אדם שעובר האדרה בגיל עשרים ושבע לעולם לא צריך להוציא אלבום רביעי גרוע. הטענה הכנה היא צרה ועדיין גדולה: הוא היה המלודיסט הטוב ביותר שהסצנה שלו הפיקה, והוא מצא דרך להבריח כתיבת שירי פופ מעבר לקהל שנשבע לוותר על פופ.
מורשת
חשמלאי מצא את גופתו בביתו בשדרות לייק וושינגטון ב-8 באפריל 1994; חוקר מקרי המוות קבע את המוות בסביבות ה-5 באפריל. כשבעת אלפים איש התאספו בסיאטל למשמרת ציבורית יומיים לאחר מכן. נירוונה נכנסו להיכל התהילה של הרוק אנד רול ב-2014, שנת זכאותם הראשונה, כשהם מוצגים על ידי מייקל סטייפ. רולינג סטון הציב את קוביין ברשימותיו של מאה כותבי השירים, הגיטריסטים והזמרים הגדולים ביותר – האדם היחיד ברשימה שהיה מוצא את שלושתם מביכים. הלהקות שבאו אחריו, מפו פייטרס ועד בילי אייליש, עדיין עובדות עם מה שהשאיר.