קומאראג'יבה: בן הערובה שבנה מחדש את אוצר המילים של הבודהיזם הסיני
גנרל סיני גרר את קומאראג'יבה מקוצ'ה, אילץ אותו להפר את נדרי הנזירות שלו והחזיק אותו במשך כחמש-עשרה שנים בחצר של מצביא שלא גילה עניין בבודהיזם. כשהגיע לבסוף לבירה הסינית צ'אנג-אן בגיל חמישים ושבע, גיל שבו רוב הקריירות דועכות, הוא הקים לשכת תרגום שבמשך שתים-עשרה שנים הפיקה כ-35 סוטרות על פני כמעט שלוש-מאות מגילות — ותוך כדי כך המציא חלק גדול מאוצר המילים הסיני שבו משתמש הבודהיזם עד היום. מעטים החוקרים שעשו את עבודתם החשובה ביותר בשלב כה מאוחר, או תחת משמורת עוינת בגלוי, כפי שעשה קומאראג'יבה.
ילדות בין שני עולמות בודהיסטיים
קומאראג'יבה נולד בשנת 344 לספירה בקוצ'ה, ממלכת נווה מדבר על דרך המשי הצפונית במה שהיום הוא שינג'יאנג. אביו, קומאראיאנה (Kumārāyana), היה נזיר הודי מקשמיר שנסע מזרחה כדי להפיץ את הבודהיזם; אמו, ג'יבה (Jīva), השתייכה למשפחת המלוכה של קוצ'ה, והמלך סידר את נישואיהם לאחר שהתרשם מהוראתו של קומאראיאנה. כשהיה קומאראג'יבה בן שבע, אמו נכנסה למנזר, ובהיותו בן תשע כבר למד את האגאמות ואת האבהידהרמה של הסרוואסטיואדה אצל מאסטרים ברחבי צפון הודו, קשמיר וקוצ'ה. הוא המיר את דתו מהמסורת המוקדמת של ההינאיאנה לבודהיזם מהאיאנה אצל המורה בודהאיאשאס (Buddhayaśas) בקשגאר, ובגיל עשרים קיבל הסמכה מלאה לנזירות בחזרה בקוצ'ה, שם השילוב שלו בין היקף מלומד לכישרון בוויכוח הפך אותו למפורסם הרבה מעבר לגבולות הממלכה.
נלכד בגלל המוניטין שלו
התהילה הזו התבררה כמסוכנת. בשנת 379 לספירה, הקיסר פו ג'יאן (Fu Jian) ממדינת צ'ין המוקדמת, לאחר ששמע על המוניטין של קומאראג'יבה, שלח את הגנרל לו גואנג (Lü Guang) ללכוד אותו; לו גואנג כבש את קוצ'ה ותפס את קומאראג'יבה בסביבות שנת 386 לספירה. לו גואנג, מצביא ללא עניין מיוחד בבודהיזם, כלא אותו במשך שנים ואילץ אותו להינשא לנסיכה מקוצ'ה, ובכך אילץ אותו להפר את נדרי הנזירות שלו — הפרה אישית ודתית שהמסורת זוכרת כאחת ההשפלות המכוננות בחייו. הוא נותר במשמורתו של לו גואנג, למעשה חוקר שבוי בחצר שראתה בו שלל ולא מורה, עד שאירועים במקומות אחרים בסין שחררו אותו לבסוף.
צ'אנג-אן ולשכת התרגום
בשנת 401 לספירה, הקיסר יאו שינג (Yao Xing) מצ'ין המאוחרת הביס את כוחותיו של לו גואנג והביא את קומאראג'יבה, כעת בן חמישים ושבע, לבירה צ'אנג-אן. שם הוענק לו התואר "מורה לאומי" והוא הופקד על לשכת תרגום בגני שיאויאו. במהלך שתים-עשרה השנים הבאות תרגם הצוות שלו כ-35 סוטרות הפרוסות על פני 294 מגילות, בעבודה עם ארבעה תלמידים עיקריים — דאושנג (Daosheng), סנגז'או (Sengzhao), דאורונג (Daorong) וסנגרוי (Sengrui) — שעזרו לשכלל ולהפיץ את התוצאות. בין הטקסטים שעלו ממאמץ זה היו סוטרת היהלום, סוטרת הלוטוס, סוטרת אמיטאבה, סוטרת וימאלקירטי, מסות הליבה של המדהיאמקה — המסה על האמצע, מסת שנים-עשר השערים, ומסת מאה הפסוקים — ופירוש על שלמות החוכמה הגדולה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →דרך חדשה לתרגם
מה שהבדיל את עבודתו של קומאראג'יבה לא היה רק היקפה אלא שיטתה. מתרגמים בודהיסטים סינים קודמים הסתמכו על "גיי" (geyi), מערכת של "התאמת מושגים" שמיפתה מונחים בודהיסטיים על אוצר מילים דאואיסטי וקונפוציאני קיים — פרקטיקה שבהכרח עיוותה את המשמעות הבודהיסטית כדי להתאים לקטגוריות מקומיות. קומאראג'יבה נטש את המערכת הזו לטובת תרגום לפי משמעות ולא לפי התאמה מילולית, ויצר סגנון סיני קריא שתרגומים חוזרים מילוליים יותר מאוחרים מעולם לא הצליחו להחליף. החוקר לו צ'נג (Lu Cheng) שפט את תרגומיו כ"חסרי תקדים הן מבחינת טכניקת התרגום והן מבחינת מידת הנאמנות" — טענה על גוף עבודת תרגום המשתרע על פני ז'אנרים מרובים ומאות שנים של ספרות בודהיסטית סינית, לא על טקסט בודד.
המצאת אוצר מילים
מכיוון שלחלק גדול ממה שתרגם לא היה שווה ערך סיני קיים, קומאראג'יבה נאלץ למעשה לבנות אוצר מילים תוך כדי עבודה. הוא פיתח מערכת תעתיק לעיבוד צלילים בסנסקריט לסימניות סיניות, שיטה שתרמה מאוחר יותר ליסודות הרומניזציה הפונטית הסינית. מונחים שטבע או קיבע בתרגום — "דא צ'נג" (dà chéng, 大乘) עבור מהאיאנה, "פו טי" (pú tí, 菩提) עבור בודי, "ניאן צ'ו" (niàn chǔ, 念處) עבור סמרטיופאסטהאנה (Smṛtyupasthāna) — נותרו בשימוש סטנדרטי באוצר המילים הבודהיסטי הסיני ואף היומיומי עד היום. הוא גם הביא את פילוסופיית המדהיאמקה לסין בצורה שיטתית בפעם הראשונה, והניח את הבסיס האינטלקטואלי למה שהפך לבית הספר "סאנלון" (Sanlun), או שלוש המסות, והשתמש בתרגומיו כדי לתקן את מה שהחוקר ג'ון מ. תומפסון מתאר כקריאות סיניות שגויות של ריקנות ואל-עצמי שעוותו על ידי השפעה ניאו-דאואיסטית — תוך הדגשת, בביטויו של תומפסון, "ריקנותם של כל הדהרמות (אפילו 'ריקנות הריקנות')".
מוות ומוניטין מיידי
קומאראג'יבה מת בשנת 413 לספירה בצ'אנג-אן, בגיל שישים ושמונה או שישים ותשע. החוקר רפאל פלבור (Rafal Felbur) מציין כי תרגומיו "נהנו מהצלחה עצומה במסורת הסינית", ונותרו הגרסאות המועדפות של סוטרות מפתח גם לאחר שמתרגמים מאוחרים יותר, שעבדו מתוך מלגות טקסטואליות משופרות ונאמנות מילולית קרובה יותר, הפיקו את מה שהיו טכנית עיבודים מדויקים יותר. העובדה שקוראים ונזירים המשיכו לחזור ל"גרסאות קומאראג'יבה" ללא קשר היא כשלעצמה סוג של פסק דין על מה שגרם לגישה שלו לעבוד.
מדוע קומאראג'יבה מכונה גאון
המקרה לגאונותו של קומאראג'יבה נשען פחות על דוקטרינה מקורית — הוא העביר מסורת פילוסופית קיימת של מדהיאמקה לשפה חדשה, לא המציא אותה — אלא על שילוב נדיר במיוחד של כישורים שהופעלו בתנאים מענישים: שליטה בסנסקריט ובשפות מרכז-אסיאתיות מרובות, הבנה של חוקר של התוכן הפילוסופי שעיבד, ואינסטינקט של מתרגם למה שייקרא בפועל כפרוזה סינית קוהרנטית ומרגשת ולא כתרגום מילולי נוקשה. השילוב הזה הוא באמת לא נפוץ; לרוב המתרגמים בתקופתו היו אחת או שתיים מהיכולות הללו אך לא כולן שלוש, וזו הסיבה שמערכת ה"גיי" שהחליף התמידה כל כך הרבה זמן למרות העיוותים שלה. הסיבוך הכנה הוא שקומאראג'יבה לא עבד לבד — לשכת התרגום שלו הסתמכה על תלמידים עיקריים, כולל דאושנג, סנגז'או, דאורונג וסנגרוי, כדי לעזור לשכלל ולהפיץ את התוצאות — כך ש"תרגומיו" הם, ליתר דיוק, התוצר של בית ספר שהוביל ועיצב ולא פעולה בודדת של גאונות אינדיבידואלית. כדאי גם להיות ברור שנישואיו ואובדן נדרי הנזירות שלו היו כפויים, לא בחירה, פרט שהמסורת לעיתים מטשטשת לטובת חגיגת התפוקה המלומדת שבאה בעקבותיה.
מורשת
יותר משש-עשרה מאות שנים לאחר מכן, "גרסאות קומאראג'יבה" של סוטרת הלוטוס, סוטרת היהלום וסוטרת וימאלקירטי נותרו הטקסטים הסטנדרטיים המוקראים בתרגול הבודהיסטי במזרח אסיה, ואוצר המילים שטבע למושגי המהאיאנה הוא עדיין אוצר המילים שבודהיסטים סינים, קוריאנים ויפנים משתמשים בו ללא מחשבה שנייה — גוף של שפה פילוסופית שחובר בשקט על ידי אדם שהגיע לשיא כוחו רק לאחר חמש-עשרה שנים כאסיר של מישהו אחר.