קנזבורו אואה (Kenzaburō Ōe): הסופר שכתב אל עבר בנו
כשנשאל מה הוא מחשיב לשיא יצירתו, חתן פרס נובל לשנת 1994 לא נקב בשמו של רומן. הוא אמר שהפיכתו של בנו היקארי (Hikari) למלחין עולה על כל מה שהוא עצמו כתב. היקארי נולד ב-1963 עם מום גולגולתי ומוגבלות שכלית; יכולות הדיבור והקריאה שלו נותרו מוגבלות; והוא המשיך להקליט אלבומים של מוזיקה משלו. כמעט כל מה שאואה פרסם לאחר לידה זו הוא ניסיון לחשוב על המשמעות של חיים לצד אדם אחר שאינך יכול להגיע אליו במלואו.
כפר מוקף יער
אואה נולד ב-31 בינואר 1935 באוצ'יקו (Uchiko), שבמחוז אהימה (Ehime) באי שיקוקו (Shikoku) – כפר מוקף יער, שבו משפחתו חיה במשך דורות וקיימה את מסורות הכפר גם כשרסטורציית מייג'י (Meiji Restoration) מודרניזתה את המדינה סביבם. הוא היה השלישי מבין שבעה ילדים. הנשים במשק הבית של אואה היו מספרות הסיפורים, שהעבירו הלאה את ההיסטוריה והמיתוסים האזוריים; אותה ירושה שבעל-פה הפכה לחומר הגלם של סיפורת שלו, והיער עצמו הפך לטריטוריה דמיונית חוזרת ולא רק לתפאורה.
אביו מת במהלך המלחמה. אמו השתלטה על חינוכו הספרותי והעניקה לו את "הקלברי פין" (Huckleberry Finn) ואת "מסעותיו המופלאים של נילס" (The Wonderful Adventures of Nils) – שני ספרים על ילדים הנעים בעולם שהפסיק להגן עליהם, וזהו תיאור הוגן למה שיכתוב מאוחר יותר.
טוקיו, ראבלה, סארטר
בגיל שמונה-עשרה עבר לטוקיו ונרשם למחלקה לספרות צרפתית באוניברסיטת טוקיו. שם מצא את המורה שעיצב אותו: קאזואו ואטנאבה (Kazuo Watanabe), חוקר הרנסנס הצרפתי שהוביל אותו אל הפילוסופיה ההומניסטית ובאופן מכריע, אל הריאליזם הגרוטסקי של ראבלה. השילוב הוא מוזר והוא מסביר רבות – סופר של מיתוסים כפריים יפניים שהמודלים הצורניים שלו היו צרפתיים, ושחושיו ערבבו את ההגזמה הראבליאנית עם האקזיסטנציאליזם של סארטר. דנטה, פו, בלזק ואליוט היו גם הם בתמהיל.
הוא החל לפרסם בשנות ה-50 וזכה להכרה כמעט מיידית. "המלכודת" (The Catch, 1958), סיפור על ילד כפרי וטייס אמריקאי שהופל, זכה בפרס אקוטגאווה (Akutagawa Prize). "לקטוף את הניצנים, לירות בילדים" (Nip the Buds, Shoot the Kids, 1958), הרומן הראשון שלו, הציב את הרס המלחמה על ילדי הכפר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →1963, ושני הספרים שבאו בעקבותיה
הולדתו של היקארי חצתה את הקריירה של אואה לשניים. "עניין אישי" (A Personal Matter, 1964) הוא התיעוד הישיר: אב המתמודד עם הנזק המוחי של בנו שזה עתה נולד, והתנועה הארוכה מהרצון לברוח לקראת קבלה ודו-קיום. בריטניקה מכנה אותו לטענתם הרומן הטוב ביותר שלו. מה שהופך אותו ליותר מסתם וידוי הוא שאואה סירב לאפשר לקטסטרופה הפרטית להישאר פרטית.
בשנה שלאחר מכן פרסם את "הערות הירושימה" (Hiroshima Notes, 1965), שחיבר את מצבו שלו לניצולי פצצת האטום – הרחבה מכוונת מטראומה אישית לאחריות חברתית שקבעה את התבנית לשארית חייו. הוא הרחיב את אותה תשומת לב לאוקינאווה (Okinawa) ולמסורות דרום קוריאניות, כשהוא מתייחס לתרבויות פריפריאליות כחלופות אמיתיות לתפיסת יפן המרכזת בטוקיו. ה"הערות אוקינאווה" שלו, שתיארו כפייה צבאית של אזרחים בזמן מלחמה, יביאו בסופו של דבר קציני צבא לשעבר להגיש נגדו תביעה.
היער והעיר
"הזעקה השקטה" (The Silent Cry, 1967) מיזג את המיתולוגיה הכפרית שלו עם יפן העכשווית ונקרא בדרך כלל כיצירת המופת המבנית שלו. משם היצירה נעה בשני זרמים. האחד עקב אחר החיים עם היקארי: "למדנו לצמוח מעבר לשיגעוננו" (Teach Us to Outgrow Our Madness, 1969), "נשמתי המוצפת" (My Deluged Soul, 1973), "התעוררו, הו, צעירי העידן החדש!" (Rouse Up, O, Young Men of the New Age!, 1983), כשהאחרון שואב מבלייק וייטס. השני הציב דמויות מיתולוגיות מהיער בתוך מסגרות עירוניות מודרניות.
"M/T ופלאי היער" (M/T and the Wonders of the Forest, 1986) השאיל את המנגנונים של האנתרופולוגיה התרבותית. "מכתבים לשנים שעברו שלי" (Letters to My Sweet Bygone Years, 1987) עקב אחר ניסיון כושל לבנות תשתית תרבותית ופוליטית ביער אבותיו. טרילוגיה מאוחרת – "עד שה'מושיע' יחטוף מכות" (Until the "Savior" Gets Socked, 1993), "הססנות" (Vacillating, 1994) ו"ביום הגדול" (On the Great Day, 1995) – עבדה מתוך הדימויים של ו. ב. יייטס. הוא המשיך לפרסם רומנים ארבעה עשורים לאחר מכן, כולל "המתחלף" (The Changeling) ו"מוות במים" (Death by Water, 2015).
האזרח
הפציפיזם של אואה לא היה פוזה ספרותית. הוא פעל נגד נשק גרעיני ואנרגיה גרעינית במשך רוב חייו הבוגרים, ואסון פוקושימה (Fukushima) של 2011 החזיר אותו לרחובות בשנות השבעים לחייו. כאשר יפן עברה להפעיל מחדש את הכורים שלה ב2015, התנגדותו נוסחה באופן אופייני כחוב לאנשים שטרם נולדו: "אסור לנו להשאיר את בעיית תחנות הכוח הגרעיניות לדור הצעיר".
ציטוט פרס נובל לשנת 1994 ציין את המנגנון במדויק: "שבעוצמה פואטית יוצר עולם דמיוני, שבו החיים והמיתוס מתמזגים ליצירת תמונה מטרידה של מצב האדם כיום". הוא היה הסופר היפני השני שזכה בו.
מדוע קנזבורו נקרא גאון
היכולת הייחודית היא מעין ראייה כפולה מבנית – היכולת להריץ עובדה ביתית פרטית ובלתי נסבלת ואסון היסטורי לאומי דרך אותה מכונה נרטיבית עד שכל אחד מסביר את השני. רוב הסופרים יכולים לעשות אחד מהשניים. אואה הפך את מוגבלותו של היקארי וניצולי הירושימה למאירים זה את זה מבלי להציע לעולם שהם שווים, מה שדורש שילוב יוצא דופן של עצבים ושליטה. המילה של האקדמיה השוודית לתוצאה הייתה דחיסה: חיים ומיתוס נדחסו לתמונה אחת מטרידה. המתנה השנייה שלו היא חוסר מנוחה צורני. כשזכה בנובל בגיל חמישים ותשע, הוא הגיב ברדיפה אחר צורות ספרותיות חדשות במקום להתקבע, והמשיך לעשות זאת במשך שני עשורים נוספים.
מקרה הנגד משמעותי ושווה ציון. סופר שהמודלים הצורניים שלו היו ראבלה, סארטר וייטס, שעבד ביפנית, הפיק פרוזה בעלת זרות מכוונת שהיא תובענית במתכוון ולא עוברת בקלות. הוא חזר לאותם שני נושאים – כפר היער והבן בעל המוגבלות – בהתמדה כזו לאורך חמישה עשורים, שקורא יכול לשאול בצדק אם הספרים המאוחרים מרחיבים את התגלית או מביימים אותה מחדש. ומעמדו בבית היה בלתי נפרד מהפוליטיקה שלו: מסות "הערות אוקינאווה" הכניסו אותו לבית המשפט נגד קציני צבא לשעבר, ורבים מהוויכוחים על אואה ביפן היו ויכוחים על הפציפיזם שלו ולא על המשפטים שלו. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא מקוריות המהלך המרכזי: הוא לקח את הצער הפרטי ביותר שעמד לרשותו וסירב לתת לו להישאר קטן.
מורשת
אואה מת ב-3 במרץ 2023, בגיל שמונים ושמונה. הוא הותיר אחריו גוף עבודה שהפך את האכזבה היפנית שלאחר המלחמה לקריאה לעולם, ודוגמה ציבורית עקשנית של סופר שהמשיך להופיע בהפגנות. המדד המועדף עליו להצלחה היה המוזיקה של בנו – שיפוט שאומר לך את רוב מה שאתה צריך לדעת על האופן שבו הבין את עבודת חייו.