קתרין הפבורן (Katharine Hepburn): קריירה שנבנתה על סירוב
במשך שבעים שנה היא אמרה לעולם תאריך לידה שגוי. לאחר שאחיה הבכור טום (Tom) מת – הוא נמצא תלוי, בתאונה שהותירה בה חותם לצמיתות – אימצה הנערה קתרין הפבורן את תאריך לידתו כתאריך לידתה שלה ושמרה עליו לאורך חמישה עשורים של כוכבות, כשהיא מתקנת את הרישום רק באוטוביוגרפיה שלה מ-1991. זוהי עובדה קטנה, מוזרה וחושפנית על אישה שבילתה את כל חייה הציבוריים בהחלטה עצמית איזו גרסה של עצמה תהיה זמינה לקהל.
בית הרטפורד (Hartford)
היא נולדה ב-12 במאי 1907 בהרטפורד, קונטיקט, השנייה מבין שישה ילדים במשק בית שהיה ויכוחני בצורה יוצאת דופן ובעל עקרונות בצורה יוצאת דופן. אביה, תומאס הפבורן (Thomas Hepburn), היה אורולוג שדיבר בפומבי על עגבת בתקופה שבה המחלה לא הייתה נושא לשיחה בחברה מהוגנת. אמה, קתרין "קיט" הוטון הפבורן (Katharine "Kit" Houghton Hepburn), הגיעה ממשפחת הוטון הבולטת והחזיקה בתארים מברן מאור (Bryn Mawr) ומראדקליף (Radcliffe) – רמת השכלה עבור אישה בדורה שהייתה כשלעצמה הצהרה.
בני משפחת הפבורן חינכו את ילדיהם להחזיק בדעות ולהגן עליהן סביב שולחן האוכל. המניירות של הפבורן לאורך חייה – התנועות השטוחות של ניו אינגלנד, המוכנות לקטוע דיבור, והיעדר מוחלט של פלרטטנות – לא היו המצאה של מסך הקולנוע. זה היה ביתה.
ברן מאור ותיאטרון קורט (Cort Theatre)
היא הלכה בעקבות אמה לקולג' ברן מאור, וסיימה את לימודיה ב-1928 עם תואר בהיסטוריה ובפילוסופיה, ופנתה ישירות לתיאטרון באותה שנה, כשהיא מופיעה ב-The Czarina ועושה את הופעת הבכורה שלה בברודוויי בתיאטרון קורט. היא לא נראתה ליהוק מובן מאליו: גבוהה מדי, זוויתית מדי, מהירה מדי, עם קול שפנה אל הקהל בצורה חדה.
הוליווד לקחה אותה בכל זאת. הופעת הבכורה הקולנועית שלה ב-1932 בסרט A Bill of Divorcement הביאה לה תהילה מיידית, ובתוך שנה היא זכתה בפרס אוסקר על Morning Glory (1933) ובלהיט נשים קטנות (Little Women) באותה שנה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →רעל
הנפילה הייתה מהירה באותה מידה. עד 1938 הגדיר סקר בתעשייה את הפבורן כ"רעל לקופות" – התוצאה, בקריאה הפשוטה ביותר, של תפקידיה הבלתי שגרתיים ותמיכתה הגלויה בפמיניזם ברגע שבו אף אחד מאלה לא היה בטוח מבחינה מסחרית. הקהל מצא אותה יהירה; המפיצים מצאו שהיא בלתי ניתנת למכירה. זהו הפרק המאלף ביותר בקריירה שלה, בגלל מה שעשתה לאחר מכן.
היא לא ריככה את עמדותיה. היא פנתה למחזאי פיליפ בארי (Philip Barry) – שעמו כבר עבדה על Holiday – והמחזה סיפור פילדלפיה (The Philadelphia Story) נכתב סביבה; קומדיה על אישה שהקרירות שלה מאובחנת כפגם, נבחנת ולבסוף זוכה למחילה במקום להישבר. הפבורן הובילה את המחזה להצלחה עצומה ב-1939, ומכריע מכך, שלטה בזכויות הסרט, מה שאפשר לה להכתיב את תנאי חזרתה למסך ב-1940. זו נותרה אחת התמרונים המבריקים ביותר בקריירה שביצע שחקן אמריקאי כלשהו.
טרייסי (Tracy)
ב-1942 היא עשתה את אשת השנה (Woman of the Year) עם ספנסר טרייסי (Spencer Tracy) והחלה את מה שנרשם כשותפות המסך הארוכה בהיסטוריה: תשעה סרטים יחד, שהסתיימו רק עם מותו של טרייסי ב-1967 זמן קצר לאחר שסיימו את נחש מי בא לסעוד (Guess Who's Coming to Dinner). בין נקודות אלו הגיעו צלעות אדם (Adam's Rib) וגוף עבודה שעשה משהו נדיר לתקופתו – הוא העלה את הוויכוח בין המינים כוויכוח בין שווים, שבו האינטליגנציה של האישה הייתה הנחת היסוד ולא הבדיחה. חוסר התנועה הגרניטי של טרייסי והמהירות העצבית של הפבורן היו מנגנון קומי חדש באמת, והסרטים עדיין נצפים.
המערכה השנייה הארוכה
היא הופיעה ביותר מארבעים סרטים באורך מלא ומעל שלושים הפקות במה, שנעו בין קומדיה, דרמה אליזבתנית ומחזות זמר בברודוויי – Alice Adams, Stage Door, צער גידול חיות (Bringing Up Baby), מלכה אפריקאית (The African Queen), Summertime, מסע ארוך אל תוך הלילה (Long Day's Journey into Night). מה שמבדיל אותה כמעט מכל כוכב אחר בתקופת האולפנים הוא צורת הקריירה המאוחרת שלה. היא זכתה בארבעה פרסי אוסקר בקטגוריות משחק – Morning Glory, נחש מי בא לסעוד, אריה בחורף (The Lion in Winter, 1968) ו-האגם המוזהב (On Golden Pond, 1981) – ושלושה מתוך הארבעה הגיעו לאחר שמלאו לה חמישים ושמונה. היא מחזיקה בשיא המועמדויות לאוסקר, עם שנים עשר. היא עדיין עבדה ב-1994.
מדוע קתרין מכונה גאונה
הטענה הכנה עבור הפבורן היא לא שהיא הייתה זיקית טכנית – היא לא הייתה, ומעולם לא התיימרה להיות. היא גילמה, בעיקרון, סוג אחד של אישה: משכילה, בעלת רצון, מגוננת, מפוחדת בפנים. הגאונות טמונה בשני דברים. הראשון הוא עניין של כלי נגינה טהור. התזמון שלה בקומדיה כמעט חסר תחרות בקולנוע המדבר; המהירות שבה היא לוקחת ומחזירה שורה ב-צער גידול חיות או ב-סיפור פילדלפיה דורשת חוש של מרווחים של מוזיקאי, והקצב, לא החומר, הוא זה שמייצר את הצחוק. התיאור של מרכז קנדי של "פנים זוהרות" ו"קול שאין דומה לו" הוא מדויק אך חסר: כוחו של הקול הוא מטרי.
השני הוא אסטרטגי, וזוהי מתנה נדירה יותר. הפבורן הבינה את המנגנון שבתוכו פעלה טוב יותר מהגברים שניהלו אותו. לאחר שהוכרזה כמתה מסחרית ב-1938, היא תכננה את תחייתה שלה על ידי הזמנת מחזה שנכתב לפי נקודות החוזק שלה והחזקת זכויות הסרט עליו – מעשה של סופרות קריירה שאף שחקן חוזה בדורה לא ניסה.
טיעון הנגד: חלק גדול מההערצה נקשר לאישיות ולא להופעות, והאישיות – כסף מקונטיקט, השכלה בברן מאור, שליטה עצמית ללא דופי – הייתה בחלקה פריבילגיה מעמדית שהפכה את ההתנגדות שלה לברת-קיימא. היא יכלה לסרב להוליווד כי היה לה מאיפה לסרב. כמה מהסרטים שלה מאמצע הקריירה נוקשים, והמניירות שמרגשות בקומדיה עלולות להפוך לקשיחות בדרמה. הטענה מוצגת בצורה הטובה ביותר בצמצום: כטכנאית קומית וכמנהלת של הקריירה שלה, היא הייתה יוצאת דופן. כהוכחה לכך שכוכבת יכולה להיות קשה, אינטליגנטית ובעלת קריירה ארוכה, היא הייתה כמעט יחידה במינה.
מורשת
הפבורן מתה ב-29 ביוני 2003, בגיל תשעים ושש, בפנוויק (Fenwick) שבקונטיקט, המדינה שמעולם לא עזבה לצמיתות. ברודוויי עמעמה את אורותיה לכבודה; ניו יורק קראה לפינת רחוב "קתרין הפבורן ויי" (Katharine Hepburn Way). מרכז קנדי מכנה אותה "הכוכבת המונומנטלית והמתמשכת ביותר של מסך הכסף", והשיא של שתים עשרה מועמדויות וארבעה זכיות לא סביר שיישבר.
מה ששורד בצורה השימושית ביותר, עם זאת, הוא תבנית. לפני הפבורן, הקריירה של כוכבת אמריקאית הייתה צפויה להיות קצרה ולהסתמך על היותה אהובה. היא הדגימה לאורך שבעה עשורים של עבודה שזה יכול להיות במקום זאת ארוך, ויכוחני, ומתנהל כולו בתנאים שהיא הציבה לעצמה.