קארוי שאפר (Károly Schaffer): המאסטר ששמו נשכח

כאשר הסטודנט המפורסם ביותר שלו הציג בפניו טיוטה המתארת טיפול חדש ורדיקלי לסכיזופרניה – גרימת עוויתות מכוונת בחולים – קארוי שאפר התפרץ. "הוא קרא לי נוכל, שרלטן, רמאי, בכל שם גנאי שעלה בדעתו," נזכר לאסלו מדונה (László Meduna) מאוחר יותר. בסופו של דבר שאפר התרצה, העניק למדונה את מדליית שאפר הראשונה, וזכה לראות את הטיפול בעוויתות הופך לאחד הטיפולים המשפיעים ביותר בפסיכיאטריה של המאה ה-20. זהו אחד החלקים הבודדים במורשתו של שאפר ששרדו בשלמותם עד לתקופה שלאחר המלחמה; השאר, לפי הודאת התחום שלו עצמו, נשכח ברובו מחוץ להונגריה.

ילדות בווינה, קריירה בבודפשט

קארוי שאפר נולד בשנת 1864 בווינה, בנו של אומן-פסל, אם כי הוא הזדהה מאוד עם התרבות ההונגרית ודיבר הונגרית בבית למרות שליטתו בגרמנית. הדגמת מיקרוסקופ בגיל שתים-עשרה כיוונה אותו למסירות ארוכת שנים לאנטומיה הנצפית מבעד לעדשה. הוא למד לטינית בעצמו כדי להתקבל לאוניברסיטת בודפשט, שם החל בלימודי רפואה בשנת 1882, תוך השתתפות בהרצאות בווינה של הנוירואנטומיסט תאודור מיינרט (Theodor Meynert) והכשרה תחת קארוי לאופנאואר (Károly Laufenauer), פרופסור לפסיכיאטריה שלמד בעצמו אצל שארקו (Charcot) ומיינרט. כישרונו של שאפר ניכר מוקדם: הוא פרסם את ממצאו הראשון, על הפתולוגיה של הכלבת, בכתב העת היוקרתי Archiv für Psychiatrie בעודו סטודנט לרפואה בשנה הרביעית בשנת 1888.

בניית מעבדה מאפס

בין השנים 1889 ל-1895 עבד שאפר כעוזר הוראה ללא שכר במחלקה לפסיכיאטריה, הסדר נפוץ במערכת האקדמית האוסטרו-הונגרית שאילץ אותו לנהל מרפאה פסיכיאטרית פרטית המשתמשת בהיפנוזה כדי לכלכל את עצמו. ביקור מעצב בשנת 1891 אצל ההיסטולוג הגרמני קרל וייגרט (Carl Weigert) בפרנקפורט העניק לו טכניקות צביעה מתקדמות והחל חברות ארוכת שנים עם עוזרו של וייגרט, לודוויג אדינגר (Ludwig Edinger). בשנת 1893 הוא קיבל את התואר הלא-מתוגמל של פרופסור פרטי לנוירופתולוגיה ונוירולוגיה, ולאחר שעזב את המרפאה של לאופנאואר ב-1895 הוא קיבל משרות בבית החולים אליזבת ובפוליקליניקה של הרוזן אלברט אפוני (Albert Apponyi), שם בנה ומימן באופן אישי מעבדה שבקושי גדולה מארון מטאטאים. אותו חלל צפוף הפך למה שהיסטוריון אחד כינה "חממה מדעית וירטואלית" עבור הנוירופתולוגיה ההונגרית, שבה הוכשרו חוקרים כולל ארטור סארבו (Artúr Sarbó), רז'ה באלינט (Rezső Bálint) והפסיכואנליטיקאי לעתיד שאנדור פרנצי (Sándor Ferenczi).

מיפוי הנוירון

עבודתו המעבדתית של שאפר הניבה שורה של פריצות דרך נוירואנטומיות אמיתיות. בשנת 1893, תוך שימוש בשיטת הצביעה של ניסל (Nissl), הוא סייע בביסוס ההבחנה המורפולוגית בין אקסונים של נוירונים לדנדריטים. בשנת 1897, ביישום הטכניקה של גולג'י (Golgi), הוא הדגים את השפע של תאי עצב בעלי אקסון קצר בקליפת המוח. בשנת 1904 הוא היה מהראשונים להציע ראיות אמפיריות לכך שנוירונים מתפקדים כיחידות אנטומיות עצמאיות, המחוברות זו לזו בצימוד ולא מאוחדות לרשת רציפה – נקודת יסוד במה שהפך לדוקטרינת הנוירון. עם זאת, חותמו האישי המתמשך ביותר על מדעי המוח הגיע ממחקריו ההיסטולוגיים המדויקים על ההיפוקמפוס התקין: מסלול האקסון הנושא אותות מאזור CA3 של ההיפוקמפוס לאזור CA1 שלו עדיין נושא את שמו, ה-Schaffer collateral, מבנה שנשאר מרכזי למחקר מודרני על זיכרון ופלסטיות סינפטית יותר ממאה שנה לאחר שתיאר אותו לראשונה.

מתן שם למחלה של תא העצב

בין השנים 1899 ל-1904, בחן שאפר שישה קורבנות תינוקות של מה שנקרא כיום מחלת טיי-זקס (Tay-Sachs), וב-1905 זיהה התנפחות של תאי עצב כפתולוגיה הבסיסית של המחלה, תוך שהוא מאייר תאי עצב מושפעים ברחבי מערכת העצבים המרכזית ברישומים ידניים קפדניים שנעשו באמצעות צביעת המיילין של וייגרט. הוא פירש את המצב דרך המסגרת של אדינגר של "Aufbrauchkrankheiten", או מחלות כליה, וממצאו מוכר כיום כתיאור הראשון של הפרעת אגירת ליפידים, או ליפידוזיס – קטגוריה הכוללת כיום עשרות מחלות מטבוליות מזוהות. המצב היה ידוע לתקופה מסוימת כניוון תאי שאפר, אם כי ככל שהמושג הבסיסי נטמע בידע הרפואי הסטנדרטי, עדיפותו נמוגה מהזיכרון הקולקטיבי, דפוס שחזר על עצמו לאורך חלק ניכר מהקריירה שלו.

מכון משלו

שאפר בילה שנים בקידום הקמת מכון מחקר ייעודי, ובשנת 1912 יצרה הממשלה עבורו פרופסורה ומעבדה יוצאי דופן, והקימה את המכון להיסטולוגיה של המוח בבודפשט, במודל של מכונים דומים בווינה ובציריך, אם כי חסרו בו מחלקות לפיזיולוגיה וביוכימיה שנתנו למכונים עמיתים אלו היקף רחב יותר. כאשר עמיתו מורבצ'יק (Moravcsik) מת ב-1924, שאפר היה היורש הברור לקתדרה לפסיכיאטריה אך סירב לה שוב ושוב, והסכים רק בינואר 1925 תחת לחץ כי זה "לטובת הלאום", ורק לאחר שהבטיח תנאים ששילבו את הצוות והציוד של המכון שלו במחלקה לפסיכיאטריה ואיחדו את הנוירולוגיה עם הפסיכיאטריה בבודפשט, נישואים מוסדיים של שני התחומים שנמשכו חמישים שנה.

מדוע קארוי נקרא גאון

תלמידיו של שאפר השתמשו בדיוק במילה הזו לגביו, והטיעון לכך נשען על שילוב נדיר: תצפית מיקרוסקופית מדויקת וסבלנית שהניבה תגליות אנטומיות עמידות – ה-Schaffer collateral, הראיות לעצמאות הנוירונים, הפתולוגיה של טיי-זקס – יחד עם טווח תיאורטי שאפתני, מסגרת ה"תורשה-ניוון" שלו שניסתה לאחד מחלות עצבים תורשתיות מגוונות תחת מנגנון מיקרוסקופי אחד. ספריו המאוחרים, שנכתבו לאחר פרישתו הכפויה ב-1935, אף ניסו לזהות את הבסיס האנטומי לגאונות עצמה, פרויקט שלדעתו פתר אך איש לא חקר מעולם. טיעון הנגד הכן הוא משמעותי: עמיתים, כולל חוקר המוח הבלגי לודו ואן בוגרט (Ludo Van Bogaert), מצאו את שאפר נוקשה וקשה, לא מסוגל לקבל חילוקי דעות עם רעיונותיו, מה שהזין מריבות מדעיות אמיתיות; תיאוריית התורשה-ניוון שלו נבנתה על מעט מדי מקרים מכדי להכליל כראוי, כפי שהודה מאוחר יותר תלמידו אישטוואן קורניי (István Környey); וכמה מהדוקטרינות הספציפיות שלו, כולל טענתו לגבי המקור העוברי של המיקרוגליה, הופרכו לאחר מכן על ידי תלמידו שלו קלמן שאנטה (Kálmán Sántha). המוניטין של שאפר כגאון הוא אפוא אמיתי אך צר גיאוגרפית והיסטורית – נחגג בנוירופסיכיאטריה ההונגרית, לא מוכר ברובו בחו"ל, ומוצל במידה רבה לאחר מותו על ידי אותם שינויי פרדיגמה אלקטרופיזיולוגיים ופסיכואנליטיים שהפכו את המדע מבוסס המיקרוסקופ שלו למיושן בתוך דור.

מורשת

שאפר מת בשנת 1939 כששני מאמרים עדיין ממתינים לפרסום על שולחנו. תלמידיו לשעבר המשיכו להחזיק בשלוש מתוך ארבע הקתדרות לנוירופסיכיאטריה בהונגריה, וביוגרף אחד זקף לזכות התנגדותו הפומבית לחקיקה אאוגנית בין 1924 ל-1937 את הסיוע בעיכוב צעדים אאוגניים כפויים בהונגריה. בידוד פוליטי מאחורי מסך הברזל, מחסומי שפה מהפרסומים שלו בגרמנית ובהונגרית ברובם, והפנייה שלאחר המלחמה מהיסטולוגיה עצבית לעבר ביוכימיה ופסיכואנליזה התחברו יחד כדי למחוק את שמו מהזיכרון הבינלאומי גם כאשר ממצאיו המרכזיים התמידו בעילום שם בתוך התחום. ה-Schaffer collateral נותר מונח סטנדרטי בספרי לימוד למדעי המוח ברחבי העולם; כמעט אף אחד מהחוקרים המשתמשים בו מדי יום אינו יודע איזה שם הוא נושא.