קרל שטאוּפר-ברן: האמן שהושמד על ידי חבר מועצת הברית
בקיץ 1890 ישב אמן שוויצרי בכלא איטלקי באשמת חטיפה ואונס. האישומים קרסו בהיעדר ראיות. הם נתפרו על ידי חמיה של האישה שאהב — חבר מועצת הברית השוויצרית (Swiss Federal Council) המכהן — אשר דאג גם לכליאתה במוסד לחולי נפש ברומא. בתוך שמונה עשר חודשים מתו האמן והאישה מידיהם שלהם. קרל שטאוּפר-ברן היה בן שלושים ושלוש, ונחשב לאחד מאמני ההדפס המוכשרים ביותר בתקופתו.
בנו של כומר מעמק האמנטל
הוא נולד ב-2 בספטמבר 1857 בטרוּבּשאכן (Trubschachen), שבעמק האמנטל. אביו היה כומר זוטר ולאחר מכן כומר בבּרן. זה היה רקע פרובינציאלי, דתי ונטול אמנות, ויציאתו של שטאוּפר ממנו עברה דרך מינכן.
באקדמיה לאמנויות יפות שם למד אצל פאודור דיץ (Feodor Dietz) ולודוויג פון לופץ (Ludwig von Löfftz), וספג את הריאליזם המזוהה עם קורבה (Courbet) — מחויבות בלתי מתפשרת לצייר את מה שעומד מולו בפועל ולא את מה שהמוסכמות הכתיבו. כאשר הביא את הסגנון הזה חזרה לברן, הדבר עורר בעיות: בני דורו מצאו את הריאליזם מוגזם. ב-1880 הוא עזב לברלין.
ברלין
ברלין בנתה אותו. הוא השתקע כצייר פורטרטים וצבר רשימה נכבדת של מצולרים בולטים, כולל מחקר של חבר מועצת הברית אמיל וולטי (Emil Welti) ב-1887 — פרט המקבל אירוניה אכזרית במבט לאחור. הוא צייר את האמן הגרמני אדולף פון מנצל (Adolf von Menzel). הוא צייר את אחותו שלו סופי. הוא צייר את עצמו שוב ושוב; לפחות חמישה דיוקנאות עצמיים מתועדים, כמות חריגה לקריירה כה קצרה וסימן לבחינה עצמית בלתי פוסקת.
הוא גם בז לאמנות הרשמית של זמנו. ב-1885 העדיפה האקדמיה ציורי שדה קרב ענקיים, ולשטאוּפר היה כבוד מועט כלפיהם. נושאי הציור שלו היו פנים — משפחה, חברים, שוויצרים וגרמנים בולטים — שטופלו בישירות שלא היה בה מקום לראוותנות.
המפסלת
האירוע המכריע בחייו האמנותיים היה טכני. ב-1884 הכיר לו התחריטאי הגרמני פטר האלם (Peter Halm) את אמנות התחריט והחריטה, ושטאוּפר אימץ זאת במהירות מדהימה, והפך במהרה לאחד מאמני ההדפס המוכשרים ביותר בתקופתו.
זה לא היה עיסוק צדדי. החריטה התאימה בדיוק למה שביקש מהדיוקנאות: שליטה מוחלטת בקו, היכולת לעצב פנים בחריטה טהורה ללא פיתויי הצבע. הערכה אחת של עבודתו מנסחת זאת בפשטות — קשה למצוא חרט אחר שיכול להשתוות לעידון ולשליטה שלו בתיאור פנים אנושיות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →לצד זאת הוא לימד בבית הספר לאמניות נשים בברלין, ושם השפעתו עלתה על תפוקתו שלו. תלמידותיו כללו את הדוויג וייס (Hedwig Weiß), קלרה זיברט (Clara Siewert) וקאֶתה קולוויץ (Käthe Kollwitz). שטאוּפר הוא שהכיר לקולוויץ את עבודתו של מקס קלינגר (Max Klinger) — דחיפה מכרעת לכיוון אמנות ההדפס עבור האמנית שהפכה לכרוניקאית הגרפית הגדולה ביותר של האבל במאה העשרים. חלק משמעותי מהמורשת של שטאוּפר נשען על פעולת הוראה אחת זו.
רומא ומשפחת וולטי
באוגוסט 1885 פגש את לידיה וולטי-אשר (Lydia Welti-Escher) דרך בעלה, פרידריך אמיל וולטי (Friedrich Emil Welti). לידיה הייתה בתו של איל הרכבות אלפרד אשר (Alfred Escher) ויורשת הונו. הזוג הפך לפטרוניו של שטאוּפר: הוא היה אורח תדיר בווילה בלווואר (Villa Belvoir) שלהם, והם העניקו לו תמיכה כספית וחלל סטודיו לציור דיוקנאות.
בחסות משפחת וולטי הוא נסע לרומא ב-1888 כדי ללמוד פיסול — דיסציפלינה שלישית שנוספה לציור ולחריטה. הוא היה, כפי שתיאר אותו אחד הדיווחים, משורר, צייר, פסל ותחריטאי.
באוקטובר 1889 עברו משפחת וולטי לפירנצה. פרידריך אמיל חזר לשווייץ לצורכי עסקים. לידיה ושטאוּפר התאהבו, היא החליטה להתגרש ולהינשא לו, הרומן הפך לפומבי, ושניהם ברחו לרומא יחד.
המנגנון
מה שבא לאחר מכן היה הפעלה של כוח מוסדי. חמיה של לידיה, חבר מועצת הברית אמיל וולטי, יצר קשר עם השגרירות השוויצרית ברומא. לידיה אושפזה בבית החולים הציבורי לחולי נפש. שטאוּפר נעצר והואשם בחטיפה ואונס.
הוא שוחרר ביוני 1890 בשל חוסר בראיות, אך השחרור הגיע מאוחר מדי. הוא סבל מהתמוטטות עצבים ואושפז בבית החולים הפסיכיאטרי סן בוניפאציו (San Bonifazio). הוא ירה בעצמו, ושרד עם פציעות נכות לצמיתות. הוא מת בפירנצה ב-24 בינואר 1891 — דיווחים מסוימים מציינים את ה-23 — ממנת יתר של כלורל הידראט, ככל הנראה במצב של פרנויה.
לידיה שוחררה במאי 1890 לאחר שדו"ח פסיכיאטרי מצא אותה בריאה בנפשה. בעלה דרש גירושין ופיצויים בסך 1.2 מיליון פרנק שוויצרי. לאחר שהוחרמה בציריך, היא ייסדה את קרן גוטפריד קלר (Gottfried Keller Foundation) בקיץ 1890 עם ארבעה מיליון פרנק, וילה בלווואר וניירות ערך; היא התכוונה שהקרן תקדם את עצמאות המין הנשי לפחות באמנויות השימושיות, אך בעלה לשעבר מנע הכללת ניסוח זה במסמכי הייסוד. היא כתבה מנשר פמיניסטי, הרהורי אישה (Gedanken einer Frau), בעת שהייתה כלואה. הוא מעולם לא פורסם. ב-12 בדצמבר 1891 היא שמה קץ לחייה באמצעות גז ביתי.
מדוע קרל מכונה גאון
הטענה נשענת על מיומנות — באופן ספציפי על הקו החרוט — והמקורות מפורשים לגבי כך. הוא תואר כאחד מאמני ההדפס המוכשרים ביותר בתקופתו, וההערכה החזקה ביותר הקיימת טוענת כי קשה למצוא חרט אחר שיכול להשתוות לעידון ולשליטה שלו בתיאור פנים אנושיות.
כדאי לפרט במה מורכבת המיומנות הזו, כיוון שחריטה היא בלתי סלחנית בדרך שציור אינו כזה. צייר יכול לתקן; חרט חותך לתוך מתכת, וכל קו הוא קבוע. כדי לעצב את נפילת האור על עצם לחי, או את הרפיון של עפעף מזדקן, תוך שימוש רק בצפיפות ובכיוון של סימנים חרוטים, נדרש האמן לפתור את כל המבנה הטונאלי של פנים לפני נגיעה בלוח. שטאוּפר עשה זאת ברמה מקצועית בתוך שנים ספורות מרגע שנטל את הכלי לראשונה ב-1884. שלבו זאת עם חוסר רצון להחמיא — הריאליזם שעיר מגוריו מצא כמוגזם — ויש לכם דיוקנאות שנקראים כפורנזיים ולא כדקורטיביים.
טיעון הנגד בלתי נמנע. הוא מת בגיל שלושים ושלוש, עם קריירה מקצועית של בקושי עשור, מה שאומר שגוף העבודה קטן וההתפתחות המאוחרת שבדרך כלל מיישבת שאלות כאלה מעולם לא קרתה. הוא היה אמן יוצא דופן של דיוקנאות ריאליסטיים, לא ממציא של דבר. חלק ניכר מתהילתו אינו אמנותי כלל אלא שערורייתי: הוא זכור כאיש שבמרכז אחת משערוריות הממסד השוויצרי הגדולות, ולסיפור הזה יש כוח משיכה שהתחריטים שלו בלבד אולי לא היו מייצרים. אפילו המחווה הבתר-מוותית המפתה ביותר שלו רעועה — ה-סימפוניה האלפינית של ריכרד שטראוס (Richard Strauss) מ-1915 תוכננה במקור כפורטרט מוזיקלי של שטאוּפר-ברן, אך שטראוס הכחיש מאוחר יותר כל התייחסות ביוגרפית. הניסוח הכנה: יד יוצאת דופן, קריירה קטועה, ואגדה שחבה לא פחות למה שנעשה לו מאשר למה שיצר.
מה נותר
ההדפסים נותרו, והפנים שבהם עדיין מביטים החוצה בכנות המטרידה שהכעיסה את בּרן. קולוויץ נותרה, ממשיכה את המסורת הגרפית שאליה כיוון אותה. וקרן גוטפריד קלר נותרה — נוסדה על ידי האישה שהשערורייה השמידה, ממומנת על ידי ההון שלא יכול היה להגן על אף אחד מהם, וכעת היא אחת מהפטרוניות המשמעותיות של האמנות בשווייץ. זוהי אנדרטה מוזרה לסיפור אהבה שחבר מועצת ברית חצה גבול כדי להשמיד.