קרל יוזף סימרוק (Karl Joseph Simrock): האיש שהפך את ימי הביניים לקריאים
שמו של סימרוק כבר התנוסס על כמה מהדפים החשובים ביותר באירופה. אביו של קרל, ניקולאוס (Nikolaus), נגן קרן שהפך למוציא לאור בבון, הוציא לאור 13 מהדורות ראשונות של בטהובן, הדפיס את היידן, ובנה בית שמאוחר יותר אירח את שומאן, מנדלסון, ברהמס ודבוז'אק. הבן בחר בתחום שונה אך באותו היגיון: איתור יצירות בעלות ערך נצחי שהציבור טרם יכול היה לגשת אליהן, והפצתן. חומר הגלם שלו היה שיר שנכתב בסביבות שנת 1200 בגרמנית שאף אחד לא היה מסוגל לקרוא במשך שלוש מאות שנים.
בון, משפטים ושיר על פריז
קרל יוזף סימרוק נולד בבון בשנת 1802, אחד משלושה-עשר ילדים בבית המוציא לאור, והוא מת שם שבעים וארבע שנים מאוחר יותר. הוא למד משפטים בבון ולאחר מכן בברלין, שם גם הלך לשמוע תיאורטיקנים ספרותיים — הסביבה הרומנטית-פילולוגית שהייתה עסוקה בהמצאה מחדש של העבר הגרמני. בשנת 1823 הוא נכנס לשירות המדינה הפרוסי וקיבל משרה משפטית.
היא נמשכה שבע שנים. בשנת 1830 הוא כתב שיר בשבח מהפכת יולי בצרפת, ופרוסיה פיטרה אותו בשל כך. שווה לעצור כאן, שכן סימרוק מסווג בדרך כלל כאנטיקווארי שמרן: האירוע שהזניק את הקריירה שלו היה פיטוריו עקב חגיגת התקוממות ליברלית. לאחר שנותר ללא מקצוע, וזמן קצר לאחר מכן איבד את אביו, הוא השתקע בבון והפך את הקריאה בימי הביניים שעסק בה כתחביב לעבודת חייו. הוא הרצה באוניברסיטה ובשנת 1850 קיבל פרופסורה של כבוד בספרות גרמנית עתיקה.
האיליאדה הגרמנית
"שירת הניבלונגים" (Nibelungenlied) חוברה בסביבות שנת 1200 בגרמנית עילית תיכונה על ידי משורר אנונימי, כנראה מאזור פאסאו, ייתכן תחת חסותו של הבישוף וולפגר פון ארלה (Wolfger von Erla). שלושים ושבעה כתבי יד וקטעים שרדו. לאחר מכן היא נעלמה: היא נשכחה סביב שנת 1500, ולא נקראה עד שיעקב הרמן אוברייט (Jacob Hermann Obereit) מצא את כתב יד C בשנת 1755 ויוהאן יעקב בודמר (Johann Jacob Bodmer) פרסם אותה כ"איליאדה הגרמנית".
הסיפור אינו מנומס. זיגפריד מגיע לוורמס כדי לשאת לאישה את הנסיכה הבורגונדית קרימהילד; המלך גונתר יתיר זאת רק אם זיגפריד יעזור לו לגבור על מלכת הלוחמות ברינהילד, דבר שהוא עושה בעזרת גלימת היעלמות. התרמית צפה במהלך מריבה פומבית בין שתי הנשים, והאגן הורג את זיגפריד במהלך ציד. קרימהילד האלמנה נישאת לאצטל, מלך ההונים, ממתינה שנים, מזמינה את אחיה לחצרו ומביאה להשמדתם. היא הורגת את האגן בעזרת חרבו של זיגפריד; הילדברנד הורג אותה. הסיפור מסתיים באולם מלא גופות ללא כל נחמה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →סימרוק פרסם את גרסתו בגרמנית מודרנית בשנת 1827, בהיותו בן עשרים וחמש. היא יצאה ביותר מחמישים ושלוש מהדורות. נתון זה הוא כל העניין בו: "שירת הניבלונגים" החלה להיתפס כאפוס הלאומי הגרמני במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19, ותרגומו של סימרוק הוא הסיבה הספציפית לכך שקוראים גרמנים מן השורה יכלו באמת לקרוא אותה. בודמר העלה את הטענה; סימרוק סיפק את הטקסט שהפך את הטענה לבת-חיים.
ימי הביניים כולם, בפרקים
הוא לא עצר. סימרוק הקדיש ארבעה עשורים להעברת ספרות גרמנית עילית תיכונה לגרמנית מודרנית: ולטר פון דר פוגלוויידה (Walther von der Vogelweide), המשורר הלירי הגדול של האימפריה של ימי הביניים; הרטמן פון אווה (Hartmann von Aue); וולפרם פון אשנבאך (Wolfram von Eschenbach). היכן שלא היה טקסט רציף, הוא שחזר אחד כזה — "שירת האמלונגים" (Das Amelungenlied) (1843–49) היא עיבוד ולא תרגום, המאחה חומר הרואי מפוזר לכדי שלם קריא.
הוא גם כתב שירה משלו: "וילנד הנפח" (Wieland der Schmied) (1835), ואוספים של שירים ליריים, רומנסות ובלדות. הוא עבד גם על שייקספיר, הן בתרגומו והן במעקב אחר מקורותיו — תזכורת לכך שהאדם שמתואר בדרך כלל כחוקר לאומן גרמני הקדיש זמן רב מעבודתו לאנגלי.
מיתולוגיה ו"ספרי העם"
שני פרויקטים נוספים היו חשובים. בין 1839 ל-1867 הוא ערך את ה-Deutsche Volksbücher, כחמישים וחמישה ספרי עם גרמניים — הסיפורים העממיים המודפסים שהופצו במשך מאות שנים מתחת לרדאר של המחקר הספרותי. ובשנים 1853–55 הוא פרסם את "ספר הלימוד למיתולוגיה גרמנית" (Handbuch der deutschen Mythologie), שנחשב בדרך כלל לתרומתו הטובה ביותר למחקר של ממש: ניסיון למסד את המיתוס הגרמאני כגוף קוהרנטי ולא כערימה של שרידים.
מדוע קרל נחשב לגאון
קודם כל כנות: הטענה נשענת על מלאכת כפיים, לא על מחשבה מקורית. סימרוק לא גילה דבר. "שירת הניבלונגים" נמצאה על ידי אוברייט וזכתה לשמה על ידי בודמר; מדריך המיתולוגיה מִסֵד חומר שאחרים אספו. אם גאונות פירושה יצירת ידע חדש, הוא אינו עומד בקריטריון.
מה שהיה לו במקום זאת היה תרגום ברמה הגבוהה ביותר, יכולת נדירה מכפי שהיא נשמעת. גרמנית עילית תיכונה קרובה מספיק לגרמנית מודרנית כדי לפתות מתרגם לטעות במילים דומות, ורחוקה מספיק כדי להיות אטומה באמת, והמשימה היא ליצור משהו שהקורא חווה כשירה ולא כביאור, מבלי לשטח טקסט שדמותו חמורה ואלימה. חמישים ושלוש מהדורות הן פסק הדין של השוק; שום גרסה מתחרה לא החליפה את שלו. הכישרון השני היה סיבולת עריכה: ארבעים שנה, ספרות שלמה, אדם אחד, בצורה שמישה.
המילה הנכונה עבורו עשויה להיות צינור ולא גאון — והטיעון הנגדי כולל את מה שזרם דרכו. אפוס לאומי שהפך לקריא הוא אפוס לאומי שהפך לזמין, ו"שירת הניבלונגים" אומצה על ידי הלאומנות הגרמנית לאחר 1871, שימשה בתעמולה אנטי-דמוקרטית בין מלחמות העולם, וגויסה על ידי הנאצים, שקראו את רצח זיגפריד כ"תקיעה בסכין בגב" ואת נאמנותו האבודה של האגן כמודל לסטלינגרד. שום דבר מזה לא היה כוונתו של סימרוק; הוא פוטר על ידי פרוסיה בשל אהדתו לליברלים. אך מתרגם שמצליח מגיש לתרבות נשק יחד עם שיר, והתיאור הכנה חייב לכלול את מה שהשיר שימש לו מאוחר יותר.
מורשת
הגרסה של סימרוק נותרה ה-Nibelungenlied הגרמני הסטנדרטי במשך דורות, וההשפעה הרחבה יותר הייתה להפוך את העבר הגרמני של ימי הביניים לנוכחות חיה בתרבות המאה ה-19 ולא לארכיון של מומחים בלבד. ואגנר, יש לומר, בנה את ה"טבעת" בעיקר ממקורות נורדיים עתיקים ולא מהשיר הגרמני; השפעתו של סימרוק עברה דרך קוראים, חדרי כיתות וטרילוגיית הבמה של הבול (Hebbel). זוהי סוג השפעה שקט יותר, ופולשני יותר. הוא האיש שהבטיח שכאשר גרמנים חיפשו את הסיפור העתיק ביותר שלהם, היה להם בידיים טקסט שהם באמת יכלו לקרוא.