קארל אשוויילר: התיאולוג שבחר בהיטלר על פני רומא
באוגוסט 1934 השעה הוותיקן כומר קתולי מכל תפקידיו הכוהניים בצו, ללא הסבר. הכומר, פרופסור מוערך לדוגמטיקה שהקדיש עשור לטיעונים בעד חידוש הפילוסופיה התומיסטית נגד הרציונליזם התיאולוגי, בילה את השנה הקודמת בכתיבת דוחות סודיים המגנים את חוק העיקור הכפוי של המשטר הנאצי. קארל אשוויילר זכור כיום פחות בזכות התיאולוגיה שבנה במהלך שני עשורים של מחקר רציני, ויותר בזכות מקרה הבוחן שהפך להיות: מקרה נדיר של תיאולוג קתולי מיומן שבחר בברית אידיאולוגית פעילה עם הנציונל-סוציאליזם, ושילם על כך בכהונתו.
מאוסקירכן ועד לדוקטורט תחת הרטלינג
אשוויילר נולד ב-5 בספטמבר 1886 באוסקירכן (Euskirchen), ליד קלן, שבחבל הריין. הוא עבר את בחינות הבגרות (Abitur) באביב 1906 והמשיך ללמוד פילוסופיה ותיאולוגיה בפקולטה הקתולית-תיאולוגית בבון, ולאחר מכן עבר למינכן, שם השלים דוקטורט בפילוסופיה ביולי 1909, כשסיים בהצטיינות יתרה (magna cum laude) תחת הפילוסוף הקתולי הנודע ולימים קנצלר הקיסרות, גאורג פרייהר פון הרטלינג (Georg Freiherr von Hertling). עבודת הדוקטורט שלו בחנה את הרציונליזם התיאולוגי מתקופת הנאורות ועד לוועידת הוותיקן הראשונה — אותו תחום של אמונה מול תבונה שיעסיק את עבודתו המדעית העיקרית שני עשורים מאוחר יותר. הוא הוסמך לכמורה בקתדרלת קלן באביב 1911, שירת ככומר צבאי באלברפלד ובקלן, ובילה את מלחמת העולם הראשונה ככומר צבאי בין השנים 1914 ל-1918.
הקריירה האקדמית שלו התחדשה לאחר המלחמה: משרת הוראה בקולגיום אלברטינום (Collegium Albertinum) בבון משנת 1919, השלמת הסמכה לפרופסורה (Habilitation) בבון ב-1922, ומינוי כמרצה פרטי (Privatdozent) שם עד 1928, לצד עבודה קהילתית מתמשכת בברקום. במהלך תקופה זו ברפובליקת ויימאר בבון — פקולטה שנודעה אז במחקר קתולי פרוגרסיבי — חיבר אשוויילר את ספרו המשפיע ביותר, Die zwei Wege der neueren Theologie (1926), שהנגיד בין גישות רציונליסטיות לגישות מבוססות אמונה בתיאולוגיה המודרנית וטען בעד תחיית הפילוסופיה התומיסטית כתיקון למה שראה כפיצול בשיטה התיאולוגית בת זמנו. עבודת ההסמכה הקודמת שלו מ-1922 הסתמכה על התיאולוג מתקופת הנאורות יוהאן מיכאל זיילר (Johann Michael Sailer) כדי לחקור כיצד התבונה האנושית והחסד האלוהי יכולים יחד לקיים חיים רוחניים אמיתיים בתוך חברה מודרנית המונית — עבודה רצינית מספיק כדי להציבו בזרם המרכזי של ההתחדשות התיאולוגית הקתולית בין שתי המלחמות, לצד בני דורו שהתמודדו גם הם עם השאלה כיצד על התומיזם להתעמת עם המודרניות.
בראונסברג ותיאוריה של כנסייה ומדינה
בשנת 1928 קיבל אשוויילר פרופסורה בדוגמטיקה ואפולוגטיקה באקדמיה התיאולוגית בבראונסברג (Braunsberg), פרוסיה המזרחית, והיה לדיקן התיאולוגי בשנים 1929–1930 ורקטור האקדמיה מ-1931 עד 1933. בתקופה זו פיתח תיאוריה של ריבונות כפולה, הטוענת שלכנסייה ולמדינה יש סמכות לגיטימית בתחומן שלהן, כאשר המדינה בכל זאת מחויבת בסופו של דבר לאלוהים דרך הכנסייה — מסגרת שנועדה לשמר תחום נפרד לסמכות כנסייתית גם תוך לקיחת הסדר הפוליטי ברצינות כטוב כשלעצמו. זו הייתה עמדה שבתוך שנים ספורות הידרדרה למשהו פשרני בהרבה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אימוץ הנציונל-סוציאליזם
אשוויילר הצטרף למפלגה הנאצית באביב 1933, זמן קצר לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, וטען במפורש שהנציונל-סוציאליזם מייצג את ההתגלמות הפוליטית הקונקרטית של סדר טבעי שיכול להשלים את האמונה הנוצרית, ולא להתנגד לה — תנועה שהתגברה על הליברליזם תוך שהיא נשארת, לדעתו, "פתוחה" להשלמה רוחנית סופית באמצעות הנצרות. הוא הרחיק לכת מעבר להזדהות פרטית: במהלך קיץ 1933 כתב דוחות סודיים המגנים את חוק העיקור הכפוי של המשטר, קידם אימוני ספורט מחייבים של האס-אה (SA) עבור תלמידי התיאולוגיה שלו, ניהל את טקס חשיפת פסלו של היטלר באקדמיה, וטען בפומבי שהכנסייה הקתולית צריכה לנטוש כליל פעילות פוליטית עצמאית ולהשתלב ב"התעוררות" הנציונל-סוציאליסטית. כתיבתו בתקופה זו אימצה אוצר מילים נאצי בגלוי, כולל שפה על טוהר גזעי וטבע "פולקיש" (volkish) — תפנית מדהימה עבור תיאולוג שמחקרו הקודם עסק בהגנה על העקביות הרציונלית של האמונה הקתולית.
השעיה ופיוס
השמועה על הגנתו של אשוויילר על חוק העיקור הגיעה לבישוף שלו, מקסימיליאן קאלר (Maximilian Kaller), שדיווח עליו לוותיקן. הקרדינל אאוג'ניו פאצ'לי (Eugenio Pacelli) — האפיפיור לעתיד פיוס ה-12, שהיה אז מזכיר המדינה של הוותיקן — יזם הליכים קאנוניים, וב-20 באוגוסט 1934 השעה צו של הוותיקן את אשוויילר מכל תפקידיו הכוהניים ללא הסבר פומבי. לאחר יותר משנה של משא ומתן, הוא חתם על הצהרת נאמנות שבה חזר בו מתמיכתו בחוק העיקור, והתפייס עם הממסד הכנסייתי ב-29 באוקטובר 1935 — פיוס שאשוויילר עצמו בחר ככל הנראה לפרש כאישור לעמדתו הפוליטית הרחבה יותר, ולא כהיפוך אמיתי.
לא נותר לו זמן רב ליהנות מהחזרתו לתפקיד. מחלת כליות קשה תקפה אותו באפריל 1936; הוא עבר לברלין לצורך טיפול ומת שם ב-30 בספטמבר 1936, בגיל חמישים, כשהוא מדווח כמחויב לנציונל-סוציאליזם, ולפי דיווחים מסוימים, נקבר במדי האס-אה — הצהרה סופית וסמלית של נאמנות שמעולם לא חזר בו ממנה באופן מהותי.
מדוע קארל מכונה גאון
יש לטפל בזהירות בכל שימוש במונח זה עבור אשוויילר, והמקורות תומכים בטענה מוגבלת ומסויגת ולא בטענה בלתי מסויגת. הישגו האינטלקטואלי האמיתי היה קיים: דוקטורט שהושלם בהצטיינות יתרה תחת פילוסוף-מדינאי רציני כמו הרטלינג, קריירה מדעית משמעותית שנבנתה על עיסוק הדוק ברציונליזם של הנאורות ובשיטה התומיסטית, וספר, Die zwei Wege der neueren Theologie, שנלקח ברצינות מספקת בתוך התיאולוגיה הקתולית הגרמנית בין שתי המלחמות כדי לסמנו כקול משמעותי בוויכוחים של התקופה על אמונה ותבונה. זהו הרקורד של מוח תיאולוגי בעל יכולת ומוכשר טכנית, לא של אדם בינוני שנקלע למשרה אקדמית.
אך המקרה שכנגד והכנה שולט בזיכרון ההיסטורי שלו, ובצדק. הפעולה המשמעותית ביותר של אשוויילר לא הייתה תובנה תיאולוגית אלא כישלון מוסרי ופוליטי: הוא השתמש בסמכותו המדעית כדי להגן, בדוחות רשמיים, על חוק עיקור כפוי, ולטעון שהכנסייה צריכה להמיס את עצמאותה לתוך תנועה טוטליטרית — עמדה כה קיצונית שהיא גררה השעיה קאנונית מצד רומא עצמה, בתקופה שבה רוב אנשי הדת הקתולים התנגדו למשטר או השלימו איתו באופן פסיבי במקום לאמצו אידיאולוגית. היסטוריונים של התקופה מתייחסים למקרה שלו כחשוב היסטורית דווקא משום שהיה חריג ומטריד, לא משום שהתיאולוגיה שלו פרצה דרך חדשה ששרדה אותו. כל כישרון אינטלקטואלי שהיה לו הועמד, בסופו של דבר, בשירות אידיאולוגיה שהכנסייה שלו עצמה דחתה רשמית.
מורשת
אשוויילר שורד בהיסטוריה האינטלקטואלית בעיקר כמקרה בוחן מזהיר — המצוטט על ידי חוקרי תיאולוגיה קתולית תחת הנציונל-סוציאליזם כאחד המקרים הנדירים של תיאולוג בעל הסמכה ששיתף פעולה באופן פעיל עם האידיאולוגיה הנאצית במקום רק לסבול אותה, הבחנה ששמרה על שמו במחזוריות בקרב היסטוריונים זמן רב לאחר שכתיבתו התיאולוגית עצמה נעלמה משימוש פעיל.