קאריטה מטילה (Karita Mattila): הסופרן שסירבה לחלוק במה עם גרגייב
בפברואר 2014, כאשר כוחות רוסיים התרכזו ליד אוקראינה, הודיעה קאריטה מטילה למארגני קונצרט של הפילהרמונית של מינכן בקרנגי הול כי לא תופיע אם המנצח ולרי גרגייב (Valery Gergiev) — תומך קולני של פוטין — יישאר על הפודיום. גרגייב הוחלף בשקט, ומטילה ספגה איומים בשל עמדתה. זה היה רגע אופייני לסופרן שבילתה ארבעה עשורים בהתייחסות למוזיקה ולמצפון כעניינים שאין להתפשר עליהם.
מסומרו לאקדמיית סיבליוס
קאריטה מרג'אטה מטילה (Karita Marjatta Mattila) נולדה ב-5 בספטמבר 1960, בסומרו, פינלנד. היא התאמנה באקדמיית סיבליוס בהלסינקי אצל ליסה לינקו-מאלמיו, סיימה את לימודיה ב-1983, ושכללה את הטכניקה שלה לאחר מכן בלונדון אצל מורה הפיתוח הקול הנודעת ורה רוז'ה (Vera Rózsa). באותה שנה שבה סיימה את לימודיה, היא זכתה בתחרות הראשונה של "זמר העולם של קארדיף" (Cardiff Singer of the World) — תחרות שנחשבת עד היום לאחד הפרסים היוקרתיים ביותר לאמנים צעירים במוזיקה קלאסית — ניצחון ששיגר אותה לבמות הגדולות של אירופה בתוך שנתיים. הופעת הבכורה שלה בבית האופרה המלכותי התקיימה ב-1985 בתפקיד פיורדיליג'י באופרה "כך עושות כולן" (Così fan tutte) מאת מוצרט, וב-1988 הופיעה בהפקה הטלוויזיונית הראשונה של האופרה הנדירה של שוברט, "פיירבראס" (Fierrabras), באופרה של וינה. הופעת הבכורה שלה במטרופוליטן אופרה הגיעה ב-1990, בתפקיד דונה אלבירה ב"דון ג'ובאני", והופעות הבכורה שלה בספרד ובפריז הגיעו באמצע שנות ה-90.
המילניום במטרופוליטן
המוניטין של מטילה הגיע לשיאו בתחילת שנות ה-2000 במטרופוליטן אופרה. הניו יורק טיימס הכתיר אותה כזמרת הטובה ביותר לשנת 2001 עבור הופעתה ב"פידליו" (Fidelio) של בטהובן, וגילומי הדמויות הראשיות שלה ב-2004 ב"סלומה" (Salome) של ריכרד שטראוס וב"קאטיה קאבאנובה" (Káťa Kabanová) של יאנאצ'ק הולידו קביעה שנפוצה רבות: "כשתיכתב ההיסטוריה של המטרופוליטן אופרה סביב תקופת המילניום, קאריטה מטילה תהיה ראויה לפרק משלה". ה"סלומה" שלה הפכה למעין תפקיד מזוהה — שתועד מאוחר יותר בשידור חי מהמט ב-2008 בבתי קולנוע לצד ביצועים מצולמים של "מנון לסקו" (2008) ו"טוסקה" (2009) — תפקיד שדרש הן סיבולת קולית מול התזמור הצפוף של שטראוס, והן, בגרסה המבוימת של מטילה, מחויבות פיזית ניכרת כשחקנית. מגזין ה-BBC Music דירג אותה בין עשרים זמרות הסופרן המובילות בעידן ההקלטות בשנת 2007, הכרה בקול שמתאים באותה מידה לקווים הקלאסיים של מוצרט, לדרישות הדרמטיות של בטהובן, ולרפרטואר החד יותר של שטראוס ויאנאצ'ק.
מוזיקה חדשה והקלטות
מטילה לא הגבילה את עצמה לרפרטואר הסטנדרטי. בשנת 2010 היא יצרה את התפקיד הראשי במונודרמה "אמילי" (Émilie) של קאיה סאריאהו, כשהיא מגלמת את הפיזיקאית מהמאה ה-18 אמילי דו שאטלה (Émilie du Châtelet) — מחויבות ליצירה בת זמננו לצד רפרטואר הליבה שלה ממוצרט ועד שטראוס. קטלוג ההקלטות שלה זיכה אותה בשני פרסי גראמי עבור הקלטת האופרה הטובה ביותר: "אמני השירה מנירנברג" (Die Meistersinger von Nürnberg) של וגנר ב-1998 ו"ינופה" (Jenůfa) של יאנאצ'ק ב2004, תפקיד המזוהה מאוד עם טווח הפרשנות שלה ברפרטואר הצ'כי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קול שנבנה עבור שני הקצוות
מה שהפך את הפרק של מטילה במטרופוליטן לייחודי לא היה הרבגוניות כשלעצמה, אלא השילוב הספציפי של תפקידים שיכלה להחזיק בקריירה אחת: השלווה הקלאסית הנדרשת עבור פיורדיליג'י ודונה אלבירה של מוצרט ניצבת בקצה אחד של רפרטואר הסופרן, בעוד ש"סלומה" של שטראוס — תפקיד שמסתיים בסצנה אחרונה ממושכת ומתישה פיזית וקולית — ניצב בקצה השני, קרוב יותר לתחום הסופרן הדרמטי מאשר לתפקידים הליריים איתם החלה. מעט זמרות עוברות בין הקטבים הללו באופן משכנע לאורך קריירה שלמה; רובן מתמחות מוקדם ונשארות שם. נכונותה של מטילה להמשיך להתרחב לרפרטואר כבד יותר, שהגיע לשיאו בגיבורות הצ'כיות התובעניות פסיכולוגית של יאנאצ'ק ובמונודרמה מודרנית בבכורה עולמית, היא הקו המנחה שמצביעים עליו המבקרים כשהם מסבירים מדוע שמה חוזר ומופיע לאורך שלושה עשורים בליהוק של בתי אופרה גדולים, במקום לדעוך לאחר ניצחון ראשוני בתחרות.
תארים
התארים של מטילה משתרעים על פני הופעות והקלטות: פרס ה-Evening Standard להופעה מצטיינת ב-1998, מוזיקאית השנה של Musical America בשנת 2005, ובדצמבר 2020, מסדר האריה של פינלנד, בדרגת מפקד מדרגה ראשונה — אחד הכבודים האזרחיים הגבוהים ביותר בארצה.
חיים אישיים
מטילה נישאה למנהל שלה, טפיו קוניינן (Tapio Kuneinen), ב-1992 לאחר שהשניים נפגשו ב-1988; הם התגרשו בפברואר 2019. היא התגוררה בלונדון כעשרים שנה לפני שעברה לנאפלס, פלורידה, באמצע שנות ה-2000, ולאחר מכן עברה זמנית להלסינקי במהלך מגפת הקורונה לפני שחזרה לפלורידה ב-2021. בעקבות גירושיה, היא הפכה לנוכחות פעילה וכנה ברשתות החברתיות החל מאוקטובר 2018, תוך שימוש בפלטפורמה בצורה יוצאת דופן עבור זמרת בדורה ובמעמדה.
העמדה בנוגע לגרגייב
האירוע בקרנגי הול ב-2014 לא היה מחווה מבודדת. סירובה של מטילה להופיע לצד גרגייב — שצוטט ספציפית בשל תמיכתו הפומבית במדיניות של ולדימיר פוטין באוקראינה ועמדותיו בנושאי זכויות להט"ב — אילץ את המארגנים להחליף את אחד המנצחים הבולטים של התקופה בהתראה קצרה, ביטוי יוצא דופן למינוף של אמנית בודדת על התכנות של מוסד מרכזי. התגובה הנגדית שספגה, כולל איומים ישירים, היא כשלעצמה עדות לכך עד כמה עמדתה נתפסה כמשמעותית בתעשייה.
מדוע קאריטה מכונה גאונה
הטענה לגאונותה של מטילה מובנת בצורה הטובה ביותר כטענה על טווח פרשני ומחויבות דרמטית ולא על הלחנה או מקוריות רעיונית — היא לא כתבה את המוזיקה שבה היא מהוללת, ושום מקור כאן לא מייחס לה חדשנות טכנית כפי שאפשר לייחס לאינסטרומנטליסט שמגלה טכניקות נגינה חדשות. מה שהתיעוד תומך בו הוא זמרת המסוגלת לעבור בצורה משכנעת מהאיפוק הקלאסי של מוצרט ל"פידליו" הדרמטי של בטהובן, ואז לדרישות הפסיכולוגיות הקיצוניות של "סלומה" של שטראוס והאופרות הצ'כיות של יאנאצ'ק — רוחב סגנוני שמבקרים ציינו שוב ושוב, שהגיע לשיאו בטענה שהיא ראויה ל"פרק משלה" בהיסטוריה של המטרופוליטן ולמקום בין עשרים זמרות הסופרן המובילות בעידן ההקלטות. זוהי אינטליגנציה פרשנית אמיתית ונדירה: היכולת לאכלס אידיומים קוליים ודרמטיים שונים בתכלית ברמה הגבוהה ביותר במקום להתמחות בצורה צרה. ההסתייגות הכנה היא שמדובר בכישרון של מבצעת — מיומנות, משמעת ושיקול דעת אמנותי המיושמים על יצירות של אחרים — וש"גאונות" המיושמת על מפרשת תמיד נושאת משקל שונה וצנוע יותר מאשר כשהיא מיושמת על יוצרת. דבר בתיעוד אינו מרמז שמטילה עצמה תבעה את המונח; הראיה החזקה ביותר היא השבחים הביקורתיים ולא הגדרה עצמית, וצופים סבירים יכולים לכנות אותה פשוט אמנית יוצאת דופן ורבגונית ולא גאונה באופן מוחלט.
מורשת
הדיסקוגרפיה של מטילה, הקלטותיה זוכות הגראמי וגוף הופעותיה עטור השבחים שנמתח ממוצרט של שנות ה-80 ועד בכורה עולמית ב-2010, מעניקים לה תוקף להיות אחת מזמרות הסופרן המגדירות של דורה — כזו שסירובה להפריד בין יושרה אמנותית למצפון אישי הפך, עד 2014, לחלק מזהותה הציבורית בדיוק כמו כל תפקיד בודד.