קאנג יו-ויי (Kang Youwei): הקונפוציאני שביקש לבטל את המשפחה
הוא הקדיש את חייו לניסיון להציל את שושלת צ'ינג (Qing) באמצעות ארגונה מחדש, ולאחר מכן בילה את תקופת גלותו בתכנון אוטופיה שאין בה שושלות, מדינות או משפחות כלל. קאנג יו-ויי הימר בקריירה שלו על הטענה הבלתי סבירה שקונפוציוס (Confucius) עצמו היה רפורמטור רדיקלי בתחפושת — וכאשר האימפריה שניסה להציל קרסה בכל מקרה, הוא המשיך לדגול בהשבתה עד יום מותו.
מלומד שחונך למסורת ושבר אותה
קאנג יו-ויי נולד ב-19 במרץ 1858, במחוז ננחאי (Nanhai), מחוז גואנגדונג (Guangdong), למשפחה שחינכה אותו מילדות בקלאסיקות הקונפוציאניות הנחוצות למעבר הבחינות הקיסריות. הוא חסר סבלנות כלפי הפורמליזם הנוקשה של מערכת הבחינות, ובפרט כלפי האובססיה ל"חיבור שמונה הרגליים" המסוגנן, ופנה במקום זאת למדיטציה בודהיסטית — תרגול חריג עבור מלומד קונפוציאני שואף — שבה, לפי דבריו, חווה חזון מיסטי ששכנע אותו כי נועד "להציל את האנושות". נסיעות להונג קונג ב-1879 ולשנגחאי ב-1882 חשפו אותו למחשבה המערבית ולנצרות פרוטסטנטית, ששניהם הזינו קריאה לא שגרתית יותר ויותר של המסורת שלו.
קריאה זו הפכה לטענתו המלומדת הנועזת ביותר: כי הגרסאות של הקלאסיקות הקונפוציאניות שהתקבלו כסמכותיות במשך אלפיים שנה היו ברובן זיופים, וכי קונפוציוס ששוחזר כראוי לא היה שומר המסורת כפי שהציגה אותו האורתודוקסיה הסינית, אלא רפורמטור מוסדי נועז. פרשנות מחודשת לקונפוציאניזם ככזה הדוגל ברפורמות ולא בשמרנות, בלשון תיאור היסטורי אחד, אפשרה לקאנג לטעון כי מודרניזציה של סין אינה בגידה בציוויליזציה שלה אלא הגשמתה.
מעצומה לארמון
האקטיביזם של קאנג החל בקטן וצמח במהירות. ב-1883 הוא ייסד אגודה נגד קשירת כפות רגליים ליד קנטון (Canton), ובבייג'ינג הוא הקים את צ'יאנג-שואה הוי (Qiangxue hui), האגודה לחקר חיזוק האומה — איגוד הרפורמות הפוליטי המאורגן הראשון של סין, שכלל כתב עת משלו, לפני שממשלת צ'ינג סגרה אותו ב-1896.
נקודת המפנה הגיעה לאחר תבוסתה המשפילה של סין במלחמת סין-יפן הראשונה. ב-1895, קאנג ויותר משש מאות מועמדים לבחינות, כולל תלמידו ליאנג צ'יצ'או (Liang Qichao), הגישו עצומה לקיסר גואנגסו (Guangxu) בדרישה לדחות את הסכם שימונוסקי (Shimonoseki) — "תנועת גונגצ'ה שאנגשו" (Gongche Shangshu), המוכרת כפעולה הראשונה של ארגון פוליטי המוני בסין המודרנית. שלוש שנים לאחר מכן, ביוני 1898, קאנג השיג ראיון עם הקיסר הצעיר גואנגסו והשתמש בו כדי לקדם את תוכנית הרפורמות שלו ישירות, תוך צבירת השפעה על כס המלכות שהדאיגה את הסיעה השמרנית בחצר, ובראשם הקיסרית האלמנה צשי (Cixi).
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מאה ימים וגזר דין מוות
מה שבא לאחר מכן, "רפורמת מאה הימים", היה התפרצות של צווים למודרניזציה — ארגון מחדש של החינוך, הביורוקרטיה והצבא — שנדחפו קדימה בהנחייתם של קאנג וליאנג ובתמיכת סמכות הקיסר. הצעותיו של קאנג הובילו למדיניות משבשת באמת, כולל תוכנית להחרמת מקדשי דת עממית שלא ביצעו טקסים המאושרים על ידי המדינה והפיכתם לבתי ספר מודרניים, מהלך שבוטל מאוחר יותר אך נותר משפיע כתקדים.
צשי סיימה זאת בהפיכה. היא העמידה את גואנגסו במעצר בית, הוציאה להורג כמה מבעלי בריתו הרפורמיסטים של קאנג, והורתה על הוצאתו להורג של קאנג באשמה שקשר קשר להתנקשות בחייה. הוא נמלט לחו"ל, ייסד את "האגודה להגנת הקיסר" בקרב קהילות סיניות מעבר לים — כשהוא מציב את עצמו כיריב לתנועה המהפכנית המובהקת של סון יאט-סן (Sun Yat-sen) ולא כבעל ברית שלה — ובילה שנים בטיולים בעולם, כולל שתי נסיעות להודו ושהייה בשוודיה שנמשכה זמן רב מספיק כדי לקנות אי ליד סלטשובאדן (Saltsjöbaden) ולבנות עליו גן בסגנון סיני.
מלוכן לאחר נפילת המלוכה
כאשר שושלת צ'ינג קרסה לבסוף ב-1911 ונוסדה הרפובליקה של סין, קאנג לא חגג. הוא הקדיש את הקריירה שלו לניסיון לבצע רפורמה באימפריה, לא לבטל אותה, והוא בילה את 15 שנותיו האחרונות בוויכוח על הצורך להשיבה — בתחילה שעשע את הרעיון להכתיר את צאצאו הביולוגי של קונפוציוס כדמות ייצוגית, ולאחר מכן תמך בהחזרת שושלת צ'ינג המלאה. ב-1917 הוא סייע לתכנן הפיכה קצרת מועד שהחזירה את הקיסר הילד המודח פויי (Puyi) לכס המלכות בחסות מצביא המלחמה ג'אנג שון (Zhang Xun); כאשר חוסר הכנות של הקונספירציה והלך הרוח האנטי-מונרכיסטי הגורף של המדינה הפכו לברורים תוך ימים, קאנג נמלט לצירות האמריקאית כדי להציל את עצמו. עד אז, הפוליטיקה שלו נתפסה בעיני רוב בני ארצו לא כרדיקליזם אלא כאנכרוניזם.
האוטופיה שמעולם לא פרסם בחייו
יצירתו המפתיעה ביותר של קאנג, ה"דאטונג שו" (Datong Shu, ספר האחדות הגדולה), שהחלה בסביבות 1884 והושלמה ברובה במהלך שנות גלותו, לא פורסמה עד 1935 — שבע שנים לאחר מותו. היא דמיינה ממשלה עולמית אחת המחולקת למחוזות מלבניים בניהול עצמי, ביטול הקניין הפרטי ומבני המשפחה התורשתיים, חוזי נישואין הניתנים לחידוש מדי שנה במקום איחודים קבועים, ומעונות בניהול המדינה במקום גידול ילדים על ידי הורים. הוא חזה עימות קרב בין גרמניה לארצות הברית על שליטה גלובלית ודמיין עתיד של רשתות טלגרף וטלפון אוניברסליות כמעט, שבו אנשים עובדים רק שלוש או ארבע שעות ביום.
הספר מכיל גם חומר שנקרא כמפתיע ומטריד לפי כל קנה מידה: תוכנית אאוגניקה שמטרתה הנדסת "גזע אנושי הומוגני ובהיר עור" אחד באמצעות העברה כפויה ועיקור המכוונים לאנשים בעלי גוון עור "חום ושחור", והיררכיה מדורגת של דתות עולם המציבה את הנצרות והאסלאם בתחתית. הקבלה הייתה חצויה באמת — קוראים מסוימים התייחסו לספר כאל נבואה פרוטו-סוציאליסטית, ומאוא דזה-דונג (Mao Zedong) עצמו העריץ את שאיפותיו השוויוניות, בעוד שאחרים קראו אותו כפנטזיה של אדם שהפוליטיקה בפועל שלו נותרה מלוכנית ופטרונית עד הסוף.
מדוע קאנג מכונה גאון
הטיעון בעד הגאונות האינטלקטואלית של קאנג נשען על היקף ותעוזה ולא על הישג טכני יחיד: הוא שחזר את המחקר הטקסטואלי הקונפוציאני כדי לטעון שהמסורת המקודשת ביותר של סין תואמת מודרניזציה רדיקלית, תכנן את תנועת העצומות הפוליטית ההמונית הראשונה בהיסטוריה הסינית, ו—בהיותו בגלות ללא כוח פוליטי שנותר בידו — שרטט אוטופיה עולמית ממומשת במלואה עשורים לפני שיצירות מערביות דומות הגיעו לטריטוריה דומה, כולל תחזיות על טכנולוגיה וגיאופוליטיקה שקוראים מאוחרים מצאו כמדויקות להפליא. מוציא לאור מבייג'ינג דירג מאוחר יותר את ה"דאטונג שו" כאחד ממאה הספרים המשפיעים ביותר בהיסטוריה הסינית.
טיעון הנגד הישר הוא חמור. הטענה המלומדת המרכזית של קאנג — שהקלאסיקות הקונפוציאניות שהתקבלו היו זיופים — הייתה תזה נוחה עבור אדם המנסה לעצב מחדש את הקונפוציאניזם בדמותו שלו, והביוגרפית שלו יונג צ'אנג (Jung Chang) כינתה אותו "תעמולן אמן" שהפיץ סיפורים פוגעניים ולא מאומתים על פשעיה כביכול של צשי כדי לשרת את מטרתו. הפוליטיקה שלו הייתה גם עקבית באופן בולט: רפורמטור שהפך, בתוך שני עשורים, למה שהיסטוריון אחד מכנה בבוטות "מנודה אנכרוניסטי", שעדיין לוביסט למען קיסר משוחזר דור שלם לאחר שהאימפריה הסתיימה. והאוטופיה שעליה נשען חלק גדול מהמוניטין המודרני שלו מעולם לא מומשה במדיניות, פורסמה רק לאחר מותו, ומכילה קטעי אאוגניקה שיושבים בחוסר נוחות לצד שאיפותיה השוויוניות — גאונות, במקרה של קאנג, מתקיימת בגלוי לצד דעות קדומות שמעריציו כיום צריכים להסביר ולא לחגוג.
מורשת
הפרויקט הפוליטי הישיר של קאנג נכשל פעמיים — "מאה הימים" קרסו ב-1898, וניסיון השחזור של 1917 קרס בתוך ימים — אך השפעתו העקיפה הוכחה כעמידה. הוא הדריך את ליאנג צ'יצ'או, שהפך לאחד האינטלקטואלים הציבוריים החשובים ביותר בסין המודרנית בזכות עצמו, והפרשנות המחודשת שלו לקונפוציאניזם כמתיישב עם רפורמה סייעה להפוך תנועות מודרניזציה מאוחרות ומוצלחות יותר לאפשריות מבחינה אינטלקטואלית. הוא מת ב-31 במרץ 1927, בצ'ינגדאו (Qingdao), לאחר שבילה את שנותיו האחרונות בפרנסה עצמית בעיקר על ידי מכירת הקליגרפיה שלו — צורת אמנות מיומנת שבה פיתח גופן ייחודי שנלמד עד היום.