יוליוס פון פאייר (Julius von Payer): הקרטוגרף שקרא לארץ על שם קיסר וקיבל על כך 44 גולדן
כאשר יוליוס פון פאייר הבחין בארכיפלג לא ידוע מסיפונה של ספינתו הלכודה בקרח בשנת 1873, הוא תבע אותו עבור כתר הבסבורג בו במקום, וקרא לו "ארץ פרנץ יוזף" על שם הקיסר שבו שירת. כשחזר לבסוף לווינה, שנתיים וחצי לאחר מכן, שילמה לו אותה אימפריה ארבעים וארבעה גולדן עבור התגלית — סכום השווה בערך למשכורת חודשית אחת של סגן בצבא. הוא מעולם לא חזר לאזור הארקטי, ואת המחצית השנייה של חייו הקדיש לציור הקרח במקום לעמידה עליו.
בנו של חייל מבוהמיה
יוליוס יוהאנס לודוביקוס ריטר פון פאייר (Julius Johannes Ludovicus Ritter von Payer) נולד ב-2 בספטמבר 1841 בשונאו (Schönau), ליד שאנוב בטפליצה, בוהמיה — כיום חלק מהרפובליקה הצ'כית — בן לקצין פרשים אוסטרי בדימוס. בגיל עשר עזב את ביתו לבית ספר לצוערים בלובזוב (Łobzów), ליד קרקוב, ולאחר מות אביו בהיותו בן ארבע-עשרה המשיך את הכשרתו הצבאית באקדמיה הצבאית הטרזיאנית בווינה, שם הושרשה בו התשוקה לכל החיים לחקר ולמחקר מדעי. הוא התגייס לצבא האוסטרו-הונגרי כקצין צעיר וראה קרבות בקרב קוסטוצה ב-1866, ולפי טענות מסוימות, התבלט קודם לכן בקוסטוצה בשנת 1848 תחת פילדמרשל רדצקי, כשכבש שני תותחים איטלקיים וזכה בעיטור גבורה; מאוחר יותר הוצב במכון הגיאוגרפי הצבאי בווינה בשנת 1868, שם לימד היסטוריה וגיאוגרפיה במוסדות צבאיים — הכשרה שתורגמה ישירות למיומנויות המיפוי והסקר שעליהן התבססו משלחותיו המאוחרות.
אלפיניסט לפני הכל
לפני שהיה חוקר קוטב, פאייר היה מטפס הרים רציני. החל מגיל עשרים ואחת בערך, בעודו קצין פעיל, הוא צלל אל הרי האלפים הטירוליים ורכס הוהה טאוארן, ובסופו של דבר השלים יותר משישים טיפוסי בכורה, כולל הר אדמלו באיטליה בגובה 3,539 מטרים, ואף שרד נפילה של 250 מטרים לתוך ערוץ במהלך אחת הטיפוסים. באמצע שנות העשרים לחייו הוא טיפס על כ-118 פסגות ובנה מוניטין לא רק כמטפס נועז אלא כטופוגרף מיומן המסוגל להפוך טיפוסים לתיעוד מדעי שימושי — בקתת האלפים פאיירהוטה (Payerhütte), שנקראה על שמו ב-1875, מציינת עדיין את מורשתו זו באלפים האוסטריים כיום.
גרינלנד, ואז הצפון הלא נודע
קריירת הקוטב של פאייר החלה בשנת 1869, כאשר הגיאוגרף הגרמני אוגוסט פטרמן הזמין אותו להצטרף למשלחת הקוטב הצפוני הגרמנית השנייה, שהפליגה מברמן על סיפון ה"גרמניה" וה"הנזה". הספינות הגיעו רק ל-75 מעלות צפון לפני שהקרח עצר אותן, אך פאייר דחף עוד שתי מעלות צפונה במזחלות, תוך מיפוי קטעים מצפון-מזרח גרינלנד לפני שהמשלחת חזרה בספטמבר 1870 — שטח אימונים למשלחת המשמעותית הרבה יותר שעוד נכונה לו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →גילוי ארץ פרנץ יוזף
בשנת 1872 קיבל פאייר את הפיקוד על המבצעים היבשתיים של משלחת הקוטב הצפוני האוסטרו-הונגרית, וחלק את הפיקוד הכללי עם קפטן הספינה, קרל וייפרכט. הצוות, שיצא מברמרהאפן, כלל ארבעה חברים צ'כים — יוזף פוספישיל, אדוארד אורל, גוסטב ברוש ואוטה קז'יז', שהאחרון שבהם מת במהלך המסע. ספינתם נלכדה בקרח ליד נובאיה זמליה ונסחפה ללא שליטה לצפון-מזרח אל מים שלא מופו מעולם. בסחף זה הבחין פאייר באדמה ששום אירופי לא תיעד לפני כן, והכריז עליה כ"ארץ פרנץ יוזף" לכבוד קיסר הבסבורג — שם ששרד בשימוש בינלאומי מאז. הוא הוביל משלחות מזחלות ברחבי הטריטוריה החדשה, והגיע ל-82 מעלות צפון, בטווח של שמונה מעלות מהקוטב עצמו, וסימן את הנוף בשמות השאובים ממולדתו הבוהמית, כולל מפרץ טפליץ ואי שאנוב. כאשר הספינה נותרה לכודה לצמיתות, פאייר ווייפרכט הובילו את הצוות בנסיגה של כ-360 קילומטרים ביבשה ובסירות הצלה לעבר נובאיה זמליה — פאייר כתב מאוחר יותר: "קשורים בחבל, עשינו את דרכנו מעל הקרחון", כשהם ממיסים קרח למי שתייה לאורך הדרך — לפני שספינת דיג רוסית בשם "ניקולאי" הצילה את הקבוצה לאחר כשנתיים וחצי הרחק מהבית.
שיבה קרה הביתה
קבלת הפנים בווינה מיעטה בערכו של היקף הישגיו של פאייר. הוא נתקל בספקנות גלויה לגבי עצם קיומה של ארץ פרנץ יוזף, כולל ספקות מצד אחיו שלו, והמענק שקיבל עבור התגלית הסתכם בשכר חודשי אחד של סגן. למרות גודל הממצא — ארכיפלג ארקטי לא ידוע בעבר, שעדיין נושא את השם שהעניק לו מאה וחצי לאחר מכן — הוא התפטר מהצבא ב-1874 ומעולם לא הצטרף למשלחת צפונית נוספת, אם כי הועלה לדרגת אצולה ב1876, והפך לריטר יוליוס פון פאייר. הוא המשיך לטפח תוכניות לניסיונות קוטב נוספים, כולל, לפי הדיווחים, משלחת צוללת מוצעת לקוטב הצפוני שהגה כשהיה בסביבות גיל שבעים, אך זו מעולם לא יצאה לפועל.
מקרח לקנבס
הפרק השני של פאייר היה המצאה מחדש כמעט מלאה: הוא עבר הכשרה אמנותית רשמית בפרנקפורט ובמינכן בין 1877 ל-1882, עבד כצייר מקצועי בפריז בין 1884 ל-1890, ומאוחר יותר הקים בית ספר לציור לנשים בווינה. ציוריו פנו שוב ושוב לנושא שהכיר טוב יותר מכל אמן חי אחר — הסבל הפיזי והנפשי של חוקרי קוטב הנלחמים בקרח, במרחק ובבידוד — ובכך המיר ביעילות את ניסיון המשלחת שלו לארכיון חזותי שהאריך ימים יותר מהקרדיט המדעי שנמנע ממנו בתחילה. הוא גם כתב ופרסם את עדותו שלו על המשלחת האוסטרו-הונגרית, התחתן והביא לעולם שני ילדים.
מדוע יוליוס מכונה גאון
הטענה לגאונות כאן נשענת פחות על הברקה בודדת ויותר על שילוב יוצא דופן של סיבולת פיזית, מיומנות סקר טכנית ומנהיגות מאולתרת בתנאים שגרמו למותו של לפחות אחד מחברי הצוות שלו. הכשרתו של פאייר כטופוגרף צבאי גרמה לכך שהמשלחת שלו לא רק נתקלה באדמה חדשה, אלא מיפתה וקראה לה בשמות בדיוק שאפשר לארץ פרנץ יוזף להיכנס לרישום הגיאוגרפי באופן קבוע ומדויק. הנסיגה היבשתית שלו עם וייפרכט — ארגון צוות מורעב ומותש לאורך מאות קילומטרים של קרח ומים פתוחים לחילוץ סופי — הייתה הישג של מנהיגות מיושמת לא פחות מאשר של אומץ. הטיעון הנגדי הכן ברור באותה מידה: התצפית הארקטית של פאייר נבעה במידה רבה מסחף קרח בלתי נשלט כמו מכל ניווט מתוכנן, האימפריה ששלחה אותו התייחסה לתגלית כאל כזו שבקושי שווה את שכר חודשי של סגן, והעשורים הבאים שלו עברו כצייר מוכשר ומסור ולא כאמן בעל קומה היסטורית גדולה. מה שמבדיל אותו באמת הוא הטווח — אלפיניסט עילית, טופוגרף מיומן, מנהיג משלחת שהחזיר את הצוות שלו הביתה בחיים, ולבסוף צייר רציני של העולם ששרד — ולאו דווקא שליטה עילאית באחד מהתחומים הללו בלבד.
מורשת
פאייר מת ב-29 באוגוסט 1915 בוולדס (Veldes) — כיום בלד, סלובניה — ליד ההרים שהגדירו את המחצית הראשונה של הקריירה שלו. מאפיינים גיאוגרפיים מרובים עדיין נושאים את שמו, כולל האי פאייר בתוך ארץ פרנץ יוזף עצמה והרי פאייר באנטארקטיקה, יבשת שמעולם לא ביקר בה. למרות שהוא נותר לא מוכר במידה רבה במולדתו הצ'כית במשך עשורים, בין היתר בשל זהותו האוסטרית בתוך האימפריה שבה שירת, עיר הולדתו טפליצה הקימה סוף סוף אנדרטה לזכרו בפארק שאנוב בשנת 2017 — הכרה רשמית, באיחור של יותר ממאה שנה, לחיים שהוקדשו לסירוגין לטיפוס, קפיאה וציור בדרכו דרך כמה מהסביבות התובעניות ביותר שהיו לעידן החקר האירופי להציע.