חוליו קורטאסר: הרומן שסירב להישמע להוראות
כאשר הספר Rayuela (קלאס) פורסם בשנת 1963, הוא הגיע עם הוראות. האנציקלופדיה בריטניקה מתארת אותו כ"רומן פתוח, או אנטי-רומן" שבו "הקורא מוזמן לסדר מחדש את חלקי הרומן השונים בהתאם לתוכנית שהתווה המחבר". הוא הפך לראשון מבין רומני ה"בום" הלטינו-אמריקאי שזכה לתשומת לב בינלאומית. מחברו היה מתרגם ארגנטינאי כמעט בן חמישים שהתגורר בפריז, לאחר שעזב את בואנוס איירס כיוון שלא יכול היה לשאת את שלטונו של חואן דומינגו פרון (Perón).
נולד בדרכים
קורטאסר נולד בבריסל ב-26 באוגוסט 1914 להורים ארגנטינאים שנמצאו במקרה בבלגיה. המשפחה חזרה לארגנטינה ב-1918, וזמן קצר לאחר מכן אביו נטש אותם — היעלמות שהותירה את משק הבית ללא אמצעים ואת הילד ללא המסלול המקובל של חינוך ומקצוע.
המורה בפרובינציות
הוא קטע את לימודיו האוניברסיטאיים כדי לפרנס את אמו ואחותו. לאחר מכן הגיעו שנים של הוראה במחוזות ארגנטינה ולאחר מכן עבודה כמתרגם בבואנוס איירס, התמחות בשפה שניכרת בכל מה שכתב לאחר מכן. הוא פרסם עבודות מוקדמות תחת שם העט חוליו דניס (Julio Denis). תרגום מעולם לא היה עבורו רק עבודה; הוא מופיע שוב ושוב בתוך הסיפורת שלו, שבה האדם הממיר מציאות אחת לאחרת הוא דמות קבועה.
פריז, 1951
בשנת 1951, מונע במידה רבה מחוסר שביעות רצונו מהפוליטיקה הפרוניסטית, עזב קורטאסר את ארגנטינה לצרפת. הוא חי שם עד סוף ימיו. באותה שנה פרסם את Bestiario (ספר החיות), הקובץ שהזניק את הקריירה הספרותית שלו. הוא נישא לאאורורה ברנארדס (Aurora Bernárdez) ב-1953, ולימים לקרול דנלופ (Carol Dunlop) ב-1980. הגלות הייתה קבועה אך מעולם לא שלמה: הסיפורת שלו הותירה את שתי הערים פעילות, והתנועה בין פריז לבואנוס איירס הפכה לאחד מנושאיו הקבועים.
הסיפורים הקצרים
המוניטין של קורטאסר בקרב סופרים נשען על סיפוריו הקצרים לא פחות מאשר על הרומנים. Final del juego (סוף המשחק) פורסם ב-1956 ו-Las armas secretas (הנשק הסודי) ב-1959. האחרון הכיל את "Las babas del diablo" (ריר השטן) — ביטוי לערפל בוקר — שנותר הדוגמה הטהורה ביותר לשיטתו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המספר שלו, רוברטו מישל, הוא מתרגם וצלם חובב צרפתי-צ'יליאני הצופה במפגש מעורפל בפארק בפריז בין אישה מבוגרת לנער, מצלם אותו, ורק מאוחר יותר מבחין בדמות שלישית הממתינה במכונית חונה. הוא מפתח את התצלום ונהיה שבוי בו, לא מסוגל ליישב בין מה שהוא זוכר לבין מה שהתמונה מציגה. קורטאסר מנהל שני קווי עלילה שזורים, אחד מהם כלוא בתוך סוגריים, כך שההפרדה בין האירוע לבין סיפורו מחדש נראית על הדף — עד שמישורי הזמן מטשטשים, מישל מתחיל לחשוש שהתקרית חוזרת על עצמה עם סוף גרוע יותר, והוא צורח כדי לשבור את המרחק הנרטיבי. הסיפור שואל האם תפיסה ומציאות יכולות אי פעם להתאים, ומסרב להשיב.
הסרט "יצרים" (Blow-Up) של מיכלאנג'לו אנטוניוני (Michelangelo Antonioni) לקח את הנחת היסוד וזכה להצלחה פופולרית עצומה, אם כי, כפי שמציין תיאור מלומד אחד, "מעט מאוד מסיפורו של קורטאסר נותר בסרט".
Rayuela
Rayuela — קלאס (Hopscotch) באנגלית — עוקב אחר הוראסיו אוליביירה, בוהמיין ארגנטינאי החי בגלות בפריז, ואחר חזרתו בסופו של דבר לבואנוס איירס; לה מאגה היא הדמות השלטת בחלק הפריזאי. החדשנות שלו היא מבנית. הקורא יכול לקרוא את הפרקים לפי הסדר המודפס או לעקוב אחר רצף חלופי שהמחבר מספק, בקפיצות קדימה ואחורה בספר, ושני המסלולים מניבים רומנים שונים מהותית. המכשיר לא היה קישוט. ספר על אדם שאינו יכול להחליט מה משמעות חייו נבנה כך שגם הוא עצמו לא יוכל להחליט מה הוא.
התרגום לאנגלית של גרגורי רבסה (Gregory Rabassa) משנת 1966 זכה בפרס הספר הלאומי לתרגום בשנת 1967 והביא את הרומן לקוראים ברחבי העולם. קביעת האתר Encyclopedia.com היא ש-Rayuela "נחשב לרומן המובהק של ה'בום' בספרות הלטינו-אמריקאית".
פוליטיקה ושנים אחרונות
חייו המאוחרים של קורטאסר היו פוליטיים מאוד. הוא תמך במהפכות בקובה ובניקרגואה והתנגד לדיקטטורה הצבאית בארגנטינה, והמחויבות הזו ניזונה ישירות מהסיפורת, בצורה הבולטת ביותר ב-Libro de Manuel (ספרו של מנואל). הרומנים האחרים — Los premios (הפרסים), 62: Modelo para armar (62: דגם להרכבה) — המשיכו בניסויים הצורניים מבלי לחזור על התחבולה של Rayuela. הוא מת בפריז ב-12 בפברואר 1984, בגיל שישים ותשע.
מדוע חוליו נקרא גאון
היכולת הייחודית היא המצאה צורנית בשירות הרגש, דבר נדיר הרבה יותר מכל איכות לבדה. סופרים רבים בנו מבנים משוכללים; קורטאסר בנה מבנים שמבצעים את מה שהספר עוסק בו. Rayuela הוא רומן על מקריות שהסדר שלו עצמו הוא מקרי. "Las babas del diablo" הוא סיפור על חוסר האמינות של העדות, המסופר מנקודת מבט שנשברת באופן גלוי על הדף. הסיכום של בריטניקה — שהוא "שילב תשאול אקזיסטנציאליסטי עם טכניקות כתיבה ניסיוניות" — הוא מדויק אך ממעיט בערך הקושי של השילוב, שכן ניסוי בדרך כלל הורג את הרגש. יצירת המופת שלו רשומה כרומן הבום הראשון שפרץ בינלאומית, מה שאומר שכל התיאבון העולמי העוקב לספרות לטינו-אמריקאית עבר דרך דלת שהוא פתח.
קיימת גם טענת נגד. משחקים מבניים מתיישנים מהר יותר ממשפטים, וסדר הקריאה החלופי של Rayuela מתואר כיום יותר מאשר מיושם; הספר מוערך מאוד אך פחות מסוים עד סופו. קיימת טענה עקבית שהמנגנון הוא תחכום לשם תחכום בלבד, והמוניטין נשען בכבדות על רומן בודד משנת 1963 בעוד שהסיפורת הארוכה המאוחרת מעולם לא השתוותה לו. הפוליטיקה שלו, שתמכה בחום בממשלות מהפכניות שהפכו לדיכוי, נותרה שנויה במחלוקת ולא מוכרעת. ויש אירוניה סופית שראוי לציין בבירור: יצירתו המפורסמת ביותר בעולם היא סרט ששמר כמעט על שום דבר ממה שהפך את סיפורו ליוצא דופן. הטענה החזקה ביותר עבור קורטאסר אינה הרומן שכולם מצטטים אלא הסיפורים הקצרים, שבהם החדשנות היא בלתי נראית ומוחלטת.
מורשת
השפעתו של קורטאסר עוברת דרך שני ערוצים. באמריקה הלטינית הוא הסופר שהוכיח שהשאיפה של ה"בום" יכולה להיות צורנית לא פחות מהיסטורית — שרומן יכול לשבור את צורתו שלו ועדיין להיקרא בכל מקום. בעולם הרחב הוא סיפק מודל קבוע לסיפורת על תפיסה: הרעיון שמבנה של סיפור הוא טיעון לגבי כמה מהמציאות אנחנו באמת יכולים לראות. שישים שנה לאחר מכן, סופרים עדיין כותבים ספרים המבקשים מהקוראים לבחור את הסדר, וכל אחד מהם עובד בחובו.